יב:
הלוקח
עובר
חמורו
פרק ראשון בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ודאי
לא תבעי לך. ע) לאכלה ולא לסחורה משמע דאסור לקנות בהמה טמאה
לר' שמעון נמי. אע"ג דשרי פטר חמור בהנאה [ט:] אין פודין אותו בפסולי
סה א מיי' פי"ב מהל' בכורים
א) [לאכלה ויקרא כה], ב) [ע"ז
כגון פטר חמור בפירות שביעית ותימה דאפי' רבנן לא אסרי בהגוזל קמא
סב.], ג) [מנחות פד.], ד) שביעית
הלכה יא:
המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו [דברים יב]: בבהמת שביעית. בהמה שניקחה
סו ב מיי' פ"ה מהלכות בכורות
פ"ט מ"ט, ה) עדיות פ"ז מ"א,
(ב"ק קב.) משרה וכביסה אלא משום דבעינן דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה
בפירות שביעית: ודאי לא תיבעי לך. פטר חמור ודאי לא תיבעי לך
ו) [תיבת אלא צריך מובן ובילקוט
ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה: כיון דאילו מיטמיא כו'. ואע"ג דיכול
הלכה ט:
סז ג מיי' פ"ט מהלכות בכורים
ליתא], ז) [במשנה לא מצאתי ודע
דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא
להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו
הלכה ח:
דבכ"מ פי"ב מהל' בכורים דין ו'
לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות
בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו
סח ד מיי' פ"ו שם הלכה ד:
העתיק תניא וכו'], ח) [לקמן מט.],
הכא
ט) אח"כ מה"ד ואמאי מחייב כו'
ה [מיי' פי"ב שם הל"ד טוש"ע
שביעית שאינו ראוי לאכילה: ספק.
מן החיוב על הפטור:
עיקר לשריפה.
לר' שמעון נמי צבי ואיל כתיב בהו איבעיא
י"ד סי' שכא סעיף ח]:
בחלה הס"ד ואח"כ מה"ד בת
הקשה ר"ת נילף מעומר דעיקרו לשריפה.
כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר
סט ו מיי' שם הלכה ה סמג
שריפה היא דחלה טמאה אין (לם)
ואמר פ' כל קרבנות (מנחות ד' פד.) שומרי
להו מהו לפדות בבהמת שביעית ודאי לא
במתני' [ט.] מפריש טלה והוא לעצמו:
[לה] תקנה. צ"ק, י) שייךלמתניתין,
עשין קמה קמו טוש"ע שם
ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת
כ) פדאו בפניו דאינו רשאי לקיימו
סעיף ו:
תיבעי לך לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה
ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך.
א)
ב)
אפי' כו'. צ"ק, ל) [פדיון פטר
ע ז מיי' שם הלכה ד טוש"ע
הלשכה ופריך היכי מייתי עומר מפירות
דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה
כי תיבעי לך ספק ואליבא דרבי שמעון לא
רש"ש], מ) [בשעה שאמר אחר
שם סעיף ח:
שביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה
ערכו עלי רש"ש], נ) בפסוק כתוב
עא ח מיי' שם הל' יט כא כב
לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן
תיבעי לך דלית ליה ספק כי תיבעי לך אליבא
ואיכא קומץ שקרב לגבי מזבח פ) שאני התם
קדוש, ס) גי' יעב"ץ, ע) לאכלה
טוש"ע שם סעי' י:
דהא ר"ש מתיר פטר חמור בהנאה: את
דאמר קרא לדורותיכם י"ל לא ילפינן בכור
עב ט מיי' פ"א מהל' ערכין
אמר רחמנא ולא. צ"ק, פ) ומשני
דרבי יהודה מאי כיון דמפריש טלה והוא
מעומר דאיכא פירכי טובא מה לעומר שכן
הלכה ג:
אמר קרא לדורותיכם וי"ל. צ"ק,
הודאי. פטר חמור ודאי משום דבעי
❖
לעצמו לאכלה קרינא ביה או דילמא כיון
עג י מיי' פי"א מהל' בכורים
צ) אין בנו פדוי. צ"ק,
קרבן צבור ודוחה שבת וטומאה ועוד א"א
ליתנו לכהן והויא סחורה: במתנות.
הלכה יז טוש"ע י"ד סימן
לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית
דכמה דלא מפקע איסוריה לא מישתרי כסחורה
שה סעיף יא:
זרוע ולחיים והקיבה: לשריפה. ואי
דבעינן כרמל אבל בכור וחלה מתקיים בשנה
עד כ מיי' פ"ג מהל' נזירות
דמי ת"ש דא"ר חסדא בהמת שביעית אין
תורה אור השלם
א
מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה :
ט)
שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרים:
הלכה א:
פודין בה את הודאי אבל פודין בה את הספק
לאו איתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו
עה ל מיי' פי"ב מהל' בכורים
חלה טמאה אין לה תקנה אלא שריפה
1. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ
הלכה ו:
לַיְיָ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
$
ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן
דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה:
צ) אינו פדוי. לשון זה אינו לקמן פ'
ב
עו מ נ מיי' פי"א שם הל' יח
במדבר טו כא
❖
יש בכור (דף מט. ע"ש):
ואמאי. מיחייב עיסת שביעית בשביעית
הבכורה גוחייבת במתנות פטורה מן הבכורה
טוש"ע שם סעיף יג:
2. כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר
אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיְיָ בָּאָדָם
בחלה: לדורותיכם. כתיב בחלה [במדבר טו]
לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וחייבת במתנות דלאכלה קרינא בה מיתיבי
ג)
וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה
משמע אפי' בשביעית וכתיב (שם)
מוסף רש"י
תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת
האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאילו
ד) ד
מראשית עריסותיכם וגו': תניא
בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:
❖
מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה שאני הכא דכתיב
מעכשיו אין בנו פדוי. אי אמר
במדבר יח טו
נמי הכי. דטעמא משום דלדורותיכם
ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו
לדורותיכם תנ"ה מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב
1
פדיון הוא, אלא מתנה בעלמא,
כתיב בהו: וליגמר מינה. דלא אמר
דהא בתוך שלשים לא שייכא פדיה
הגהות הב"ח
מיתה שנאמר לדורותיכם ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה:
לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת
(לקמן מט.).
נתנו לכהן כו': תנינא להא דת"ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו ואמר
(א) רש"י ד"ה כפדיון מעשר
הדרן עלך הלוקח עובר
שביעית בבכורה: התם. גבי חלה
ה
❖
חמורו
וכו' באחריותו הס"ד וא"כ מ"ה
עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה
לו הכהן תנהו לי ואני אפדהו הרי זה לא יתנו לו אא"כ פדאו בפניו א"ר נחמן
שאין כאן לכהן כלום שאין
אא"כ נטמאת: י) כ) לקיימו. אפי' שעה
חייב באחריותו כרבנן:
אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים פשיטא מהו
(ב) ד"ה רבי אליעזר וכו'
שיטה מקובצת
אחת: נחשדו. שעובדין בהן בלא פדיון:
❖
דתימא ה"מ היכא דמחזק לן דמיקרי אבל בסתמא לא א] קמ"ל דמורה בה
דהואיל:
פשיטא. דודאי מהכא שמעינן לה:
א] קמ"ל דמורה בה היתירא.
מתני'
היתירא:
המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר ב] חייבין
קשיא לי ישראל נמי כי מפריש
מהו דתימא הני מילי. דלא יתננו
באחריותו כחמש סלעים של בן וחכ"א אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני
טלה והוא לעצמו מורה בה
גליון הש"ס
ו
היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד
היתירא ונראה לי דכיון דעפ"י
העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום
רש"י ד"ה חלה טמאה וכו'
ה)
ב"ד עושה והוא מעכבו על פיהם
שראינוהו שנחשד בדבר. ל"א דמיקרי
חייב מיתה. תמיהני הא חלה
(חסר כאן). תוס' חיצוניות:
מת פטר חמור ג] ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ"א א"צ להקבר
דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר
טמאה הוא רק בעשה. וכזה
ב] ר"א אומר חייב באחריותן
וטלה לכהן: גמ' אמר רב יוסף מ"ט דר' אליעזר דכתיב אך פדה תפדה וגו'
חמור קודם פדיון: דמורה בה היתירא.
תמוה על תוס' ע"ז סו ע"ב ד"ה
וצריך להפריש טלה אחר כמו
2
אביי ועי' רש"י יבמות צ ע"א
פדיון ה' סלעים של בן. דנפקא
❖
דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי ד"ה תרומה טמאה:
מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו א"ל אביי
לן בגמ' תפדה תפדה ריבה אבל
למה לי לפדותו: מתני' כחמש
ודאי אם מת הפטר חמור של
אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר וכי תימא ה"נ
ד]
ישראל אינו חייב לפדותו בשום
סלעים של פדיון הבן. דאמר בפ' יש
והתנן מת פטר חמור רבי אליעזר אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה לא
דבר ואע"ג דגבי פדיון ודאי אם
רבינו גרשום
ז
בכור לנחלה (לקמן דף נא.) דחייב
מת אחר שלשים יום חייב ליתן
יקבר כבכור אדם אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה ועוד
אפילו לר' שמעון נמי דשרי
ה' סלעים לענין זה לא מקשינן
באחריותו: כפדיון מעשר שני. דאם
בהנאה אפי' הכי אין פודין דצבי
לבן משום דהתם חוב הוא
תניא מודה ר' אליעזר חבישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש
אבדו אינו חייב באחריותו (א) כרבנן:
ואיל כתי' בהו: בבהמת שביעית
שהטיל הכתוב על האב אבל
טלה עליו והוא שלו אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשיתיו
בשה שקנוי מפירות שביעית:
הכא אי בעי ישראל עריף ליה
ו)
מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון
ודאי פטר חמור לא תבעי לך
לחמור ואינו חייב לכהן כלום
ולא לדבר אחר תנן התם הערכין בשעתן ופדיון הבן אחר שלשים יום פדיון
ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר
ז)
דאין פודין בבהמת שביעית
אם ירצה: וחכ"א אין חייב
יקבר. הואיל והוא חייב באחריו' הטלה
דלאכלה אמר רחמנא והבהמה
באחריותו דמסתבר דפטור
פטר חמור לאלתר ופדיון פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין ובפדיון הבן
(ב)
ט
י
יש לה מן הפירות ולא לסחורה.
בפדיון כמעשר שני ולא מקשי
כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל
ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים ומוסיפין עד עולם אר"נ לומר שאם
כ
ל
ה]
דהיינו סחורה שפודה הפטר
פדיון לבן: ג] מת פטר חמור
בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: א"צ
חמור בהאי שה: כי תבעי לך
לאחר שהפריש טלה ולא הספיק
פדאו פדוי מכלל דבנו אם פדאו אינו פדוי והאיתמר הפודה את בנו בתוך ל'
ח)
ספק. אם יכול לפדות בה ספק
ליתנו לכהן ר"א אומר יקבר.
להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם
יום רב אמר מבנו פדוי לאו איתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו נאין בנו פדוי
פטר חמור: ואליבא דר' שמעון
דאזיל לטעמיה דאמר אין הפדיון
ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי:
דלית ליה ספק ברישא דשמעתין
פדיון עד דמטי ליד כהן ויקבר
רב
גמ' חייב באחריותו. אם הפריש פדיונו
וכיון דלעצמו הוא למה לי
דסבר כרבי יהודה דאמר אסור
לאפרושי וכו'. ואמרינן [לעיל]
בהנאה: ד] אי מה בכור אדם
ואבד: מותר בהנאה. קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם. לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה:
מתניתין ר' יהודה היא דתני כו'.
מותר בהנאה וכו'. והקשה הרב
ור"ש מתיר קס"ד דר' שמעון
אלחנן דאמאי לא פרכינן לעיל
מודה ר"א. אע"ג דבודאי פטר חמור ס"ל דכל כמה דלא מטי פטרל) חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא"צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש
מתיר דלא צריך לאפרושי כלל
הכי בריש פרקין גבי הא דקאמר
כו'. ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס"ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו. בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב
הואיל וספק הוא: לא תבעי לך.
דפטרי כהנים ולוים פטורין
באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה: הערכין בשעתן. שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא
דמותר לפדות דהא לאו סחורה
מפדיון פטר חמור ואמאי לא
מ)
היא דבלא פדיון נמי הוה מותר:
קאמר מהיקשא דמקיש להו הכא
בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים. כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן
כי תבעי לך אליבא דר' יהודה.
לבכור אדם ונראה לן דשאני
חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר. בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים. אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות. סתם נזירות שלשים יום
דמצריך לאפרושי לאפקועיה
הכא דדמי טפי להדדי דמקשינן
איסוריה: מאי כיון דמפריש
גוף הבכור בהמה טמאה עצמו
כדכתיב (במדבר ו) קודשנ) יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו [נזיר ה.]: ומוסיפין. שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר
טלה והוא לעצמו לאכלה קרינן
לבכור אדם אבל התם לא מקיש
ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו
ביה הואיל ולעצמו הוא: או
להו אלא מפדיון וכן נמי משמע
דלמא כיון דכמה דלא מפקע
בסמוך גבי הא דקאמר ר' אלעזר
פדוי. הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר ס) [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים: מכלל דבנו. מדאוקמת ליה
לאיסור בהאי שה מי שרי ליה
דמקיש וכו' ומקשינן דיש
בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי: והאיתמר. בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף מט.): דכ"ע מעכשיו.
האי פטר חמור בהנאה וכסחורה
לתמוה דלר"א דמקיש פדיון
דמי שקונה הנאתו בהאי שה
פטר לבכור אדם תקשי ליה נמי
היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום:
ואסור: אין פודין בה את הודאי.
אי מה בכור אדם וכו' ע"כ נראה
רב פטר חמור דהיינו סחורה: אבל
לן דיש חילוק בין הקיש של גוף
פודין בו את הספק. דלא כסחורה גמורה הוא דלא הוי [אלא] ספק: ואמר רב חסדא. פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא
הבכורות להקיש פדיון ולכן לא פריך אי בכור אדם וכו' והאי חילוקא לא נהירא דהא משמע דוקא בפדיון חייב באחריותו אבל אם מת
הפטר חמור פטור וטעמא כדמפרש ונראה לן דלעיל לא שייך למפרך כן דלא מקיש דיני הבכורות להדדי רק לחייב הבכור בהמה טמאה לשרפה ואלו אמורין דבכור לשרפה קיימי וחייבת במתנות בזרוע ולחיים דלאכילה קיימי קמ"ל מיהא ברייתא דרב חסדא דפודין בו
(חסר כאן) מקצת מבכור אדם: ה] אמר ר"נ לומר שאם פדאו וכו' ושינויא כרבנן נמי אתי ולענין הא גמירי שפיר למצוה פטר חמור מפדיון את הספק: עד שלא הורמה החלה חייב מיתה. דכתיב ולא תשא עליו חטא וגו': ואמאי. חייב מיתה כיון דאילו מיטמיא החלה בשרפה
קיימא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה והא חלה לא ליחייב עלה כיון דיש בה דין שרפה כי היכי דפטרת לה מן הבכורה הואיל
הבן. תוס' חיצוניות:
ואימורין לשרפה קיימי: הא לא קשיא דאמאי חייב מיתה בשביעית דכתיב גבי חלה לדורותיכם דכתיב תתנו לה' תרומה לדורותיכם.
דלעולם נוהגת איסורה אפילו בשביעית: ולגמר מינה מחלה לבכורה שתהא נמי חייבת בבכורה: לא דמי התם נמי משום הכי חייב עלה מיתה משום דעיקר חלה לאכילה קאי לכהן ולא לטמאה לשרפה: הכא. גבי בכור עיקר אימורין לשרפה קיימי ולא לאכילה הלכך פטור
מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה: תנינא לה. במתניתי' נמי להא ברייתא דת"ר משום דעיקר היא: אלא אם כן פדאו. הכהן בפניו: זאת אומרת. מדקאמר אא"כ פדאו בפניו ש"מ דנחשדו הכהנים על פיטרי חמורים שלא יהו פודין אותן: פשיטא. דבברייתא
חזינן בפירוש דנחשדו ומאי קמ"ל רב נחמן: מהו דתימא. אי לאו דרב נחמן הוה אמינא הני מילי דלא יתנו לו אא"כ פדאו בפניו היכא דמחזק לן בההוא דלא הוי חכם כ"כ ומיקרי ועביד ביה עבודה קודם שיפדנו: אבל בסתמא. היכא דלא מוחזק לן אימא אין צריך
לפדותו בפניו דלא נחשדו קמ"ל דכולן נחשדו: משום דמורו ביה היתירא דאמר מה צורך לי לפדותי והלא כשאפדנו יהיה השה שלי ועכשיו הוא שלי ולא משגח לפדותו הלכך לא יתננו לו אא"כ פדאו בפניו: המפריש פדיון פטר חמור ומת. קודם שבא ליד כהן חייב
ישראל באחריותו ליתן לו פדיון אחר כחמש סלעים של בן. כדתנן בפרק יש בכור לנחלה המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריות שנאמר אך פדה תפדה: וחכ"א אין חייב באחריותו כפדיון מעשר שני מה מעשר שני אם אבד פדיונו אין חייב באחריותו דשלו הוא אלא
שצריך להעלותו ולאוכלו בירושלים בשיש לו מעלה ואם לאו פטור אף פדיון בכור אין חייב באחריותו העיד ר' יהושע וכולה כחכמים: מת פטר חמור. קודם שבא טלה ליד כהן: רבי אליעזר אומר יקבר. דאסור בהנאה כמתחילה: ומותר. ישראל בהנאה של טלה: וחכ"א
אינו צריך ליקבר. ומותר בהנאת עורו ונבילתו: וטלה לכהן. דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי: א"ל אביי. הואיל ומקיש לבכור אדם לקיש נמי לכולה מילתא. ולימא אי מה בכור אדם מותר בהנאת מלאכתו אף בכור בהמה טמאה נמי: וכי תימא הכי נמי והתנן מת
וכו'. לא לעולם מותר נמי בהנאה מאי יקבר דקאמר לאו משום דאסור בהנאה אלא הואיל ומקישו לבכור אדם יקבר נמי כבכור אדם: אלא מעתה בכור אדם הוא דבעי קבורה כלומר אי משום הכי אמר יקבר דלא אסור בהנאה הוא אלא דבעי קבורה לימא יקבר כאדם
אלא מדאמר יקבר ש"מ דאסור בהנאה: ועוד תניא מודה רבי אליעזר. שמפריש עליו טלה והוא שלו אלמא דאי לא מפריש אסור בהנאה וכ"ש פטר חמור ודאי. ומדלא אקשי להנאה לא תקיש נמי לאחריות: אמר רבא. לעולם לפדיה לאחריות אקשינן ליה ולא להנאה
וגופיה קא דשמעינן לה דכתיב אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו לבכור אדם ולא לדבר אחר להנאה: הערכין בשעתן. שאם העריך קטן ואח"כ הגדיל אין חייב ליתן אלא כשעה שהעריכו ופדיון הבן אינו חייב ליתנו אלא אחר שלשים דעד שלשים חיישינן שלא יהא נפל:
ופטר חמור לאלתר פודין אותו אפי' בתוך שלשים. ורמינהי אין בערכין דפחות מחודש אין לו ערך. ואין נזירות פחות מל' דכתיב קדוש יהיה בגימטריא ל' ופדיון הבן ופדיון פטר חמור אין פחות משלשים יום: ומוסיפין עד עולם. דלאחר ל' ולמעלה יכול להעריכו עד
עולם ויש בו תוספת ערך כשהוא גדול: ובנזירות. דאם רצה להוסיף על ל' כמה שירצה עד עולם שרי. ופדיון הבן ופטר חמור משלשים ולמעלה יכול לפדותן עד עולם. והיינו ומוסיפין עלהן. אבל בפדיונן אין תוספת דמים דכמה שיתן כשהן מן שלשים יום כך יתן בכל
זמן שרוצה לפדותן. אלמא דאין פודין פטר חמור פחות משלשים יום: אמר רב נחמן אמר רב מאי לאלתר דקאמר לומר שאם פדאו לאלתר פטור דאיעבד: מכלל. דרבנן דברייתא דאין בערכין סברי דאם פדאו קודם אינו פדוי דיעבד. והא איתמר כו' א"כ מאי בינייהו
וליכא לתרוצי כדקאמרת לומר שאם פדאו פדוי לעולם כדתרצינן ודקא קשיא והא איתמר הפודה כו' הא איתמר עלה דההוא דכולי עלמא מעכשיו כלומר אמר בתוך שלשים הרי זה פדיונו שיהא פדוי מעכשיו קודם שלשים אין בנו פדוי אפי' דיעבד משום דכי אמר מעכשיו
דמי כמאן דהשתא נמי ליהוי מצותיה ולא הוה עד שלשים אלמא דרבנן סברי אם פדאו אינו פדוי: