טו:
הלוקח עובר פרתו
פרק שני בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
איכא דאמרי תזבח
ואכלת וכו'. מהכא מפיק גיזה וחלב דאסור ובשר אורחיה דקרא ולא דריש ואכלת לאפוקי
כלבים: אלא דאיעבר
כח א מיי' פ"א מהל'
א) תמורה לא., ב) צ"ק מ"ז,
ג) שם:, ד) [תמורה יז:],
איסורי מזבח הלי"א:
לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. הילכך אסירי וקדושה לית להו לא ליקרב ולא לדמיהן כדמפרש לקמן מה תהא עליהן: הא לפני
כט ב מיי' פ"ה מהל'
ה) [לקמן טז.], ו) [תמורה יח.
❖
בכורות הל"ח: פדיונן. נולדו מיקדש נמי קדשי: מנא ה"מ. דלפני פדיונן אם נולדו קדשי: זכר לרבות את הולד. גבי שלמים כתיב (ויקרא ג) אם זכר
כד.], ז) [פי' חומרא דבעו
פדייה ערוך בערך על א'],
אם נקבה תמים וקרא יתירא הוא ג] דנישתוק קרא מיניה ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה ממילא
דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי
ח)[דבריםיב], ט) בפדיוןאמם
זכר לרבות ולד שלמים. ואי קשיא
צ"ק, י) צ"ק מ"ז, כ) [לשהינהו
תורה אור השלם
מה
רש"ש], ל) [יד: ד"ה טוב],
תיפוק ליה מאשר יהיו לך תריץ תנאי
ח)
איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן
בכור אין מתפיסו לכל זבח
❖
א)
(א)
1
מ) דלמ"ד צ"ק,
1. רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ
היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא
שירצה. פי' משנולד אבל במעי
היתר
אכילה אלא משעת זביחה ואילך אבל
תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת
דמייתי לה מהכא והכי מפרש במסכת
אמו יכול לשנותו לזבח אחר כדתנן
יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל
פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ב) (ה"נ
הגהות הב"ח
שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר
תמורה בפרק אלו קדשים (דף יז:):
יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: פרק כיצד מערימין (תמורה דף כד:)
דאמר): וולדן ג) וחלבן אסור לאחר פדיונן:
ולד תמימים. ולד בהמה תמימה:
(א) גמ' לך בהן אלא היתר
ומכ"מ ילפינן מיניה שפיר ולדות
דברים יב טו
היכי דמי אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר
אכילה משעת זביחה:
2. וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ
ולד בעלי מומין. (וכולן) שקדם
פסולי המוקדשין דאין משנן לזבח אחר
(ב) רש"י ד"ה לא אלימי וכו'
אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב
פדיונן אמאי ולד צבי ואיל נינהו אלא דאיעבר
הקדשן את מומן: אותן ולדות שלאחר
אפי' במעי אמן מ)למ"ד במעי אמן הן
בפדיון אמן: (ג) ד"ה א"ר
אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים
לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן הא לפני
לוי וכו' ל"א ועיקר וכו'
פדיונן. נולדו ונתעברו קודם פדיונן
יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְיָ:
קדושין כמו שאין יכול לשנות בכור
לצורך ולדות וכו' משום
ויקרא ג א
מה תהא עליהם דהא לא חזו לא לגופן
פדיונן מיקדש נמי קדשי מנא הני מילי דתנו
משחלה עליו קדושת בכור הכי נמי
ד)
דמילתא וכו' גופייהו
3. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ
דשרינן היכא דאיעבר
ולא לדמי כדמפרש רב הונא: הנך
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי
רבנן 2 זכר לרבות את הולד א] ונקבה לרבות
פסולי המוקדשין שהרי קדושין כבר
ואיתיליד וכו' דלא שכיחא
דברים טו כב
וְכָאַיָּל:
❖
דנולדו לפני פדיונן מיפליג פליגי
אין יכול לשנות בזבח אחר אפילו
את התמורה ואין לי אלא ולד תמימין
היא כיון:
4. אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיְיָ
בהו. בהא דאמרן לעיל אם זכר לרבות
למ"ד בהוייתן קדושין לא דמו
בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ
ותמורת תמימים ולדי בעלי מומין ותמורת
אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיְיָ
ולד בעלי מומין: איכא למאן דאמר.
❖
לבכור קודם שנולד דהני עומדין
ויקרא כז כו
מוסף רש"י
בעלי מומין מנין כשהוא אומר ב] אם זכר
הוּא:
במס' תמורה בפרק אלו קדשים (שם)
ליקדש מכח אמן שקדושה כבר:
ותמורה לרבות ולד בעלי מומין אם נקבה לרבות
אין לך בהן היתר אכילה
קדשי ליקרב: ואיכא למאן דאמר
אלא משעת זביחה.
שיטה מקובצת
תמורת בעלי מומין אותן ולדות שלאחר פדיונן מה תהא עליהן לפני פדיונן
קדשי לרעייה. עד שיוממו וימכרו ויפלו
לאפוקי חלב וגיזה דהנאה
דמחיים היא, אבל פודין את
מיפלג פליגי בהו איכא למאן דאמר קדשי ליקרב ואיכא למאן דאמר קדשי
א] ונקבה לרבות התמורה.
דמיהן לנדבה: כונסן לכיפה. לחדר
הקדשים להאכילן לכלבים ולא
והקשה ר' ברוך אימא אם
והם מתים ברעב: קדושה דחויה.
לרעייה דלאחר פדיונן מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין
מייתר ליה ואכלת למדרש ולא
זכר אם נקבה למעט
לכלביך, ומהך דרשא משמע
דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן
טומטום ואנדרוגינוס וגם
דהיכי ליעביד ליקרבינהו מכח קדושה דחויה קאתו ליפרקינהו לא אלימי
ה)
דלכלביך שפיר דמי, דהכי
לקמן בפ' אלו מומין דריש
בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר
משמע אתה לא תאכל קודם
למיתפס פדיונן אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא א סמוך לפדיונן מתפיסן
ליה הכי והתם בפ' אלו
פדיונן נולדו והן עצמן אין יכול
זביחה, כלומר לא תתהני
קדשים דדריש תמורת ולדות
לשם אותו זבח סמוך לפדיונן למימרא דבני פדייה נינהו אלא אימא סמוך
מחיים, אבל כלביך דלאחר
מקרא דרק קדשיך אשר וכו'
להתפיסן לקדושה גמורה להקריב
מיתה הוא אפילו זביחה שפיר
ופריך אם זכר אם נקבה ל"ל
לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח טעמא מאי אמר רבי לוי ו) גזירה שמא יגדל
❖
הואיל ואידחו תו לא מיחזו: ד] לא
דמי (תמורה לא.).
לידרוש טומטום וי"ל דתרתי
מהן עדרים עדרים בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסן לכל זבח
כתיבי חדא בצאן וחדא
אלימי למיתפס פדיונן. בקדושתן כדי
בבקר ומיהו קשה לי היאך
שירצה א"ל אין מתפיסן מאי טעמא אמר ליה גמר בשעריך בשעריך מבכור
שיצאו הן לחולין שכבר יצאו קדושתן
3
הוא דורש מנקבות לרבות
רבינו גרשום
התמורה והלא אינו מיותר
מה בכור אין מתפיסן לכל זבח שירצה דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה'
ט) אגב פדיון דאמן דהאי דאסורין
4
אך ולא חלבו קאמר.
דאי שתיק מנקבה לא דריש
גזרה בעלמא הוא כדלקמן אבל
בבהמה וגו' לא יקדיש איש אותו אף הני אין מתפיסן לכל זבח שירצה תניא
ולא נפיק מדמו: איכא
מלזכר ולד אלא אמינא זכר
דאמרי תזבח ואכלת בשר
מדאורייתא עובר ירך אמו הוא ופקעה
ממש כמו אשם ועולה
כוותיה דרב ששת קדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין בבכורה
ב
אין לך בהן היתר אלא
ואע"ג שכתב זכר ונקבה גבי
קדושתן (ב) לפדיון אמן כדאמרן לעיל
משעת זביחה ואילך שראוי
צאן דילמא אם בקר גזירת
ובמתנות בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן אינו סופג את
גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר
לאכילה אבל מעיקרא לא
הכתוב זכר דוקא וי"ל דאין
הארבעים בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה ולפני פדיונן מועלין
אין לך היתר בהן אלמא
זה סברא שיהיה חלוק בקר
פדיונן קדושת הגוף נמי לא שנא
דאסירי בגיזה ועבודה:
מצאן בשלמים. מיהו אכתי
בהן ולאחר פדיונן אין מועלין בהן וולדותיהן חול ונפדין תמימים ומתפיסן לכל
דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת
אבל פודין את הקדשין.
הקשה ר' ברוך דלמה ליה
זבח שירצה כללו של דבר הרי הן כחולין לכל דבריהם אין לך בהם אלא מצות
דלא אייתר ליה ואכלת
קרא דלנקבה לרבות
דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום
למיסריה ובכל דוכתא
התמורה ת"ל מהוא
עלוי בלבד אבל קדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן ולאחר מכאן
וזה אין צריך מום: למימרא דבני
ז)
דאמרינן הניחא למאן דאמר
ותמורתו יהיה קדש דמשמע
אין פודין אלא למאן דאמר
הקרבה ותי' לו ר"י דהוה
פדייה נינהו. בתמיה. כלומר דשייך
נולד מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות בין לפני פדיונן בין
פודין מהכא נפקא: אמאי
ילפינן מבכור ומעשר
למימר בהו לשון פדייה קודם שיתפיסן
לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים ובין לפני פדיונן בין לאחר
וולד צבי ואיל הוא. כלומר
דתמורתן לא קרבה והוה
חולין נינהו: אבל איתיליד
אמינא תמורת שאר קדשים
בתמיה והא לא אלימי: סמוך לפדיון
פדיונן עושין תמורה לפני פדיונן מועלין בהן ולאחר פדיונן אין מועלין בהן
לפני פדיונן דהיינו לפני
נמי לא קריבי וא"ת דהיכי
אמן מתפיסן לשם אותו זבח. דהשתא
דלפני מקדש נמי קדשי
מצינן למימר דשאר קדשים
וולדותיהן קודש ואין ניפדין תמימין ואין מתפיסן לכל זבח שירצה כללו של
חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו
כדאמר לקמן דאיכא למאן
לא קרבי והא קרא כתיב
דבר הרי הן כהקדש לכל דבריהם ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד כללו
דאמר קדשי ליקרב ואיכא
ותמורתו יהיה קדש במאי
ולא פקעה קדושתייהו על ידי פדיון
למאן דאמר קדשי לרעייה:
אתוקם וי"ל לענין דיהיה
של דבר דרישא לאתויי שוחטן בחוץ דפטור כללו של דבר דסיפא
אמן וממתין עד שיוממו ופריק להו:
מנהני מילי. דאיתיליד לאחר
קדוש דירעו ויפלו דמיהן
פדיונו דאסורין: דת"ר
לנדבה קמ"ל קרא דנקבה
לאתויי
וטעמא מאי. אמר רב הונא מומתין
זכר. אם זבח שלמים
לרבות התמורה דקריב'.
ולא מתקין להו כרבי חנינא: אמר ר' לוי גזרו כו'. אי אמרת אית להו תקנתא לולדות אתי לגדל עדרים מפסולי המוקדשין דכי נפיל ביה
קרבנו אם מן הבקר הוא
תוס' חיצוניות: ב] אם זכר
מקריב וגו' מה צורך
לרבות ולד בעלי מומין וכו'.
מומא בבהמת קדשים לא פריק ליה (האי) ואתי למיכלינהו בלא פדיון אבל כי מפסדינן לולדות ממהר לפדות את האם מיד כשיפול בה מום מפי
למימר אם זכר אם נקבה
וא"ת למ"ד דוולדות קדשים
רבי אליעזר ובתשובתו. ל"א בין למ"ד מומתין בין למ"ד מתפיסן מאי טעמא אטרחוהו רבנן לשבקינהו באיסורייהו גזרה שמא יגדל עדרים
לאו ממילא ידענא דזכר
במעי אמן הם קדושים אמאי
ונקבה ראוין לזבח שלמים
לא קדש ליקרב וי"ל דלא
עדרים שילדו גם אותן ולדות ולדות אחרים ואתי בהו לידי תקלה אבל לאחר שיפדם לא איכפת אם יולדין דוולד צבי ואיל נינהו. ל"א ועיקר מפי
אלא זכר לרבות הוולד
אמרינן במעי אמן הם
המורה וטעמא מאי אמתני' קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן הא פקע קדושתייהו בפדיון אמן כי היכי דפקעא גבי קדושת
דוולד משמע זכר ונקבה
קדושים אלא כשהאם
לרבות את התמורה דתמורה
דמים דולדן מותר לאחר פדיון כדאמר לעיל גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי
תמימה וכן הולדות אבל כאן
(ג)
משמע נקבה: א) הכי כתב
שהאם בעלת מום ועומד
בהו לידי גיזה ועבודה אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן משום מילתא דלא שכיחא היא דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:)
בתמורה וכו' אותן ולדות
לפדות לא מהניא לולדות
המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונן ולא גזרינן (דמילתא
שלאחר פדיונן דאיעבר
י)
להקדישם במעי אמן ונ"ל
לפני פדיונן ואיתיליד לאחר
דקרוב לזה פי' רש"י ז"ל
דלא שכיחא) כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני פדיונן לא אתי לדחינהו כ): מהו שיתפיסן. לאותן ולדות שבמעי פסולי המוקדשין לאיזו זבח
פדיונן. דלפני פדיונן איעבר
דאפי' איכא תרתי לריעותא
שירצה: אין מתפיסן. אלא לאותו זבח: בשעריך. כתיב בבכור וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו (דברים טו) ובפסולי המוקדשין
ואיתיליד מיפלג פליגי בהו
דאמותן הוו בעלי מומין
בתמורה בפרק אלו קדשים.
וכו'. תוס' חיצוניות: אסורין
כתיב אשר נתן לך בכל שעריך (שם יב): אשר יבוכר לא יקדיש איש אותו. אלמא לא חל עליה שום קדושה אחריתי: ואין סופג את
דמאי דאמרינן דקדשי הנך
עד שיפדו קס"ד דמקדיש
הארבעים. ואע"ג דאסירי בגיזה קודם פדייה לא לקי עליה דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורין כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן
ולדות ותמורות של בעלי
להו למזבח ואח"כ פודהו
מומים. שמואל אמר קדשי
ומשום הכי פריך למימר'
ההקדש: בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה. דטוב מעיקרו בעינן כדפרישית לעיל ל): לפני פדיונן מועלין בהן. דהא
ליקרב הואיל והן תמימין
דבני פדיה נינהו (קס"ד
נהנה מן ההקדש דלא גרעי מקדשי בדק הבית: וולדותיהן חולין. אפילו נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן: ונפדין תמימים. אם
ובאין מכח קדושת הגוף
דמקדיש להו ומשני סמוך
דאיתיליד קודם פדיונן ובר
פירוש קודם פדיונן ופריך
נתעברו וילדו קודם פדיונן: אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד. שמעלין אותן בדמים: ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן
פדא [אמר] קדשו לרעייה
והא תמימים אינן נפדין)
עושין תמורה. ולקמן [טז.] קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה: לאחר פדיונן אין מועלין בהן. דאיתקוש לצבי ואיל אבל לענין גיזה
דאין נפדין תמימין אלא
אלא סמוך לפדיון אמן
לא דכתיב תזבח [דברים יב] ולא גיזה [ע"א]: וולדותיהן קודש. אם נתעברו קודם פדיונן: ואין מתפיסן לכל זבח שירצה. והיינו דרב ששת:
בעלי מומין אבל לא קדשו
מתפיסן לשם אותו זבח
ליקרב שלא יהא טפל
דהשתא חל עלייהו קדושה
לאתויי חמור מן העיקר. אלא אותן
דאכתי לא נדחית קדושת
שנולדו לאחר פדיונן מה תהא עליהן כו' מכח קדושה דחויה קא אתו דכבר נפדו אימן כשנולדו: לא אלימא. קדושתן שיתפסו
אמן ואח"כ ממתין עד שיומם ופודן והקשה ה"ר אלחנן דאטו יש לו להתפיסן בקדושה כדי להקל מעליה ולהפקיעה מקדושתה דהא
פדיונן וכיון דאין להן כח למיתפס אף הן אין יוצאין לחולין הילכך מתין (והא לא אלימא למיתפס פדיונן): אמרי הכי יש להן כח
כיון דמתחלה לא היה יכול לפדותן [היאך יכול לפדותן] ע"י תוספת קדוש' זאת וע"ק לו דהא אז הם קדושים ואין קדושה חלה על
לפדות דסמוך לפדיונן של ולדות קודם שיפדם מתפיסן לשום אותו הזבח. כלומר דמקדישן לשם זבח אימן וההוא הקדש מהני
קדוש' לכן נראה שהעובר חולין גמורין מן התורה וצריך להתפיסן לאחר שתפדה אמו מיד והחמירו עליו חכמים להתפיסו קודם לפדיונן
להו להביאן לידי פדיון: למימרא דבני פדייה נינהו. שיש לו כח להיתפס לשום אותו זבח. והא אמרן דלא אלימי למיתפס: אלא
לאחר שהפקיעה קדוש' א' דאם היה ממתין לאחר שתפדה אמן כיון שיצאו לחולין לא היה ראוי להקדישן עוד ועוד שגם הוא לא היה
סמוך לפדיון אימן. כלומר כשהן מעוברין קודם שנולדו הולדות מתפיסן אגב אימן לשם זבח אימן ובהכי הוי להן קדושה למיתפס
כ"כ רוצה להתפיסן כיון שנפקעו כבר מקדושה והם חולין גמורים. תוס' חיצוניות: ג] נ"א בכל הספרים כ"י וקרא יתירה הוא דהא
פדיונן: טעמא מאי. צריך לטרוח באילו עניינין שיבואו לידי פדייה: גזרה שמא יגדל מהם עדרים. ויבא לידי תקלה אם אוכל מהם
כתיב התם בויקרא גופיה קרא אחרינא זכר ונקבה תמים יקריבנו תו למה וכו': ד] לא אלימי למתפס וכו'. בכל הספרים כ"י שבידי לא
אדם או מקריבן: מה בכור אין מתפיסו לכל זבח שירצה דכתיב אך בכור וגו' לא יקדיש איש אותו. כלומר לשם זבח אחר: אף. ולד
נמצא זה הלשון וכן הלשון בס"י שבידי לא אלימי למיתפס פדיונן בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין סמוך לפדיונן קודם פדיונן מעט
פסולי המוקדשין וכו': בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן אין סופג את הארבעים. ואי אמרת הא תנן במתניתין
מתפיסן לשם אותו זבח שהיתה אמו דחיילא קדושה דעדיין לא נדחית אמם ע"י פדייה והדר ממתין עד שיוממו ופריק להו וא"ת למ"ד
דלאחר פדיון מותרין אלמא דקודם לא. הא לא קשיא הכא נמי אינו סופג קתני אבל איסורא מיהא איכא: וולדותיהן חולין לאחר
ולדות קדשים בהווייתן הם קדושים הא במעי אמן חולין גמורין למה יש באלו הולדות קדושה גמורה כיון שלא נולדו אלא לאחר
פדיונן: ונפדין. אפילו תמימין: אלא מצות עילוי. כלומר חומרא דבעי פדייה: אבל קדם כו'. ובין לפני ובין לפני דקאמר הכא לא צריך
פדיון הו"ל לאקשויי לצבי ואיל והו"ל למפרקינהו וי"ל כיון דלאחר פדיונן יש קדושה ליאסר בגיזה וגם נתעברו לפני פדיונן לא הוי
אלא משום דאמר ברישא אמר בסיפא: ולדותיהן קדוש. דאיעבר לפני פדיון ואיתיליד לאחר פדיונן: כללו של דבר דסיפא
חולין גמורין והא דמקשי' לצבי ואיל היינו נתעבר ונולד לאחר פדיון אע"ג שיש בהם איסור גיזה אבל הכא דנתעברו לפני פדיונן אהני
קדושה שאסור בגיזה לאחר פדיון להקדיש הולדות כשנולדו. תוס' חיצוניות:
א) נראה דצ"ל והכי איתא בתמורה (דף יז ע"ב) אותן וולדות וכו'.