הלוקח
עובר
חמורו
פרק ראשון
בכורות
יא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
בהשג יד כתיב. האומר ערכי עלי ואין לו כדי ערך כתיב ביה
יש ספרים דגרסי
רבא אף אנן נמי
תנינא גדול וקטן.
א) [עירובין מו:ביצהכז.], ב) [לעיל
נ א ב ג ד מיי' פי"ב מהלכות
תנינא וקושיא היא זו: והלכתא ברגיא. בבא לימלך
ט: ע"ש], ג) ברא"ש איתא נחמיה,
בכורים הלכה יא יב סמג עשין
(ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכתיב בתריה
ד) [סוכה לו: וש"נ], ה) לקמן נה:
קמה קמו טוש"ע י"ד סי' שכא
וכל ערכך וגו' (ג) דאי נמי לית ליה שוה שקל לא
יעריכנו הכהן
מוקמי ליה שמורים לפדותו בשה שוה שלשה זוזים יז] רגיל הכא י)אבל
[ב"ק קי:], ו) ב"מ ז., ז) פירש"י
סעיף ה:
נא ה ו מיי' שם הלכה יג טוש"ע
מכאן עד סוף העמוד נדפס בתחלת
פחות משקל: הלכה כדברי חכמים. דפדיונו בשה כל דהו: פטרוזא.
בעצמו אפילו בפטרוזא בת
דנקא ואם אין לו שה לפדותו פודה
יח]
ע"ב, ח) [קדושין נד: נח. נח:נדרים
שם סעי' ז:
שה כחוש: בר דנקא. קטן שאינו שוה
בשויו ואפי' בשלקי וכד פריק ליה
נב ז מיי' פ"ב מהלכות גניבה
פה. ב"ב קכג: מכות כ. חולין קל:],
ט) [צ"ל דכהן], י) ורגיל הכא אבל
מברך על פדיון פטר חמור ולא בשעת
הלכה ג:
אלא מעה שהוא שתות דינר: נמי
י]
בהשג יד
כתיב אמר
רב נחמן הלכה כדברי
נג ח מיי' שם הלכה א:
הוא עצמו אפי' בפטרוזא בת דנקא
תנינא. במתני' [ט.]: פשיטא. דאפילו
נתינה לכהן דמעידנא דאפרשיה
חכמים וכמה אמר רב יוסף אפי' פטרוזא בר
נד ט מיי' פ"ו מהלכות בכורות
הס"ד ואח"כ מה"ד ואין לו שה,
א]
פטרוזא דהא כל שהוא קאמרי רבנן
ברשותיה דכהן קאי כדאמר לקמן
כ) עיין מל"מ הלכות תרומות פ"ד
הלכה י:
דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא גדול
הל"ב, ל) איתא נמי הך דרשא וקשה
נה י מיי' פי"ב מהלכות בכורים
לעיל [י:]: כולי האי. בר דנקא אי נמי נהי
בשמעתין (:) יט] ושה בין מכבשים בין
דמרעהו כו' ופירשתי דלאו מיתורא
הלכה כג:
וקטן פשיטא מהו דתימא כולי האי לא אי נמי
❖
דקטן יכול ליתן יא] אבל פטרוזא שהוא
מעזים בין זכר בין נקבה בין גדול
דאישקדריש דגזברנמי, מ) למעוטי
נו כ מיי' שם הלכה כד:
פטרוזא לא קמ"ל רבי יהודה נשיאה הוה ליה
הקדש, נ) על לשון נקבה, צ"ק,
כחוש לא: רגיל הכא ורגיל הכא.
בין קטן כ] כדתנן במתניתין:
ס)צ"לבקרסים,צ"ק,ע) [ועי'תוס'
פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר
הפודה
פחות מסלע ויותר משקל: קשיא
כ)
פטר חמור של חבירו
ב"ק סג. ד"ה רעהו כו' מבואר
שיטה מקובצת
היטב], פ) [דף ד: ד"ה ופודה],
ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי
הלכתא אהלכתא. הכא אמרת הלכתא
פדיונו פדוי. לא דמי לתורם משלו על
❖
צ) דפודה וחוזר ופודה, צ"ק
א] פטרוזא. עיין תוס' מנחות (דף
חבירו דאיבעיא לן פרק אין בין המודר
אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית
ברגיא ולעיל אמרת הלכתא כדברי
א
ק"ז ע"ב): ב] רב נחמיה בריה:
חכמים דאפי' בר דנקא: בא לימלך.
(נדרים דף לו:) אם צריך דעת דהתם
ג] פדיונו פדוי לפודה א"ד
ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה תלתא
פדיונו פדוי לבעלי': ד] ונתן.
תורה אור השלם
מה יתן לכהן אמרינן ליה ברגיא:
כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן
זוזי רגיל הכא ורגיל הכא קשיא הלכתא
(קדושין דף ה ע"א ודף יא ע"ב שבת
מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם
בעושה מעצמו. ונותן בר דנקא לא
1. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה
דף קכח ע"א וברכות דף מט עירובין
אהלכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן
דף לא פסחים דף לה ב"מ דף נד
הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית
כייפינן ליה טפי: האמר. בשמעתין
אבל הכא לא כתיב בעלים :
כא]
ערכין דף לג): ה] דקני להך דביני
בעושה מעצמו אמר רבי יצחק אמר ריש לקיש
כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש.
לעיל (דף ט:) הקפידה תורה עליו בשה
וביני: ו] וגונב. (ב"ק דף עו):
ויקרא כז יט
מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו
2. כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף
ז] מתיבת אחת עד תיבת ת"ר
ב
ואע"ג דתרצינן לעיל בשויו לא קאמרינן
פרק מרובה (ב"ק דף סב:)
נמחק: ח] מתנות שהורמו לאו
אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית
פודהו בשויו למאן אילימא לרבי יהודה הא
מיהו האי מקשה מאי דסלקא יב] דעתך
ל)איתא הך דרשא כב] דקאמר מרעהו
כמי שהורמו דמיין: ט] אתויי
הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם
❖
אמר הקפידה עליו תורה בשה אלא לרבי
מופרש וקאי לא אמרינן צריכא:
שמות כב ו
מעיקרא נקט: רבינא קשיא ליה.
ולא מהקדש נפקא ופירש איש לא
שְׁנָיִם:
י] מה"ד אף אנן נמי תנינא:
אמאי מוקמת למימרא דריש לקיש
מיותר דגזבר נמי מקרי איש ולא
שמעון רב אחא מתני הכי רבינא קשיא ליה
יא] ליתן אפילו בדנקא אבל:
כרבי שמעון הא קיימא לן דרבי יהודה
משתמע כלל מאיש למעוטי דבכל
כג]
מ)
יב] דסלקא דעתא מעיקרא:
הגהות הב"ח
רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה
א)
יג] תיבת כל ל"ש: יד] דאם
ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה בעירובין
דבר שהוא לשון זכר שייך לשון איש
(א) גמ' או דילמא כיון דקני להו
וסתם לן תנא כרבי יהודה ואת אמרת הלכה
נתנו ישראל לכהן שוב: טו] ודאי
דביני וביני: (ב) שם דקא
בפרק מי שהוציאוהו (דף מו:) וסתם
ואשה על נקבה כמו (שמות כו) אשה
נ)
חייבין תיבת דאז נמחק: טז] מהן
כרבי שמעון אלא אפי' תימא רבי יהודה $ לא
מופרש וקאי: (ג) רש"י ד"ה
ג
והכהן המוריש: יז] זוזים דרגיל
לן תנא דמתניתין כרבי יהודה דאסר
אל אחותהס) והא דאמרינן הכא מבית
בהשג וכו' דאי לית ליה נמי
הכא ורגיל הכא בעושה מעצמו
יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה
לפטר חמור בהנאה דקתני [ט.] מפריש
האיש ולא מבית הקדש כדנפקא
שוה: (ד) ד"ה ממונא וכו' ולא
אפילו: יח] לפדותו פודהו בשויו
להחמיר עליו אלא להקל עליו רב ב] נחמן
מצי לזבוני ליה האי פודה כצ"ל
ואפילו בשליקי וכדפריק ליה
ב)
ג)
טלה לאפקועיה לאיסוריה: ואת אמרת.
מרעהו ומשום דהא קרא וגונב מיירי
ותיבת כהן נמחק: (ה) ד"ה או
מברך אקב"ו על פדיון: יט] ושה
שהיו
לו כד]
בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי בשויו
למילתך כר' שמעון: חמור מן ההקדש.
בתשלומין מייתי לה ע):
ד
דלמא וכו' בשה כל שהוא
דאמרינן בין: כ] קטן בין תם
אע"ג דכוליה: (ו) ד"ה ואע"פ
בין בעל מום כדתנן: כא] בעלים
שפודהו בכסף בשויו: להחמיר עליו.
אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פטר
עשרה ספק [פטרי] חמורים מפריש
ה
וכו' עכשיו בו רשות: (ז) ד"ה
מכלל הס"ד: כב] דרשא והך
עשרה שיין ומעשרן והן שלו. לפר"ת
שלא יפדהו אלא בשה: אלא להקל
חמור של חבירו פדיונו פדוי איבעיא להו
והן שלו וכו' אחר כהן אחר הכי
דרשא דקאמר: כג] משתמע. עיין
❖
נמי:
דמפרש לעיל פודה וחוזר אפילו
תוס' (ב"ק דף סג ע"א): כד] לו
עליו. דאם פודהו בשה יכול לפדותו
פ)כה]צ)
פדיונו ג] לפודה או דלמא פדיונו לבעלים
ו
עשרה ספק פטרי חמורים:
בפטרוזא: בשלקי. עשבים שלוקות:
פעמים הרבה אספיקות קאי קשה
כה] לעיל דפודה וחוזר:
אליבא דר"ש לא תיבעי לך כיון דאמר מותר
למה לי עשרה שיין בשה אחד סגי אבל
ממונא דבעלים הוא. ולא מצי כהן
(ד)
כו] הקונטרס דמפרש דאינו:
גליון הש"ס
בהנאה ממונא דבעלים הוא כי תיבעי אליבא
כז] קשה מההיא: כח] שיין
לזבוני להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים
לפירוש הקונטרס כו] דאינו חוזר ופודה
גמ' לא יהא חמור מן ההקדש.
ומעשרן והן שלו תימה למה לי
דרבי יהודה דאמר אסור בהנאה להקדש
וזה הניח מעותיו על קרן הצבי: ונתן
אלא אם כן נתנו לכהן וחוזר ולקחן
ע' טורי אבן מגילה כג ע"ב ד"ה
תיבת התם נמחק: כט] סגי דכיון
❖ יג]
אדם מי קדיש:
מדמי ליה ורחמנא אמר ונתן ד] הכסף 1 וקם לו
שמן הדין: ל] וחזר ולקחו כיון
ניחא ומיהו לפירושו נמי קשה כז] ההיא
הכסף. דכתיב ואם המקדיש יגאל
דמכח: לא] דאע"ג שכולן פדיון
❖
או דלמא כיון דקני להו בביני וביני לא
דלקמן ישראל שהיו לו י' פטרי חמורין
וגו' משמע כל מי שיתן הכסף
ה]
(א)
פטר חמור:
מוסף רש"י
יהא ההקדש שלו: או דלמא כיון דקני.
ודאין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו
דמי להקדש אר"נ ת"ש הגונב פטר חמור של
ז
האי פטר חמור לבעלים להאי דביני
כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי
פריק ליה בשילקי בשויו.
חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין
רבינו גרשום (המשך)
שנותן עשבים שוים דמי החמור
וביני דיכול לפדותו בשה (ה) אע"ג
אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין
כח]
לו עכשיו יש לו לאחר מכאן מני אילימא ר"ש
לכהן (לעיל ט:). ותו לא מידי.
מי שפודה פטר חמור נמי הוי
דכוליה לא קני ליה כל זמן שלא פדאו
והן שלו התם למה לי עשרה בחד
תו ליכא לאקשויי מידי (ערובין קג:)
שלו: או דלמא. אע"ג דאסור
אמאי אין לו עכשיו אלא פשיטא רבי יהודה ואי
אפ"ה ממונא דידיה הוא: ואע"פ שאין
אין לדון אחר דבר זה (סוכה לו:)
סגי שמן הדין הן שלו אע"פ שהן
בהנאה כהקדש כיון דקנו בעליו
כט]
ס"ד להקדש מדמינן ליה ו] 2 וגונב מבית האיש
אין להשיב על כך (יבמות לט.
להך דביני ביני שיכול לפדות
לו עכשיו. כלומר שאע"פ שאין לו
ודאין אם כן בכל פעם ופעם חשוב
וקדושין כא:) אין להקשות על דבר
חמור שוה סלע בשה דנקא לא
אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא
ח
ד)
עכשיו רשות יש לו לאחר זמן
כאילו נתנו לכהן וחזר ולקחן דמכח
ל]
זה (ע"ז כג. סד.) ליכא לשנויי מידי
(ו)
דמי להקדש. דהקדש אין נפדה
(סנהדרין סב.) אין להקניט בדבר
פחות משוויו והך דביני ביני
מידי: ז] אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה
שיפדהו הלכך הוי כאילו הוא השתא
אבי אמו כהן הוא יורש ונראה דבכל
זה (שם סו:). הלקוח. לקח עשרה
הוי ממונא דבעלים הלכך הוי
דידיה: וגונב מבית האיש אמר רחמנא.
[כו']: ת"ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר
הני דנקט עשר' לרבותא לא] אע"ג שכולן
טלאים שלא נתעשרו מן השוק (ב"ק
כוליה דבעלים: ואע"ג שאין לו
קי:). עשרה שיין. לאפקועי
עכשיו לבעליו רשות ליהנות
פטר חמור כולן נכנסין לדיר להתעשר:
ישלם שנים לא מבית הקדש דאין
אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי
איסורייהו למישרי להו בעבודה
מחמור משלם תשלומי כפל
❖
דגנך דכתיב על חמור על שה ועל
תשלומי כפל להקדש: אי אתה יכול
(ב"מ ז.).
שנינו ה) טהלקוח ושניתן לו במתנה פטור
שלמה וגו' ישלם שנים: ואמאי
לומר בבא ליד כהן. יד] אם נתנו ישראל
ממעשר בהמה אלא בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך
אין לו עכשיו. והא קא שרי
י
לכהן שוב אינו נכנס להתעשר לא
ליה ר' שמעון בהנאה קודם
רבינו גרשום
ביתו שמפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו מסייע ליה לר"נ דאמר רב
פדייה: אלא פשיטא ר' יהודה
ביד כהן ולא ביד ישראל ואפילו חזר
נחמן אמר רבה בר אבוה ו) ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים מפריש
בהשג יד הוא דכתיב כלומר
היא ואי ס"ד להקדש מדמי
ישראל ולקחו הימנו או הכהן נתנו לו
ליה אמאי משלם תשלומי כפל
עני שאמר ערך פלוני עלי אם
עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל
שהרי שנינו כו': ספק פטרי חמורים.
לבעלים וגונב מבית האיש אמר
יש לו השג יד ליתן שקל חייב
ליתנו לכהן דכתיב על פי אשר
רחמנא ישלם שנים ולא וגונב
שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן
כגון שהיה לו עשר חמורות וילדו
כ
תשיג יד הנודר ואם אין לו
מבית הקדש והאי פטר חמור
כולן זכר ונקבה שמפריש עליהן עשרה
ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה
השג יד ליתן שקל פטור משום
כהקדש דמי וקרנא לישלם ותו
לא מידי אלא מדקתני משלם
שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל
שיין לאפקועי לאיסורייהו ומעשרן
שיין ומעשרן והן שלו ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שהיו לו
תשלומי כפל לבעלים ש"מ
ולעולם גבי פטר חמור תפדה
לשיין כשאר בהמות חולין והן שלו
בכל שהוא: וכמה כל שהוא
דממונא דבעלים הוא ופדיונו
טבלים ז) ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן
אפי' פטרוזא בר דנקא אפי'
פדוי לבעלים: אי אתה יכול
והמעשר קרב שלמים והוא אוכלו כדין
נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו וצריכא דאי אשמועינן
בשה כחוש שאינו שוה אלא
לומר בבא ליד כהן. כגון שנתנו
שאר מעשר בהמה: ואותו אבי אמו
ישראל שה זה לכהן בפדיון
שתות השקל: ה"ג אמר רבא
קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי
ח)
(ב)
ח]
פטור חמור וחזר הכהן ומכרו
תנינא במשנה גדול וקטן תמים
כהן נפלו לו כו'. טו] דאז חייבין
לישראל או נתנו לו כי האי
ובעל מום מהו דתימא מתניתין
שלא הורמו דמיין אימא לא ואי אשמועינן הכא דאפשר לעשורי מיניה
בפדיון דברשות ישראל נולדו:
כולי האי בר דנקא לא קאמר אי
גוונא אין נכנס לדיר שהרי שנינו
וביה דהא מנח אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי
מפריש עליהן עשרה שיין. לאפקועי
נמי פטרוזא בכחוש לא קאמר
הלקוח וכו': אלא בישראל שהיו
ט]
קמ"ל רב יוסף. ר' טרפון כהן
עשרה ספק פטרי חמורים בתוך
איסורייהו: והן שלו. דמאי
אימא לא צריכא אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא הלוקח טבלים
ביתו שמפריש עליהן עשרה
הוה: ברגיא. וכמה הוי ברגיא
דמיחייב כהן המורישו לעשות מהן
ממורחין
שיין ומכניסן לדיר ומעשרן והן
תלתא זוזי והיינו פי' לשון
ברגיא דרגיל הכא ורגיל הכא
שלו. וה"ה דאפי' היה לו ספק
עושה זה מהן טז] ט) דלכהן המוריש
היה צריך להפריש עליהן שיין להפקיע קדושה שחלה עליהן בבית ישראל ראשון ונוטל השיין
כלומר קרוב לזה וקרוב לזה
פטר אחד או שנים והפריש
לעצמו שהרי כהן הוא ואין צריך
לחזר אחר כהן (ז) הכי נמי עושה ישראל זה היורשו דדמי כמי שהורישו כהן השיין:
שג' זוזים לא נחסר מסלע אלא
עליהן שיין להפקיע ספקן והן
שלו שאותן שיין נכנסין עם
ממורחין
זוז ואינו יותר משקל אלא זוז:
שאר כבשים לדיר להתעשר.
קשיא הלכתא אהלכתא. דלעיל
אוקימנן אפי' בפטרוזא בר דנקא והכא קאמר הלכתא ברגיא: כאן בבא לימלך. כמה יתן אמרינן ליה ברגיא בבא מעצמו אם מדעת
והא דנקיט עשרה רבותא קאמר לן כלומר שיש בהן כדי מעשר בפני עצמן מפריש עליהן עשרה שיין כיון דשל ישראל הוו מעיקרא
עצמו פדאו בדנקא הוי פדוי: אילימא לר' יהודה. דאמר הקפידה עליו התורה בשה וכדסלקא דעתך מעיקרא דבשה אין ולא במידי
והשתא נמי באו ליד ישראל והן שלו הואיל ומחמת כהן באו לו: טבלים ממורחים. שעשוין כרי ונגמרה מלאכתן למעשר: מעשרן.
אחרינא: אלא לר' שמעון. דלא איירי בהקפיד עליו תורה כלל אלמא דסבירא ליה דפודהו נמי בשווין: רב אחא מתני הכי אלא לר'
משום דשל ישראל היו ועכשיו הן של ישראל והן שלו הואיל ומחמת (ישראל) [כהן] באו לו והן שלו הדמים שיכול למוכרן התרומות
לכהן והמעשרות ללוי והדמים יהיו שלו: וצריכא למימרינהו לתרויהו. דאי אשמעינן הך קמיתא אמאי מעשרן והן שלו משום דקא
שמעון רבינא קשי ליה היכי מצי לאוקמה כר' שמעון והא קי"ל ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה: ועוד דסתם לן תנא כר' יהודה.
מופרש וקאי כלומר כיון דשלא ממין עצמן הן פודין הפטרי חמור אלא במין אחר בשיין כמו הני שיין דהפריש עליהן כאילו היו
דתנן ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזי' כו' דבשה דווקא לא מידי אחרינא ואת אמרת הלכה כר' שמעון דמוקמ' לה כר'
שמעון: אלא אפי' תימא ר' יהודה. הוא דפודיהו בשוויו משום דלא יהא פדיונו דפטר חמור חמור מפדיון דהקדש דהקדש נפדה בשוויו
מופרשין שהפרישן אבי אמו כהן והיו שלו וירשו ישראל זה ממנו משום הכי והן שלו: אבל הכא. גבי טבלים ממורחין כיון דמיניה וביה
בכל דבר אף האי נמי. והאי דקאמר הקפידה עליו תורה בשה הכי סבירא ליה דלא אמרה תורה בשה להחמיר עליו כלומר דבשה אין
בעי למפרש מעשר אימא מתנות ומעשרות שלא הורמו (שהורמו) כמי [שלא הורמו] דמיין כשהיו ברשות כהן אלא אימא השתא צריך
ולא במידי אחרינא. אלא בכל דבר נמי יכול לפדותו בשוויו ולא אמרה בשה אלא להקל עליו דאם רצה לפדותו בשה אפי' אינו שוה
לעשורינהו ולמיהבינהו לכהן קמ"ל מעשרן והן שלו: ואי אשמעינן הכא. בטבלים משום הכי מעשרן והן שלו משום דאפשר לעשורינהו
מיניה וביה ודמי כאילו היו מופרשין משעה שנמרחו והא מרח מעשרותיו מצידן וירש הטבלים והמעשרות מאבי אמו כהן הלכך מעשר
אלא דנקא יכול לפדותו דבהכי הקפידה התורה דאם בא לפדותו בפחות משוויו אין יכול לפדותו אלא בשה: איבעיא להו פדיונו פדוי
והן שלו שיכול למכור המעשרות והדמים שלו. אבל התם בפיטרי חמורים כיון דשה בעלמא בעי אתויי עתה ולפדות כל חד וחד ולאו מיניה
לפודה. כלומר דהאי דפדהו בשה יהא הפטר חמור שלו: או דלמא פדיונו פדוי לבעלים. כלומר פדוי הוא הפטר חמור אבל מ"מ הפטר
וביה יכול לפדותן לא אמרינן דדמו השיין כמופרשין וקיימי עד שהיו של כהן אלא השתא צריך לאפרושינהו ולמיהבינהו לכהן
של בעליו יהיה ולא של פודה: להקדש מדמי ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו. כלומר כל מי שפודה ההקדש הרי הוא שלו אף