הלוקח
עובר
חמורו
פרק ראשון בכורות
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שמע
אישתני מגמל. שדומה
לאמו במקצת סימנין: אסור באכילה. ומאן
מינה לאכילה נמי בעי ר"ש ראשו ורובו. דמשמע שאין בו
א) [לעיל ה: וש"נ], ב) [ב"ק
כד א מיי' פ"ד מהל'
עח.], ג) חולין נח. תמורה ל:
תמורה הל' ט ופ"ג
כי אם שני חלוקין מדלא קתני חלוק שלישי ולימא אם יש
שמעת ליה הך סברא ר"ש (ב) ואם ראשו ורובו כו' וקס"ד דמדקתני
[זבחים עד:], ד) [במשנה
מהל' איסורי מזבח הל' יב:
בו מקצת סימנין מותר באכילה והדר ליתני ואם ראשו ורובו דומה
להו בהדי הדדי ש"מ דאפי' לאכילה בעי ר"ש ראשו ורובו: מדשבקה
כה ב מיי' פ"ד מהל'
דתמורה ל: לא נזכר ר' יהושע
אכן ברייתא היא כמ"ש תוס'
מאכלות אסורות הלכה
לאמו חייב בבכורה והשתא
לאכילה. דאיירי ברישא וקם ליה אבכורה
ולא ח] אמר אם ראשו ורובו
רישא וסיפא רבותא קמשמע לן
ז)
יא]
חולין ד"ה אלא הא], ה) [להו],
כ טור ש"ע י"ד סימן פא
❖
דרישא קתני שילדה מין טמאה דאסור
דומה לאמו מותר באכילה ש"מ
ו) לא תאכלו צ"ק, ז) רישא יותר
סעיף א:
רבותא מסיפא קמ"ל צ"ק,
לאכילה סגי במקצת סימנין:
אף באכילה וסיפא דקתני ראשו
יב]
(ג)
אישתני מגמל שפיר דמי או דלמא לא שנא א]
ח) בקרא הס"ד ואח"כ ד"ה
לבכורה אצטריך. ולעולם בתרוייהו
ורובו דומים לאמו חייב אף בבכורה:
ת"ש בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה
אבל אתה כו' צ"ק, ט) צ"ל ולאו
שיטה מקובצת
זה אי אתה אוכל. גמל ושפן כתיבי
בעינן ראשו ורובו: זה אי אתה
דוקא צ"ק, י) מקרא זה דר'
יג]
אסור באכילה ואם דומה ראשו ורובו לאמו
אליעזר בא להתיר כו' צ"ק,
א] לא שנא. סימן בהמ"ה
אוכל. גמל אפי' נולד מן הפרה: אבל
ח) בקרא אבל אתה אוכל הבא
כ) פסחים כז., ל) צ"ק, מ) נ"א
חייב בבכורה שמע מינה לאכילה נמי בעי ר'
א"ך גמ"ל: ב] לומר שה
❖
בסימן אחד לאו בסימני טהרה יד] איירי
אתה אוכל אחר הבא בסימן אחד.
שור ר"ל זרע האב,
(תיבת שור נמחק) ס"א שה
שמעון ראשו ורובו לא לבכורה דוקא דיקא
שה מ"מ: ג] קאמר וכרבי
דממעלה גרה וממפריסי הפרסה אלא
של אמו כלומר שדומה לאמו במקצת
שמעון וקאמר: ד] להו דתנן
נמי דקא שבקה לאכילה וקם ליה אבכור ש"מ
כגון טמא שנולד מן הטהור ודומה
בדמי למקצת סימנין לאמו ביד וברגל
ולד: ה] לא יקרב לגבי
תורה אור השלם
לבכורה הוא דבעי ר' שמעון ראשו ורובו אבל
מזבח. וה"ה דאף להדיוט
לאמו במקצת: שה כשבים. שה הבא
ובצמרו (ולד) סימני טהרה בעי:
טו] ט)
1. אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר
אסור כיון דזה וזה גורם
עד שיהא אביו ואמו כבשה.
לאכילה לא לעולם אימא לך לאכילה נמי
משני כבשים: להתיר את המותר.
אסור ונקט למזבח לרבותא
כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה
מדכתיב כבשים ועזים ולא כתיב
דכיון דאביו ואמו טהורים לא
דלר' יהושע שרי אף ליקרב.
קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק
בעי ובכורה איצטריך סד"א הואיל וכתיב 1 אך
תוס' חיצוניות: ו] קרא שור
עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם
איצטריך האי קרא דאך את זה תאכלוו)
כבש ועז דרש ר' יהושע ור' אליעזר
בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור ולא
כשבים ועזים שה למה לי:
א)
תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ
למישרייה: מ"מ. מדכתיב שה שה
מדכתיב שה שה תרי זימני והשתא
טז]
ז] שור שה כשב ושה עז
במדבר יח יז
לַיְיָ:
תיסגי ליה בראשו ורובו עד דאיכא כוליה
2. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ
כשבים ועזים תיבת ועז
תרי זימני שמע מיניה דאפי' מצד האם
דרשות דר' יהושע לאסור לאו הוא
י)
נמחק: ח] ולא תאני אם
קמשמע לן ת"ש 2 אך את זה לא תאכלו
מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי
ולא מצד האב: קרי ליה טמא. לקלוט
דר"א להתיר ולשון לא בא הכתוב
ראשו: ט] שיבא שאביו
הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי
ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה זה אי אתה
טמא: י] נפיק ושרי והאי:
(א)
מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה
שנולד מן הטהור: כר"ש. דאסר ליה
דאמר ר"א מגומגם קצת דמשמע
יא] רישא רבותא קמ"ל
אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא
אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואי
היכא דאין בו מקצת סימנין וקאמר
יז] הלשון דמקרא זה שדרש ר' יהושע
וסיפא: יב] דקתני כשראשו
ויקרא יא ד
לָכֶם:
3. זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר
זה זה הבא בסימן אחד זה טמא הנולד מן
ורובו דומים לאמו דחייב אף
דאם יש לו סימן אחד של טהרה שדומה
טמא שנולד מן טהור ועיבורו מן
בבכורה: יג] ושפן דכתיבי
תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים
❖
לאמו במקצת מותר: ופליג עליה
הטהור אמר ר"א יח] דבא להוסיף על
הטהור ועבורו מן הטהור יכול אפילו עבורו
בקרא: יד] טהרה דמעלה
וְשֵׂה עִזִּים: דברים יד ד
המותר ולהתיר טמא הנולד מן הטהור
בחדא. דר' שמעון בעי ראשו ורובו:
גרה ומפריסי הפרסה איירי
מן הטמא ת"ל שה כשבים ושה עזים עד
ב)
3
אלא בדמי במקצת סימנין
ואיכא דמקשי. קושיא להך ברייתא
ועיבורו מן הטמא ויש לפרש יט] לא
שיהא אביו כבש ואמו כבשה דברי ר' יהושע
לאמו ביד וברגל ואפילו
הגהות הב"ח
ומתוך הקושיא משיב דבר לשואל אי
בא הכתוב כמו לא באתה התורה עוד
בצמרו: טו] תיבת ולד הוא
ר' אליעזר אומר לא בא הכתוב להתיר את
(א) גמרא וממפריסי
ר"ת ולאו דוקא: טז] אליעזר
בעי ר' שמעון ראשו ורובו לאכילה או
י"ל דברי רבי אליעזר כ] וה"פ משה
הפרסה את הגמל זה אי
דריש מדכתיב שה שה תרי
המותר אלא להוסיף על המותר ואיזה זה טמא
לא: מי מיעברא. טהורה מטמא
שה נפקא לן עיבורו מן הטהור לכך
אתה: (ב) רש"י ד"ה אסור
זימני כדאיתא לקמן
הנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא או אינו
וכו' ר"ש וקתני ואם דומה
בשמעתין והשתא כבש דר'
דקתני ועבורו מן הטמא: חוץ
אייתר זה להוסיף על המותר ועיבורו
ראשו: (ג) ד"ה מדשבקה
יהושע ושה דר' אליעזר:
מן הטמא: חוץ מדרבי אליעזר
אלא עבורו מן הטהור תלמוד לומר שור
מר' אליעזר ומחלוקתו. שחולקין
ב]
וכו' לאכילה לא בעי ראשו
יז] תיבת הלשון נמחק:
ורובו אלא סגי במקצת
יח] ר"א דההוא שה דבא:
שה כשבים ושה עזים מכל מקום קרי ליה
בכוי בפ' אותו ואת בנו בשחיטת
ומחלוקתו. הא דלא קאמר חוץ מן
❖
סימנין:
יט] לפרש דהאי לא בא
חולין (דף עט:) אם אותו ואת בנו
הדולפנין שפרים ורבים מבני אדם
טמא כרבי שמעון וקאמר אבל אתה אוכל
הכתוב הוי כמו: כ] דה"ק
ת"ל שה שה דנפקא לן
כדאמר לקמן לא קשה מידי דלא
נוהג בו וקתני כוי הבא מן התייש
כא]
הבא בסימן אחד האי תנא סבר ליה כוותיה
מיניה עיבורו מן הטהור
מוסף רש"י
איירי רבי יהושע בן לוי אלא
ומן הצבייה אלמא חיה מתעברת
הלכך אייתר לן זה להוסיף
בחדא ופליג עליה בחדא ואיכא דמקשי
ולד טריפה כו' לא יקרב.
בבהמה וחיה ולא בבני אדם והנהו
מבהמה לדבריהם: ואמר ר' ירמיה.
על המותר להתיר אף עיבורו
ומותיב עבורו מן הטמא מי מעברא והאמר
בפרק כל האסורים במסכת
מן הטמא: כא] לקמן משום
בני ימא נינהו:
האי עבורו מן הטמא דקאמר
תמורה (לא.) מפרש טעמא
דלא ותיבות לא קשה מידי
ר' יהושע בן לוי לעולם אין מתעברת לא
ופליג עליה בחדא. מה שיוכל
היינו שנתעברה מן הקלוט שפרסותיו
(זבחים עד:). אבל להדיוט ד"ה
נמחק: כב] לאכילה נמי
מותר דלאו מגופה קא רבי
טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא ולא
פשטיה דבעי: כג] יולדת כו'
לדחות דחי כן משום
קלוטות כגמל ובן פרה הוא ואליבא
❖
(תמורה ל:).
ניחא דפליגי בזה וזה גורם
גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה ולא בהמה
דבמסקנא לאכילה כב] פשטינן נמי
דר' שמעון קרי ליה טמא ובנו מותר
אבל למ"ד: כד] אמו ועיברה
ולבסוף: כה] סברי זה וזה
דבעי ר"ש ראשו ורובו:
אם דומה לאמו בסימן אחד אלמא
מן חיה ולא חיה מן בהמה חוץ מר' אליעזר
גורם מותר גבי שאור של
רבינו גרשום
והא
לאכילה לא בעי ר"ש ראשו ורובו:
איפכא שמעינן להו ולד
ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה
חולין ושל תרומה: כו] ממנה
אישתני מגמל אפי' מקצת
כרכר (תיבת עצים ל"ש)
זה וזה גורם. ההיתר והאיסור
טריפה. למ"ד טריפה יולדת
כג]
וא"ר ירמיה דאיעבר מקלוט בן פרה ואליבא
שפיר דמי באכילה. או
אלא משום דר' יהושע
ניחא דפליגי בזה וזה גורם אלא
גורמין לזה שיבא ט] הוא טמא ואמו
דלמא לא שנא דלגבי אכילה
הוזכר תיבת לרבי נמחק:
דרבי שמעון קאמר ג] וקאמר אבל אתה אוכל
טהורה: ולד טריפה. ואביו תמים
למ"ד אינה יולדת מוקמי פלוגתא
בעי נמי ראשו ורובו: ת"ש
כז] גורם ובפ' אוא"ב:
הבא בסימן אחד האי תנא סבר לה כוותיה
בהמה טהורה שילדה מין
כח] האב גבי פלוגתא דרבי
הרי זה וזה גורם: דא"כ. דעבורו
פרק אלו טריפות (חולין נח.) בעובר
בהמה טמאה אסור באכילה.
יהודה משום: כט] ושייך זה
בחדא ופליג עליה בחדא למימרא דרבי
מן הטמא אסור
לכתוב שה כשבים
ירך אמו ונתעברה ולבסוף נטרפה
כד]
הא ברייתא ר' שמעון היא
וזה גורם והיכא דהאיסור
דאיהו אמר דאסור באכילה
רבה ע"י תערובות נקט
אליעזר סבר זה וזה גורם מותר ור' יהושע
ועזים: מיא עול
מיא נפוקי] והאי
ומיהו אשכחן בעלמא כ) דר' אליעזר
וקתני אם דומה ראשו ורובו
לישנא דחוששין לזרע האב
סבר זה וזה גורם אסור והא איפכא שמעינן
דעכירי הבלא דבישרא הוא.
סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי
לאמו חייב בבכורה ש"מ
דכל חד וחד לחודיה שרי
דה"ה נמי לאכילה בעי ר'
ומיהו: ל] גורם להוי יחשב
מחמת חמימות
וסרחון הבשר:
כה] מותר גבי שאור חולין ותרומה
❖
להו ד] ולד טריפה רבי אליעזר אומר ה] לא
ג)
שמעון ראשו ורובו לא
כחד גורם וליתסר:
מטמא
ושלהי כל הצלמים (ע"ז מט.) גבי נטל
לבכורה דוקא כלל: זה
יקרב לגבי מזבח ד) ורבי יהושע אומר א יקרב
אי אתה אוכל את הגמל
ממנה כו] עצים אלא לרבי יהושע
לגבי מזבח בעלמא סבר ר' אליעזר זה וזה גורם אסור ושאני הכא דאם כן נכתוב
וגו' אבל אתה אוכל הבא
רבינו גרשום (המשך)
אייתיה ואע"ג דלאו דברי הכל הוא
בסימן אחד דהיינו דאם
קרא ו] שה כשבים ועזים שה ושה למה לי שמע מינה שה מכל מקום ורבי
ומה שמזכיר כאן זה וזה גורם ופר'
יש בו מקצת סימן דומה:
וקאמר אבל אתה אוכל הבא
כז]
יהושע אמר לך בעלמא זה וזה גורם מותר והכא אם כן לכתוב קרא שור
ת"ל שה כשבים ושה עזים.
בסימן א' ש"מ דלא בעי ר'
אותו ואת בנו (חולין עט:) נקט לישנא
ריבה עד שיהא אביו כבש
שמעון ראשו ורובו דומה
כשב ועז כשבים ועזים למה לי ש"מ עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ת"ש
דחוששין לזרע האב משום דהכא
כח]
ז]
ואמו כבשה: לא בא הכתוב
לאמו לעולם בעי והאי
להתיר את המותר. כשיהא
תנא סבר לה כוותיה בחדא
רבי שמעון אומר
גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמל ואחד גמל
איירי בדבר הבא מהיתר ואיסור
אביו נמי כבש אלא להוסיף
וכו' כדאמרינן מעיקרא:
כט]ל)[שייך שפיר] זה וזה גורם ומיהו קשה
הנולד מן הפרה
ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה שמע מינה
על המותר ואיזה זה זה
למימרא. מאי דר' אליעזר
תאכלו: או אינו. דבעי נמי
דשרי עבורו מן הטמא
כיון דאין חוששין לזרע האב מאיזה
לאכילה נמי בעי
רבי שמעון ראשו ורובו שמע מינה: שהיוצא מן הטמא
קרא אלא עבורו על הטהור
משום דסבר כיון דאמו
טעם תחשב ולד טריפה זה וזה גורם
והיינו להוסיף על המותר
טהורה אע"ג דאביו טמא
וכו': בעו מינה
מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ותיבעי ה) (ליה)
להחמיר דולד הוי טמא
כיון דזה וזה גורם הולד יש
ל] לא יחשב מ) שאור גורם וליתסר:
דסוסים וגמלים דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו דלא עכירי ולא דמו
ולעולם בעינן נמי קרא
בו הגרמה דטהור ומותר:
תניתוה
עיבורו מן הטהור ת"ל שה
ור' יהושע סבר זה וזה
לחלב מיא עול מיא נפוק כי קמיבעיא להו דחמור דעכירי ודמו לחלב
כשבים מכל מקום וכיון
גורם אסור. עד שיהא אביו
דאמו כבשה אע"ג דלאו
ואמו טהורים דהגורמים
מאי ב מגופיה קא מימצצי ואסירי או דלמא מיא עול מיא נפוק והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא
אביו כבש: קרי ליה טמא
שניהם טהורים: והא איפכא
אמר להו רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא
והיוצא מן הטהור טהור מטמא לא קאמר אלא מן
כר' שמעון. כלומר מדקתני
שמעינן להו ולד טרפה.
בהאי לישנא ואיזה זה זה
אע"ג דאביו לאו טרפה
הטמא אלא טהור שלם: ר' אליעזר
טמא שנולד מן הטהור ולא
קתני זה היוצא מן הטהור ש"מ דלר' שמעון קאמר דלר' שמעון הוי טמא גמור וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד
אומר לא יקרב. למזבח אלמא דסבר ר' אליעזר זה וזה גורם אסור ור' יהושע סבר דמותר. לעולם בעלמא כגון לגבי
היינו מקצת סימן וש"מ דלא בעי ראשו ורובו: האי תנא סבר ליה כותיה בחדא. שטמא שנולד מן הטהור טמא: ופליג
מזבח סבר ר' אליעזר דזה וזה גורם אסור שאני הכא לגבי אכילה א"כ הוא דזה וזה גורם אסור לכתוב קרא שור
עליה בחדא. דאילו ר' שמעון סבר דאינו מותר באכילה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו כדאמרינן גבי בכורה והאי
כבשים ועזים דהוי משמע עד שיהא אביו ואמו כבש שה שה למה לי ש"מ שה מ"מ דזה וזה גורם מותר: מי
תנא סבר אפילו מקצת סימן שרי באכילה: ואיכא דמקשי. לברייתא ומותיב ומן פירוקא דמפרק מיפשט בעיין: חוץ מר'
רגלים של חמור. מה הן בשתיה. מיא עול מיא נפק. כלומר מים צלולים שתה מים צלולין מוציאין לפיכך מותרין:
אליעזר ומחלוקתו. גבי כוי כדאמר איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים זה תיש הבא על הצביה אבל שאר רבנן
מאי. האי דעכירו נימא משום הכי דמגופיה מאבריו קא מימצצי ואסירי דהוו כחלב שמתמצין מן הגוף ואסירי או
לא אמרי דמיעברא ומפריק מאי עיבורו מן הטמא לא טמא ממש אלא א"ר ירמיה דאיעבר מקלוט שאין פרסות סדוקות
דלמא אין מתמצצין אלא על מיא עול מיא נפיק והאי דעכירי משום הבליה מחמת חמימות הבשר הוא ומותרין שאינן מתמצצין
בן פרה. ומדקרי להאי קלוט טמא דאמר היינו עיבורו מן הטמא ש"מ כר' שמעון קאמר דטמא היוצא מן הטהור טמא
מגופו:
מטמא לא קאמר. דאי אמר
הכי הוה משמע כל מה
שיוצא מטמא בין עכירי
בין לא עכירי: אלא מן