יד:
הלוקח
עובר פרתו
פרק שני בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הקדיש זכר לדמיו
קדוש קדושת הגוף. להכי
נקט זכר דקרב הוא עצמו
נפדין תמימים. אותן וולדות שנולדו לפני פדיונן או אין נפדין תמימים:
כא א מיי' פ"א מהלכות איסורי
א) [זבחים מח: סג. מנחות צא:],
עולה ואי הוה נקט בהמה סתם הוי אמינא דנקבה קדוש
ב) תמורה יא: יט: [שבועות יא.
מזבח הלכ' יא:
טפל. ולד: עיקר. אם. אלמא נפדין תמימים: וקא דייק הש"ס
ע"ש ערכין ה.], ג) [נזיר כה.
כב ב מיי' פ"ה מהלכות ערכין
קדושת הגוף וקרב שלמים ושמעינן ליה לר' יהושע במסכת שקלים (דף ו.)
טעמא. דלא בעי מום משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר דמכח
תמורה יז:], ד) תמורה ט., ה) שם
הלכה יד:
ומייתי לה בתמורה פרק אלו קדשים (דף כ.) במקדיש נכסיו זכרים עצמן
❖
לב: לג: [לקמן לב:], ו) [עירובין
כג ג מיי' שם הלכה יב:
בעל מום אתו הא לא אתו
מכח בעל מום אלא לדידהו מקדיש להו
יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים
ויביא בדמיהם עולות ומיהו נראה
פג. וש"נ], ז) [תמורה לג.], ח) ולפי
לדמיהן לא נפקי לחולין בלא מום
לר' אליעזר נמי דאמר התם זכרים ימכרו
צ"ק, ט) למילף תחת צ"ק,
י) שמקיש תמורות וולדות צ"ק,
דקדוש קדושת הגוף: זכר. איל:
לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים
נפדין תמימים או אין
נפדין תמימין תא שמע
מוסף רש"י
כ) [נ"א עיקרא דהך סוגיא בפ'
ודמיהם יפלו לשאר נכסים לבדק הבית
הקדיש זכר לדמיו. שימכרנו ויביא
המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח
קמא דתמורה], ל) [ע"ע תוס' שבת
הקדיש זכר לדמיו. הקדיש איל
א
ח) לפי מה שהיה רבא ר"ל מתחלה התם
בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת
לדמיו (שבועות יא.) דחזי לעולה
קכח. סד"ה ונתן ומה שציינתי שם],
וילדו ימכרו ואין צריכין מום שאין קדושה
בההוא פירקין המקדיש זכר אין קדוש
מ) על בת צ"ק, נ) דלרבא לא גמרינן
ואקדשיה לדמי עולה (ערכין ה.)
הגוף ויקרב עולה. להכי נקט זכר
כו', ס) ולגבי צ"ק, ע) דלרבנן צ"ק,
קדושת הגוף לא קשה ליה מידי ממתני'
להביא בדמיו עולה (תמורה יא:)
או
חלה עליהן שלא יהא טפל חמור מן העיקר
❖
דחזי לעולה משום דרובא דמייתו
פ) קדשים לאכילת כלבים צ"ק,
אשם (שם יט:) ולהכי נקט רבא זכר,
דשקלים דיש לחלק בין מקדיש נכסיו סתם
טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר אבל
א)
דבעולה איירי רבא ונקבה לא חזיא
לפירש בהדיא לדמיו: גמר העברה.
קרבן עולה מייתו: רבי אלעזר מתני.
לעולה וליכא למימר קדשה קדושת
הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף מסייע
השוחט בחוץ חייב. לאו כרת קאמר
מצי ט) למימר תחת תחת מקדשים ולפי
הגוף (שם יא:). קדוש קדושת
תורה אור השלם
ליה לרבא א] דאמר רבא הקדיש זכר לדמים
שהמעשר ובכור שוין בכמה עניינים נקטיה:
הגוף. והוא עצמו יקרב עולה
אלא מלקות: ומוקי. להאי חוץ כגון
ב)
ב
הקישן הכתוב לנדרים. אינו מן (כן)
דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים
1. לֹא תִזְבַּח לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר
קדוש קדושת הגוף: והשוחטן בחוץ פטור:
ששחטו בבמת יחיד בשעת היתר
נחתא ליה קדושת הגוף, הואיל
וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר
הברייתא בתמורה פרק אלו
והוא חזי לגופיה (ערכין ה. וכעי"ז
הבמות: במת יחיד. שכל אחד ואחד
רָע כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הוּא:
רבי אלעזר מתני חייב ומוקי לה בבמת יחיד
קדשים (דף יז:)
ורבא מפרש כן בפני
תמורה יט:) ואינו יכול למוכרו
דברים יז א
בונה במה לעצמו כגון במת מנוח
ב] דאמר רבי אלעזר מנין לזובח בהמה בעלת
עצמו ולקמן (דף טו:) בשמעתין יש ברייתא
2. עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ
הואיל והוא גופיה חזיא לעולה
וגדעון ושמואל: במה גדולה. נוב
(תמורה יא:) מאחר שהקדישו והוא
אחרת דמפקא תמורת וולדות מזכר ונקבה
יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא
מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא
עצמו ראוי להקרבה אינו יוצא מידי
תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיְיָ וְאִשֶּׁה לֹא
וגבעון שהן של צבור: הואיל וקדוש
ופליגא אתנא דבי רבי ישמעאל דהכא
מזבח (שבועות יא.). רק קדשיך
בלא תעשה שנאמר 1 לא תזבח לה' אלהיך
תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיְיָ:
כדמפרש בתמורה (דף יז:) וכן פי' לקמן
בעל מום. להיות אסור בגיזה
אשר יהיו לך וגו'. מי הן אותן
ויקרא כב כב
שור ושה אם אינו ענין לבמה גדולה דכתיב
בקונטרס וההוא תנא נמי נפקא שפיר
3. וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ
קדשים שהן עכשיו ועתידים
ועבודה: ואימא אם אינו ענין כו'.
י)
להעמיד אחרים תחתיהם, שריבה
שהקישה תמורות וולדות לגוף הקרבן
עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיְיָ
עורת או שבור וגו' תנהו ענין לבמת יחיד
ולעולם בבמה גדולה: לא יבקר.
2
הכתוב אשר יהיו לך, הוי אומר
דברים טו כא
אֱלֹהֶיךָ:
דבגוף הקרבן איירי אם זכר ואם נקבה
❖
4. לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא
ולדי קדשים ותמורתן (נזיר כה.).
אימא אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין
לא יבדוק בין תם לבעל מום דאיזה
אלא דמיתורא דרשינן נמי תמורות וולדות
יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה
שיהא עשירי יהא קדוש: גמר העברה
לבכור סד"א הואיל וקדוש כשהוא בעל מום
ומהשתא לא צריכא להקישא דלעיל דמקיש
הוּא וּתְמוָּרתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא
טוב
העברה מבכור. מה בכור בעל מום
תמורתו לו:
ברע מיבעיא. כ) הך
ויקרא כז לג
שיטה מקובצת
יִגָּאֵל:
ליקרב נמי כשהוא בעל מום קמ"ל דלא אמרי
5. וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל
סוגיא דפ"ק דתמורה (דף ט.) ורבא סבר
לא קרב אף מעשר בעל מום לא כי
בכור בהדיא כתיב ביה 3 פסח או עור לא
א] דאמר רבא הקדיש זכר וכו'.
אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט
אין מזהירין (עונשין) מן הדין ודריש התם
אתא קרא לבמת יחיד: ולא ימיר
והקשה אמאי דוקא זכר הא
הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיְיָ:
תזבחנו ואימא אם אינו ענין לקדשים תנהו
בע"א ואביי לא חשיב ליה דינא דמי גרעי
אפילו הקדיש נקבה נמי לדמים
ויקרא כז לב
אותו טוב ברע. דהיינו בעל מום אם
6. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיְיָ
ונקט הכא דרשא דאביי לפי שפשוט לו
תקדיש קדושת הגוף ומאי שנא
ענין למעשר דסד"א הואיל וקדוש במומו
המר ימיר יהיה קדוש אפילו בעל
ואור"י דניחא ליה למנקט זכר
וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר
יותר וכהאי גוונא איכא בסנהדרין (דף
דכתיב 4 לא יבקר בין טוב לרע [ובין רע]
דאי הוה נקיט בהמה סתם הו"א
יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיְיָ:
מום: ולדות. בעלי מומין שנולדו
לד:) גבי אין רואין את הנגעים אלא
שמות יג יב
דקדשה קדושת שלמים אבל
נקרב נמי במומיה קמ"ל דלא אמרי מעשר
מקדשים תמימים: פסקה תנא דבי
ביום ומייתי עלה דרשה דאביי דביום ולא
7. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ
קדושה חמורה כולי האי לא
בלילה ושביק דרשא דרבא דמפיק ליה מלי
קדשה קמ"ל רבא דאפי' כי
נמי גמר העברה העברה מבכור אימא תנהו
ר' ישמעאל. מקרא אחרינא ולא
טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר
5
6
ל)
הקדיש זכר הוי עולה דסתם זכר
יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא
ולא לאורי ואין לתמוה מהא דאלו נשרפין
איצטריך האי להכי: רק קדשיך וגו'
ענין לתמורת קדשים דס"ד אמינא הואיל
הוי עולה וה"ר תירץ דלא ה"מ
וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
(סנהדרין עו.) איכא איפכא גבי בתו מאנוסתו
ויקרא כז י
למתני בהמה דאי הוה תני בהמה
אלו התמורות. דאתא לאשמועינן
וקדושה כשהיא בעלת מום דכתיב לא
דאמר ק"ו מ) בת בתו ענש על בתו לא
7
8. רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ
הוי משמע דנקבה עצמה קדשה
שיקרבו למזבח דאי לעיקר הקדש אתא
כל שכן וחשיב ליה (לו) אביי גלוי מילתא
קדושת הגוף והא ליתא אלא
יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' קריבה נמי
וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם
❖
למה לי למכתב שיעלם לירושלים הא
נ)
ס)
אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ: דברים יב כו
תימכר ויקחו בדמיה (שלמים)
טפי מרבא (ולא) גמרינן מהדדי דגבי
כשהיא בעלת מום קמ"ל דלא אמר קרא
[עולה] כדתני בשקלים ובתמורה
שמעינן קראי טובא השמר לך פן
אחותו איצטריך קרא לכולי עלמא לבת
מייתי לה המקדיש נכסיו והיה
והיה הוא ותמורתו מקיש תמורתו לו מה
אביו ובת אמו משום דאין מזהירין מן הדין
7
תעלה עולותיך וגו' [דברים יב]: הוולדות. של
בהם בהמה ראוי' לגבי המזבח
הגהות הב"ח
ולא חשיבא ליה גלויי מילתא בעלמא היינו
הוא בעל מום לא אף תמורתו בעל מום לא
זכרים ונקבות ר"א אומר זכרים
קדשים: אף הני בעל מום לא.
(א) רש"י ד"ה השתא וכו' זו
עולות נקבות לזבחי שלמים ר"י
משום דפשטיה דקרא משמע שבא למעט
מתקיף לה ר' זירא אימא תנהו ענין לולדות
הלכך כי אתא לא תזבח לבמת יחיד
הס"ד אח"כ מ"ה טוב ברע
דכתיב בת אביו או בת אמו: טוב ברע
אומר זכרים עולות נקבות ימכרו
❖
מיבעיא אלא להכי:
ויקחו בדמיהם עולות וקי"ל
אתא: השתא רע בטוב אמרת לא.
קדשים דסד"א הואיל וקדושין כשהן בעלי מומין
מיבעיא. ואם תאמר דלמא איצטריך משום
כר"י לגבי ר"א ורש"י פי' דזכר
שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל
סיפא דקרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש
אגב אמן כשהן בעלי מומין נמי קרבי קמ"ל דלא
היינו איל דאיל מתרגמי' דיכרא
ז]
בהמת קודש בעל מום ויאמר זו רבינו גרשום
הקדיש זכר כלומ' הקדיש איל
וי"ל דהוה מצי למיכתב בסיפיה ואם
אמר רבא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל
ול"נ דמאי אריא נקט איל יותר
המר ימיר טוב ברע או רע בטוב:
תמורת זו (א) : אלא. להכי כתיב
נפדין תמימין. אותן וולדות:
משור וכבש. תוספות חיצוניות:
דתנא דבי רבי ישמעאל רק קדשיך אשר
ומודה
ג)
8
ר"ש בבעל מום מעיקרו. למאי
טוב ברע: טוב מעיקרו. שנתפס
או אין נפדין תמימין. דצריך
עוד יש לתרץ דלהכי נקט זכר
דאמרינן בסמוך דרב סבר כר"ל [דאמר
יהיו לך ונדריך רק קדשיך אלו התמורות אשר
להמתין להן עד שיוממו ואח"כ
שרבא רצה לומר מתחלה התם
בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה
ע)
פודן: אמר רב עמרם תני. (לא)
בתמורה בפ' אלו קדשים זכר
התם] לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל
יהיו לך אלו הוולדות ונדריך הקישן הכתוב
אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב
המתפיס בעלי מומין קבועין
לדמיו אינו קדוש קדושת הגוף
העמדה והערכה ניחא דמודה לרבנן אבל
לגבי מזבח היינו דקדם מומן
והדר ביה רבא ואמר המקדיש
לנדר מה נדר בעל מום לא אף הני נמי בעל
דמשמע רע של קודש בטוב של
למאי דמסקינן דסבר כר' יוחנן דלרבנן
להקדישן וילדו קודם פדיונן.
זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף
מום לא: ואין עושין תמורה: מאי טעמא דאמר
חולין דרע של קודש עושה תמורה:
אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה
ימכרו ואין צריכין מום אותן
ומשום דנקט זכר קודם דהדר
וולדות להמתין שלא למוכרן
אם כן מודה למאן ויש לפרש דנקט הכי
ביה נקט נמי לבתר דהדר ביה
קרא לא יחליפנו ולא ימיר וגו' ג] ד) השתא רע
זו עד שיפול בהן מום: (שלא)
והכא מייתי מאי דהדר ביה:
דלא תיסק אדעתא טעמא דמתניתין משום
משום דקא אתו הני מכח קדושה
ב] דאמר ר"א מנין לזובח בהמה
בטוב אמרת לא ד] טוב ברע מיבעיא אלא
טוב מעיקרו עושה תמורה רע
דאין פודין פ) לאכילה לכלבים ולא משום
דחויה: שלא יהא טפל. הוולדות
בעלת מום וכו'. וא"ת מאי קא
מעיקרו אין עושה תמורה: אם מתו יפדו: אמר רב יהודה אמר רב זו
העמדה והערכה דלא בעינן בקדשי מזבח
שאינן קדושין אלא אגב אימן:
מייתי אימא דה"מ היכא שקדם
חמור מן העיקר. מן אימן אלא
העמדה והערכה ח] ולכך ברישא דקדם
הקדישן למומן אבל היכא שקדם
דברי רבי שמעון דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי
ה)
כשם שאימן יכול לפדות בכל
מומן להקדישן דדקלא בעלמא
מומן יפדו והשתא קמ"ל דטעמא דמתני'
בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה דתנן רבי שמעון אומר קדשי בדק
עת כך וולדן נפדין אימתי
הוא מנ"ל דמחייב וי"ל דמצינו
משום העמדה והערכה וכדדייקינן בסמוך
שירצה אפילו תמימין אלמא
המקדיש בעלי מומין עובר
הבית אם מתו יפדו ומודה ר' שמעון בבעל מום מעיקרו
שנפדה מאי
מדלא קתני ואם נעשו טריפה וברישא
ה]
דנפדין תמימין. והשתא דייק
משום בל תקדישו ומשום בל
דקדם מומן מודה רבי שמעון דלא בעי
לברייתא טעמא דמשום הכי
תזרקו אלמא לא אמרינן דהוה
טעמא דאמר קרא אותה אותה למעוטי ו] בעל מום מעיקרא אבל חכ"א אם
נפדין תמימין שלא יהא טפל
חולין בעלמא דלחולין לא לקי
העמדה והערכה והשתא דנקט מודה רבי
מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הוא דתנא דבי
לוי הכל היו
חמור. הא הקדיש זכר תם לדמיו
על (הקדשים) [ההקדש וע"כ]
ג
ו)
ז)
שמעון משום דאיכא למיטעי דפליג אמתני'
דאע"ג דאמר איני מקדישו אלא
דכך גזירת הכתוב דהקדש חל
בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן
תנא דבי לוי
כדפרישית איצטריך למימר דשפיר מודה
לדמיו קדיש קדושת הגוף הואיל
עליהם דילפינן מקרא בפ' קמא
בה והא דנקט רבי שמעון משום דלדידיה
(ואביו) [והוה] ראוי להקרבה
דתמורה ולנדר לא ירצה ארצויי
במתניתיה אפילו חיה אפי' עוף והכתיב אותה אותה לתנא דבי לוי
ואין נפדה תמים. והאי דקאמר
לא מרצו הא מקדש קדשי ואם
פשיטא ליה טפי דקדשי מזבח היו בכלל
קשיא אבל רבנן דפליגי עליה דר"ש מאי הכי נמי דאם מתו יפדו אי הכי
הא הקדיש זכר תם הוא הדין
הוא מקריב בעלי מומין לוקה
העמדה והערכה מדקאמר קדשי בדק הבית
לנקבה אלא משום דבעי לסיועי
משום ה' שמות ואשמועינן רבי
זו מינה לרבא ורבא לא איירי אלא
לא היו ע"כ כי כתיבא העמדה והערכה
אלעזר דה"ה מקריב בעלי מומין
בקדשי מזבח כתיבא אבל לרבנן לא פשיטא
בזכר כדאמר בתמורה בפרק
בבמת יחיד לוקה ולכך מוקי לה
ליה כולי האי דמצי למימר לא היו כמו שאומר ריש לקיש: אותה למעוטי בעל מום מעיקרו. כל קדשי בדק הבית לרבי שמעון ממעטינן מקרא אחרינא
אלו קדשים אמר רבא זאת
ר"א למתני' בבמת יחיד ולא
אומרת הקדיש זכר כו' נקט
בסוף תמורה (דף לג.): שייך לקמן רב סבר לה כריש לקיש. בסוף תמורה
אוקמה בשוחטו בפנים שלוקה
(שם) משמע כן מדקאמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דר' שמעון בן לקיש:
הכא זכר כו': ומוקים לה בבמת
דקתני במתני' השוחט בחוץ.
מה יחיד וכ"ש דחייב בבמת צבור
תוס' חיצוניות: ג] השתא ומה רע
ומשום הכי קרי ליה חוץ שאין שם עזרה וחייב משום דמקריב בעל מום בבמה בשעת היתר הבמות. והיכן הותרו כדאמרי' באו
בטוב וכו' פי' רש"י טוב ברע כשהוא מכניס טוב של הקדש ברע של חולין ורע בטוב ר"ל רע של הקדש בטוב של חולין ול"נ דא"כ
לנוב ולגבעון הותרו הבמות כו': אימא. דריש הכי האי לא תזבח דאם אינו ענין לקדשים דהא כתיב עורת או שבור וכו': תנהו ענין
במתני' דהתם דפ"ק דתמורה קאמר איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן והוה ליה למימר ואיזהו רע בטוב בעלי מומין
לבכור דסד"א הואיל וקדיש במומיה. ממילא כשנולד בעל מום [ה"א] שקרב נמי במומיה קמ"ל דלא תזבח דלא ולא אתא לבמת
שקדם הקדישן את מומן לכן נראה כדגרס ר"ח דגריס הכי השתא ומה טוב ברע כשהוא מכניס טוב של חולין תחת רע של הקדש וה"נ
יחיד: אמרי וכו' ואייתר לא תזבח לבמת יחיד: הואיל וקדיש במומיה. מאליו בשעבר תחת השבט דכתיב לא יבקר בין טוב לרע רע
רע בטוב פי' רע של חולין תחת טוב של הקדש כללא דמילתא היא של הקדש שהוא העיקר ולהאי פירושא אתיא שפיר מתני' דהתם דתני
היינו בעל מום כדאמר לקמן: הואיל וקדשה כשהיא בעל מום דכתי' לא ימיר אותו טוב ברע אם המר וגו': הואיל וקדשו [אגב]
ואיזו היא טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן משמע דטוב הוי של (חולין) [הקדש] ומ"ה קאמר דאי לאו הקדים הקדישן את
אימן כשהן בעלי מומין. כשנולדו בעלי מומין או כשאירע להן אחר מיכן: אמר רבא הא כבר פסקה כו' ואייתר ליה לא תזבח לבמת
מומן לא מתפיס. תוס' חיצוניות: ד] טוב ברע מיבעיא משמע הכא דכוליה קרא דטוב ברע מיותר למידרש הכי ותימה דהתם משמע דלאביי
יחיד כדרבי אלעזר: השתא רע בטוב להחליף בעל מום בתמים: אמרת לא. לכתחלה אבל דיעבד והיה הוא ותמורתו וגו': טוב
לא מייתרינן אלא בטוב א) בחד ולא רע בטוב ולרבא לא מייתרינן תרוייהו טוב והשתא לא הוי המסקנא דהכא לא כאביי ולא כרבא דהתם
ברע. תמים בבעל מום מיבעיא דלכתחלה לא: אלא. האי טוב ברע לא אתי אלא לאשמועינן דאותו טוב ברע דדיעבד עושה תמורה
צע"ק: ה] מאי טעמא וכו' וא"ת מאי בעי מ"ט דאין עושין תמורה הא הוי טעמא דאי משום למ"ד קרבן ששמו קרבן האי נמי לאו שמו
בעינן שיהא טוב מעיקרו שקדם הקדשו למומו. אבל רע מעיקרו שקדם מומו להקדשו לעולם אין עושה תמורה: ואם מתו. קודם
קרבן ואי למ"ד דילפינן ממעשר בהמה שקדוש קדושת מזבח זה שקדם מומן להקדישן לא קדוש קדושת מזבח וא"כ מאי בעי והא הוי
פדיונן יפדו ומותרין בהנאה עורן ונבלתן: [זו דברי ר"ש] תנא דמתניתין דאמר אם מתו יפדו זו דברי ר"ש דאמר במס' תמורה בפרק
טעמא משום הכי הוא וי"ל דכיון דהקדיש דמיו למזבח שפיר הוי קדושת הגוף לעשות תמורה כמו בעלי מומין שעושין תמורה ומש"ה
אחרון קדשי מזבח היו בכלל העמדה וכו' אבל לא קדשי בדק הבית דקדושת דמים נינהו לא בעו העמדה: ומודה ר"ש בבעל מום
בעי מאי טעמא. תוס' חיצוניות: ו] אותה למעוטי בעלי מומין מעיקרו ודוקא שהקדישו למזבח אבל לבדק הבית אדרבה סתמיה דקדשי בדק
מעיקרא. קודם הקדש דאע"ג דקדשי מזבח בעו העמדה והערכה האי בעל מום מעיקרא לא חל עליהם הקדש גמור למזבח הלכך
הבית הם בעלי מומין מעיקרו דאסור להתפיס תמימין לב"ה ואפ"ה אית ליה דהוי בכלל העמדה והערכה: ואפי' חיה ואפי' עוף אומר ר"י
אפי' מתו דלא מצי למעבד בהו העמדה יפדו דקדושת דמים הוא ודינו כקדשי בדק הבית דלא היו בכלל העמדה והערכה: וחכ"א
דהאי חיה ועוף ר"ל אם הקדישן לב"ה דאין לומר בקדשי מזבח דהא ודאי אין לעופות פדיון אפי' מחוסר אבר כדתנן בפ' המנחות והנסכים
אם מתו יקברו. אפי' בעל מום מעיקרא דסברי דהכל היו בכלל העמדה והערכה והלכך כיון דמתו דלא מצי למעבד להו העמדה
העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון דלא נאמר פדיון אלא בבהמה. תוס' חיצוניות: וז"ל הרא"ש ז"ל הקדיש זכר לדמיו
משום דלאו בר פדיה נינהו אלא יקברו. והני חכמים לאו בר פלוגתיה דר' שמעון דפליגי עליה בתמורה נינהו אלא שאר חכמים
וכו' פירש רש"י שימכרנו ויביא בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת הגוף ויקרב עולה ולהכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמתנדבי
תנא דבי לוי נינהו דמחמיר בבעל מום מעיקרו: והא כתי' אותה. כלומר דאותה בעי העמדה והערכה למעוטי בעל מום מעיקרו
ומייתי קרבן עולה מייתי משמע מפי' דה"ה נמי אם הקדיש נקבה תקרב שלמים ופי' תמוה מה עלה בדעתו של זה המתנדב שהקדיש זכר
שמתו דאע"ג דאינו בר העמדה נפדה קשיא: אבל רבנן דפליגי עליה דר' שמעון במסכת תמורה דאמרי אחד קדשי מזבח ואחד קדשי
שראוי לעולה שימכר ויביא בדמיו עולה ולמה לא הקריבו לעולה ונראה לפ' דהקדישו לימכר ויהיו דמיו קדושים בסתם ולא פי' למה וסתם
בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ומודין היו בבעלי מומין מעיקרו שמפדין הכי נמי דיפדו נמי לאחר מיתה: אי הכי. נימא
הקדש הוא לבדק הבית וקמ"ל כיון שהוא ראוי למזבח קדושת הגוף כי ההיא דתנן במס' שקלים ומייתי לה בתמורה דמקדיש נכסיו זכרים
יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות והשתא ניחא דנקט זכר ואפי' ר"א דאמר התם זכרים ימכרו לצרכי עולות
ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית לא פליג הכא דהתם דוקא משום דהוו כשאר נכסים שהם לבדק הבית: ז] וי"ל וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות ושמא י"ל דזה לא קשה כלל לאביי דכיון דידעינן מק"ו דאסור להתפיס ממילא ידענא דנתפסת בקדושה
דהוא סבר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ועוד י"ל דע"כ לא אצטריך לומר דנתפסת בקדושה דאי אצטריך להכי מ"מ לא לכתוב כאן גבי לא יחליפנו ולא ימיר טוב ברע ולא רע בטוב אלא בסיפא דקרא לכתוב גבי ואם המר ימיר טוב ברע ורע בטוב: ח] ולכך ברישא
דקדם מומן יפדו וכו' וז"ל הרא"ש ז"ל והלכך ברישא דקדם מומן יפדו הלכך נקט רב בסיומא דמילתיה ומודה ר"ש לאשמועינן טעמא דמתני' משום העמדה והערכה כדדייק לקמן מדלא קתני אם נעשו טריפה וברישא דקדם מומן מודה ר"ש דלא בעי העמדה והערכה ועיקר דברי
רב לאשמועינן דבר זה ולהכי סיים דבריו ומודה ר"ש והאי דנקט ר"ש ושייר רבנן משום דלר"ש פשיטא ליה טפי:
א) נראה דצ"ל דלא מייתרינן רק בטוב בתרא ולרבא מייתרינן תרווייהו טוב כו'.