הלוקח עובר פרתו
פרק שני בכורות
טז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ותמורה
לאתויי חלבו. דאסור.
ולאתויי שוחטו בחוץ דחייב לא אמרינן משום
שלאחר פדיונו מתה. ואם תאמר
מאי שנא מולדות
א) זבח שירצה צ"ק, ב) [ע' תוס'
ל א מיי' פ"ד מהלכות תמורה
זבחים פה: ד"ה והוא], ג) [לעיל
הלכה ו:
דא"כ איבעי לן למימר בדוקין שבעין ועוד סיפאז) קתני לקמן השוחטן
דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונן דחשבינן לעיל ולד צבי
טו:], ד) תמורה כא., ה) [נזיר כה:
לא ב מיי' פ"ג שם הלכה ד:
בחוץ פטור. וכללא דרישא לא אצטריך לאיתויי חלבו דשרי דהשתא ולדן
ואיל ד] ויש לומר דולדות אין בהן קדושה אלא מכח אמן וכיון שנפדית
ב"ק קי: תמורה יח.], ו) [ב"מ ע:],
לב ג מיי' פ"ד מהל' פסולי
ז) בסיפא צ"ק, ח) [אסיפא צ"ק],
המוקדשין הלכה א:
פקעה קדושתו לגמרי כצבי וכאיל ואע"ג דאיכא איסור גיזה ועבודה
דכגופן דמי דעובר ירך אמו הוא שרי
כל שכן חלבו דמיא בעלמא
ט) [ויקרא יז], י) דעפעפים על.
לג ד מיי' שם הל' יד:
אין כח לאיסור מועט ס)כזה שיחול על
הוא: הא בעלי מומין מיפרקי. אותם
צ"ק, כ) העליון כנגד. צ"ק,
לד ה מיי' פ"ד מהל' בכורות
ל) [במדבר יח], מ) [ויקרא יא],
הלכה ד סמג עשין ריא
ידו קדושה על הולדות אבל תמורת
שנתעברו קודם פדיון ונולדו לאחר
לאתויי חלבו אמר מר
אין נפדין תמימין ואין
❖
נ) [שייך לע"ב], ס) צ"ל כזה שיחול
טוש"ע י"ד סימן שכ סעיף ז:
פדיון וכגון שתפסן לשום זבח דאלימא
קדושה ע) (בההיא) וכיון דגלי קרא
מתפיסן לכל זבח שירצה תמימים הוא דלא
על ידו קדושה בההיא כו', ע) בה
שחלה על בעלת מום קבוע חלה ה"ה
קדושתייהו למיתפס פדיונן וכשהוא
היא צ"ק, פ) לרעייה צ"ק, צ) היינו
מיפרקי הא בעלי מומין מיפרקי לכל שירצה
(א) א)
ימתין. צ"ק, ק) שייך לע"ב,
לעזי רש"י
מתפיסן לשם זבח אין מתפיסן לכל זבח
לאחר פדיונן אלא דלא קרבה אבל
ר) פתח. צ"ק, ש) באותן דמים
הוא דאין מתפיסן הא לאותו זבח מתפיסן היכי
❖
תמורה דלפני פדיונן קרבה ועדיפא
שירצה הא לשם אותו זבח מתפיסן.
וכפירושו משמע. צ"ק,
טיל"א [טייל"א]. קרום על
❖
משכחת לה דמתפיסן לאותו זבח ונפדין
העין שמצמצם את הראייה.
מולדות דלפני פדיונן דאיכא מ"ד לעיל
והיכי משכחת לה פירושא הוא כלומר
במומן נימא תיהוי תיובתא דרב הונא אמר
היכי משכחת תירוצא דמילתא דמשמע
לרעייה וכן מוכח לשון הקונטרס
תורה אור השלם
לך רב הונא ה"ה דאפילו בעלי מומין אין
דבסמוך גבי מנין לתמורת פסולי מוסף רש"י
בעלי מומין נפדין ולשם זבח אחר לא
1. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ
המוקדשין שמתה ופי' רש"י כגון לאחר
נפדין ואיידי דתנא רישא נפדין תמימים תנא
יתפיסם אלא היכי עביד דמתפיסם
דאמר אם עלו לא ירדו. הלכך
מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי
הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין
פדיונו דלא מצי למיקרב והא דאצטריך
לשם אותו הזבח ונפדין במומן כשיפול
הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה
נמי סיפא אין נפדין תמימים ואיידי דתנא
עליהן בחוץ (חולין קל.). הרי הן
גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס
❖
בהן מום: נימא תהוי תיובתא דרב
קרא דממעלי הגרה בסמוך ללאו אתא
רישא לכל זבח שירצה תנא נמי סיפא לכל
כבכור ומעשר. לכל קדושת בכור
טָמֵא הוּא לָכֶם: ויקרא יא ד
הונא. דאמר לעיל [טו:] כונסן לכיפה והן
דמסברא ידענו דלא קרבה כדאמר רב
ומעשר, שלא ימכרו באיטליז לאחר
זבח שירצה: והשוחטן בחוץ פטור: א] רב
שנפל בהן מום ונפדו (תמורה כא.).
מתים: ואיידי דתני רישא נפדין תמימים.
נחמן הכא וכה"ג אמר בסמוך גבי
כל שבחטאת מתה באשם
הגהות הב"ח
הונא מתני חייב ומוקים לה בדוקין שבעין
ב)
דחידוש הוא דאפילו תמימים נפדים:
חמש חטאות ועוד יש לפרש דקרא
רועה. עד שיומם וימכר ויפלו
ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו: בין
(א) גמ' מיפרקי לכל זבח
דמיו לקיץ המזבח, עולה בשר לשם
וסברא צריכי דאי לאו קרא הוה אמינא
והשוחטן בחוץ פטור. סיפא ח) דברייתא
שירצה: (ב) שם ותיתאכיל
ועורה לכהנים, זה מדרש דרש
לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה:
לא קדשה כלל כצבי ואיל כולדות
לעיל [טו:] (ה) אקדשים שקדם הקדשן את
במומה: (ג) שם זה שם אמו עליו
יהוידע הכהן בשקלים ובתמורה,
וזה שם אמו עליו זה שם אמו
וכל זמן שהוא תם אינו יוצא לחולין
אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ותמורתו לאחר
מומן קאי ואפילו הכי פטור דאין חייבין
דאיעבר ואוליד לאחר פדיונן ואי לאו
עליו תמורת בכור: (ד) שם
לימכר, לפיכך ירעה והוא מעצמו
על שחיטת חוץ אלא על המתקבל
סברא הוה אמינא פ) ירעה וטמא הוא
פדיונו מתה מאי טעמא היכי ליעביד ליקרביה
ממעלי הגרה טמא הוא לכם
אין יכול להשתנות מאשם לעולה
ג)
❖
האי: (ה) רש"י ד"ה והשוחטן
(ב"ק קי:).
דקרא הוי ימתין עד שיהא טמא ויפול
בפנים כדתנן בזבחים בפרק פרת
צ)
מכח קדושה דחויה קאתיא ליפרקה לא
וכו' לעיל היא ואקדשים:
חטאת (דף קיב.) בעלי מומין בין
בו מום כדפי' הקונטרס בסמוך והא
(ו) ד"ה ואליבא וכו' ל"א בדוקין
אלימא למיתפס פדיונה הלכך מתה מתקיף
❖
וכו' דוק שהן על העין:
קבועין בין עוברין שהקריבן בחוץ
דפריך רב עמרם ותיתכיל במומה
שיטה מקובצת
לה רב עמרם (ב) ותיתכיל במומה לבעלים
פטור ומפיק טעמא מהאי קראט) ואל
לבעלים אסברא דרב נחמן פריך:
א] רב הונא מתני חייב. פירש"י
וכי ב] מה בין זו לתמורת בכור ומעשר ד) דתנן
תלמוד לומר ממעלי הגרה.
רבינו גרשום פתח אהל מועד לא הביאו הא כל שאינו
ז"ל דהיינו סיפא דברייתא דלעיל
תמורת בכור ומעשר הן וולדן וולד ולדן עד
דקדם הקדישן למומן ולהכי לא
א
ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין
והא דדרשינן בפ"ק (לעיל דף
לאיתויי חלבו. דאסור באכילה
קאמר כללו של דבר לאתויי
סוף כל העולם הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו
ו.) יש לך דבר שהוא מעלה גרה ואי
חייבין עליו: רב הונא מתני חייב. כדקתני
כדאמרינן תזבח ואכלת וכו'
שחטן בחוץ דחייב ועוד דמ"ה
ולא יכול למימר לאיתויי שוחטן
לא קאמר ליה דלא בעי לאוקמא
מתני' [יד:]: ומוקי לה בדוקין שבעין.
במומן לבעלים אמר ליה אביי זה שם אמו
אתה אוכלו כגון טהור שנולד מן
בחוץ דחייב משום דנימא
כר"ע בדוקין שבעין וכן נראה
דמתקבל בפנים הוא: ואליבא דרבי
הטמא התם דריש מרישיה דקרא ואת
עליו וזה שם אמו עליו זה (ג) כולו תמורת
דשוחטן בחוץ נמי פטור דהא
לר"י דהיינו סיפא דמתני' דקדם
אין מתקבל דמן בפנים משום
הקדישן למומן כי אין לומר
עקיבא דאמר. בשחיטת קדשים
אלה לא תאכלו והכא דריש מסיפיה
בכור ומעשר מיקריא מה בכור ומעשר במומן
דקא אתי מכח קדושה דחויה
דהיינו רישא ההיא דהשוחטן
בפ' המזבח מקדש (דף פד.) אם עלו
דקרא טמא הוא לכם ה] אי נמי תרי
דכבר נפדו האימהות: הא בעלי
בחוץ פטור דהא כבר פירשה
מיתאכלן לבעלים אף תמורתן מיתאכלא וזה
קראי כתיבי: אלא כי אתא קרא
לא ירדו. דוקין טיל"א כגון (ישעיה מ)
מומין מיפרק. אלמא דבני פדייה
התלמוד המשנה דסיפא דקדם
שם אמו עליו תמורת קדשים מיקריא מה
נינהו ולשם אותו הזבח מתפיסן
הקדישן את מומן ועוד דבסמוך
הנוטה כדוק שמים. ולהכי לא ירדו דאין
לתמורת אשם. והכי פירושא דברייתא
משמע נמי דבני פדייה נינהו
נמי מפ' הברייתא בין לפני
קדשים לא מיתכלי אלא בפדיון אף תמורתן
מנין לחמש חטאות מתות וכנגדן באשם
מומן ניכר כל כך הכי תנן בזבחים
ואפילו תמימין ותיובתא דרב
פדיונן בין לאחר פדיונן עושין
נמי לא מיתכלי אלא בפדיון והא לא אלימא
הונא בתרתי דאמר מ≈ תƒ ין שלא
תמורה אמר ר"נ וכו' ע"כ תוס'
בפ' המזבח מקדש הראוי לו (דף פד.)
רועה וטמא הוא היינו שירעה עד
היו יכולין לבוא בשום ענין לידי
חיצוניות: ב] מה בין זו לתמורת
למיתפס פדיונה תניא כוותיה דרב נחמן מנין
ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומין כלומר
שיסתאב כדפירש הקונטרס:
פדייה: איידי דתנא רישא תנא
בכור ומעשר דתנן וכו'. קשה
כל שבחטאת מתה באשם רועה.
סיפא ולאו דוקא סיפא (לגרודי):
לה"ר אלחנן דאמאי לא פריך
דאם עלו לא ירדו ואמר רבי יוחנן
לתמורת פסולי המוקדשין שמתה תלמוד
ב
והאי השוחטן בחוץ פטור אית
הכי לעיל גבי הא דקאמר רב
אומר רבינו תם דרעייה מדרבנן
בגמ' [שם פה:] לא הכשיר רבי עקיבא אלא
לומר 1 ממעלי הגרה טמא (ד) האי מיבעי ליה
ביה תמיהא ולא אברייתא קא
הונא דולד לאחר פדיונן מתה
מהדר ולא אמתניתין דבהא
מהאי טעמא דלא אלימא למתפס
בדוקין שבעין הואיל וכשירין בעופות
היא ולפי שתקנו חכמים רעייה נקט
לחמש חטאות מתות ההוא ממפריסי הפרסה
ברייתא לא איירי בה משוחטן
פדיונן ולפריך מולד מעשר וולד
והוא שקדם הקדישן את מומן. ל"א
בכל דוכתא באשם רועה אבל הילכתא
בחוץ ואי אמתניתין אהא דאבל
ולדן עד סוף העולם כיוצא בו
טמא נפקא תניא נמי הכי מנין גלחמש חטאות
דוקין שיש לו מום בעפעפים ולהכי
הכי איתא מדאורייתא דכל שבחטאת
אם קדם הקדשן את מומן קאי
ונאכל במומן לבעלים והר"י
(ו)
מתות תלמוד לומר ממפריסי הפרסה טמא
והשוחטן בחוץ חייב איבעי
מפרש דלאו קושיא היא דהא
קרי לעפעפים דוק י) על העין כרקיע
מתה באשם קרב עולה כדאמר
למימר הילכך (איכא) [ליכא]
לעיל איירי בולד בעלי מומין
חמש חטאות מתות הילכתא גמירי לה אלא
בפסחים שילהי (סוף) פרק אלו דברים
דהכי אמרינן בספרי אגודות העין
למיקם אמאי (לא) קא מהדר
לאחר פדיונן דכיון דחלוק מן
אבל אמר (לך) [לי] ר' מסתברא
האם שהוא תמים והיא בעלת
כי אתא קרא לתמורת אשם תמורת אשם נמי
דומה לעולם קטן העפעפים כ) כנגד
(דף עג.) אשם שניתק לרעייה ושחטו
דאברייתא קאי אמאי דקאמר
מום אין לו להיות קדוש
הילכתא היא כל שבחטאת מתה באשם
הרקיע והתחתון כנגד הארץ והלבן
כשר לעולה ושם פירשתי לה:
כללו דרישא לאתויי שוחטן
כקדושת האם אלא קדושה
ה) ד
העמיד
בחוץ דפטור: ורב הונא מתני
דחויה אבל ולד מעשר דמי לאמן
שמקיף את העין כנגד ים אוקיינוס
ק)
ולדות תחת אמותיהן.
רועה אלא לעולם חמש חטאות מתות
חייב ומוקים להאי בקדם (מום
ואינו חלוק מאמן כלל ולהכי
שסובב את העולם והשחור שבו שהוא
פירש הקונטרס שפתח
קבוע להקדישן) [הקדשן את
משתריא במומן לבעלים כדין
ואצטריך קרא ואצטריך הילכתא דאי מקרא
מומן] במום בדוקין שבעין
מעשר והכא פריך מתמורה של
לו ר)הפתח להיות לו כח בולדות ואמר
עגול דומה לגלגל חמה: קדושה דחויה.
הוה אמינא לרעייה קמ"ל הילכתא למיתה
דאינו נראה בגלוי כשאר מומין:
פסולי המוקדשין לתמורת [בכור
שכבר נפדו: ויאכלו במומן. ימתינו
לו אם ימותו הבהמות תטול הולדות
ואליבא דרבי עקיבא דאמר
ומעשר] (והאי קרא מסתבר
ואי מהילכתא הוה אמינא היכא דעבד
במסכת זבחים אם עלו לא
המגיעות לחלקי ויהא תחת ידי באותן
עד שיוממו ויאכלו לבעלים כבכור
ש)
דמיירי לאחר פדיונן דלפני
איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא
ירדו וכיון דלגבי מזבח אם עלו
פדיונן מיהא קרבה. תוספות
ומעשר שאין נפדין אלא נאכלין במומן.
דמים ובפירוש משמע בגמרא כמו
לא ירדו כי שחיט להו בחוץ
חיצוניות): ג] ודרשינן הכי וכו'
איכא לאו ליכא קמשמע לן דאיכא לאו
אלמא כיון דלא מצי קרבי כדאמר
שפירשתי לשם אבל בתוספתא קתני
מיחייב: מכח קדושה דחויה
ואור"י דהאי קרא מסתברא
קא אתי כיון דלאחר פדיון
דמיירי לאחר פדיון דלפני פדיון
ואיבעית אימא לאקושי דבר הבא ממעלי
במס' תמורה (דף ה: ע"ש) אך בכור שור
מתו האמהות
והעמיד הולדות:
נעשו תמורה: שם אמו עליו.
מיהא קרבה והקשה ה"ר אלחנן
אין
וגו' הן קריבין ואין תמורתן קריבין
ל)
גרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה מה להלן
אמו קרי אותו שבא מכחו: מה
כיון דסברא הוא דמתה מטעמא
בכור ומעשר במומן מתאכלין
דלעיל דלא אלימא למתפס
נאכלין במומן לבעלים הכי נמי ליעבד
במיתה אף כאן במיתה: מתני' המקבל
צאן ברזל מן
העובד כוכבים
ו) ה
לבעלים. דבכור כי לית ביה
פדיונה וא"כ קרא ל"ל ותירץ
הכי: והא בהמה לא אלימא למיתפס
מום מקריב אימורין דידיה על
דשפיר אצטריך קרא וטעמא
ולדותיהן
גבי מזבח ואינו אוכלן כהן
דר"נ דאי לא הוה אלא טעמא
פדיונה. הילכך מתה: מנין לתמורת
וכי איתיליד ביה מומא נאכל
דר"נ הו"א דמתה כיון שאין אנו
פסולי המוקדשים שמתה. כגון דלאחר שנפדו הקדשים התפיסן בתמורה דלא מצו למיקרב: ממעלה הגרה טמא הוא. דסיפיה דקרא
כולו לכהן. בהמת מעשר דלית
יכולין לתקן בענין אחר וקמ"ל
ביה מומא מסיק ליה לירושלים
כתיב טמא הוא לכם ג] ודרשינן הכי יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה ואיזו זו תמורת פסולי המוקדשין: חמש חטאות. מפרש בתמורה
קרא שיש עשה וצריך להכניסה
ואכיל ליה ישראל גופיה ומקריב
לכיפה וטעמא דהכא הוי
(דף כא:): לתמורת אשם. שתהא רועה דאשם לא קרב נדבה הלכך תמורתו לא קרבה והא טמא דקרא ה"ק הניחוהו עד שיהא טמא כלומר שיפול
אימורין למזבח: וכי איתליד
כדקאמר רב נחמן. תוס'
בו מום: כל שבחטאת מתה. ותמורת חטאת היינו אחת מחמש חטאות מתות: לאו ליכא. דאין עובר בלאו: דאיכא לאו. לא תאכלו ממעלי הגרה :
ביה מומא נאכל כולו לישראל
מ)
חיצוניות: ד] וי"ל וכו' וז"ל תוס'
והאי לבעלים דקתני הכא לאו
חיצוניות ואור"י שיש לחלק בין
ואבע"א. להכי אתא ממפריסי הפרסה דמשתעי בחטאות המתות להקיש דבר הבא ממעלי הגרה תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא
לחד בעלים קאמר אלא כל
תמורה לולד דכיון דחלה עליו
ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה חטאות המתות: מתני' המקבל צאן ברזל. ששם לו עובד כוכבים בהמותיו בדמים קצובין ולתת
חד וחד כדאיתיה האי לבעלים
תמורה לאחר פדיון חלה עליו
דידיה והאי לבעלים דידיה:
קדושה דחויה ומתה אבל ולד
לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהיו ביניהם: נ) ולדותיהן פטורין. מן הבכורה:
ממעלי הגרה טמא. כלומר יש
שנולד לאחר הפדיון הוי חולין
ולדותיהן
בהמה שיש לה סימני טהרה
גמורין שלא מצינו שום קדושה
והיא אסורה היינו תמורת בעלי
שחלה עליו ועוד נראה לר"י
מומין לאחר פדיונן: לתמורת אשם הוא דאיצטריך דאינה מתה אלא רועה שיהא אסורה: ואי מהלכתא גרידתא הוה אמינא
שהתמורה חלה עליה קדושה בקל מהרה יותר מולד דהא ולדות שלאחר פדיון גבי ולד בעלי מומין איכא למ"ד לעיל דלא קדשיה אלא
היכא דעבר ואיקרי ואכל כו' קמ"ל קרא דאיכא לאו דכתיב את זה לא תאכלו. לישנא אחרינא. ומאחר דהלכתא איכא קרא
לרעייה ואילו תמורת בעל מום היה נראה לר"י שקריבה לכ"ע: ה] אי נמי תרי קראי כתיבי אלא וכו' וז"ל תוס' חיצוניות אלא כי אצטריך
למה ליה למיקם עליה בעשה דכתיב אותה תאכלו ויש לך אחרת שהיא מפרסת פרסה דאית בה לאו אי אקרבה והיינו חמש
קרא לתמורת אשם וא"ת והלא תמורת אשם אינה מתה אלא מדרבנן ומן התורה קריבה עולה כפי' ר"ת בהרבה מקומות ואומר ר"ת דטמא
חטאות ולאו הבא מכלל עשה עשה. והכי מסתברא כלישנא בתרא דהכי נמי גרסינן בתמורה בפרק אלו קדשים וכי איצטריך
משמע שאינה קריבה כמשפטה אלא לרעייה אזלא או למיתה ונ"ל דקרוב לזה פי' הקונטרס דפירש כך וז"ל כי אצטריך קרא לתמורת אשם
קרא דאי מקריב ליה קאי עליה בעשה. ואיבעית אימא חמש חטאות לא צריכי קרא אלא לאקושי דבר הבא ממעלי הגרה
שתהא רועה דאשם לא קריב הילכך תמורה לא קריבה והאי טמא דקרא דקאמר הניחוהו עד שיהיה טמא כלומר שיפול בו מום עכ"ל פי'
דהיינו תמורת בעלי מומין לדבר הבא ממפריסי פרסה דהיינו חמש חטאות דנפקי מהתם מה להלן בחמש חטאות מתות אף
הקונטרס א"נ י"ל דהכי פירושו אלא אצטריך קרא לתמורת אשם דאזלא למיתה והדר פריך והא הלכתא גמירי לה שאזלה לרעיה מיהו
תמורת בעלי מומין שנפדו נמי והיינו כרב נחמן: המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים. כלומר דמקבל מיניה בהמה לשעבד
ל"נ דלא משמע שהיה טועה בכך מתחלה דתיזיל תמורת אשם למיתה דלא הוה טעי אלא בהא דמפיק לה מקרא ופריך הלכתא גמירי לה
עליו שיעבוד קשה כברזל. כגון שקיבל ישראל עליו אם יפחתו דמיה או תמות שישלם לעובד כוכבים כמה ששמין אותה עכשיו
לכן נראה כפירושא קמא: