כג:
הלוקח בהמה פרק שלישי
בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כשאינה ראויה לגר
אינה קרויה נבילה והאי טעמא שייך בין
אבל טומאה קלה
של מגע מטמא עד שתפסל
מאכילת כלב שפיר
כח א מיי' פט"ז מהל'
א) חולין עא., ב) [בע"ז סז:
איתא דתניא], ג) מכשירין פ"ו
טומאת אוכלין הל' ד:
למגע בין למשא וטומאה קלה היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון
י] דזו אינה ראויה לגר להכי לא מטמאה במשא ובמגע נמי לא
כט ב מיי' פ"ד מהל'
מ"ג, ד) מים בציר. צ"ק,
ושני ומצינו לשון טומאה חמורה וקלה טז] (בדבר) על זה בכריתות
דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב: הא חזיא לכלב. ותטמא
ה) [יבמות כד: וש"נ], ו) אדר'
בכורות הלכה ח
טוש"ע י"ד סי' שטז סעיף
יוסי בן המשולם גבי שיער.
במשא קשיא לרבי ירמיה:
הסריחה מעיקרא. כגון שנשתברו
(דף כא.) ובנדה בפרק בא סימן (דף
נ:) גבי גוזל שנפל לגת:
צ"ק, ז) לאו אכלב. צ"ק,
ב:
אחת זו ואחת זו עד לכלב. אין
אבריה מחיים והתליעה ההיא אע"ג
ל ג מיי' שם פ"ה הלכה ד
ח) מעיקרא. אליבא דר"י
❖
קאמר ותימה. צ"ק, ט) נ"א
טוש"ע שם סעיף ה:
לפרש דטעמא דרבי יוחנן
דחזיא לכלב לא מטמאה במשא דהא
אחת זו ואחת זו עד
לכלב הא חזיא לכלב
א)
האי ועוד צ"ל קודם דהא אמרן
מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל
יז] ובשר בשדה טריפה לא
תאכלו
קשיא גופא בר פדא אמר טומאה חמורה
לעיל, י) סתמא משמע שנטהר
אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה
לכלב תשליכון אותו דההיא
אכילה
בהשקה. צ"ק, כ) אחר השקה
תורה אור השלם
עד לגר וטומאה קלה עד לכלב ורבי יוחנן
דממה נפשך. צ"ק, ל) הא
טומאת משא תו לא סליק מינה יא] עד
יח] ז) לכלב קיימא אלא יש
לפרש
דדייק מינה ר"נ. צ"ק,
1. לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה
אמר אחת זו ואחת זו עד לכלב מ"ט דבר
❖
מדכתיב (מלכים ב ט) ואת
איזבל
שתיפסל מכלב. ואי קשיא לעיל נמי מ) בס"א: רב,
לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה
פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר וגו'
ב)
1
אמאי מוקמינן לה בקשיא הא הוה ליה
וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי
יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל
אלמא
עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ
הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר
אכילת כלבים שמה אכילה
ומינה
לתרוצי להכי לא מטמא הך חררת דם
הגהות הב"ח
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב
❖
אינה קרויה נבילה ואידך למעוטי היכא
דברים יד כא
מוכח בפ"ב דזבחים (דף לא.) דחשב
במשא דמעיקרא סרוחה היא ואפי'
אִמּוֹ:
(א) במשנה מן העובד
דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא
ע"מ שיאכלוהו הכלבים למחר הוי
רבי יוחנן מודה בה תריץ לאו סרוחה
כוכבים אינו חושש שמא
פיגול: ואידך למעוטי סרוחה
וכו' מניקות אינו חושש
מעיקרא היא דהא חזיא לגר אגב
מוסף רש"י
לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא
שמא: (ב) גמ' אילימא
אימיה כל זמן שהיתה בבטן והכי מוקי
ח) מעיקרא יט] דרבי יוחנן. ותימה
תנן רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה
אחת זו ואחת זו עד
ארישא מפליג פליגי ר'
ישמעאל: (ג) רש"י ד"ה אין
דמתוך סוגיא דפ' בתרא דמס' ע"ז
לקמן: ציר טהור. כגון שהשיקו במים
לכלב. בין לטמא אדם ובין
ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרת מן
חוששין וכו' אלא שאוהבת
לטמא אוכלים היא מטמאה
(דף סז:) משמע לר' יוחנן דסרוחה
שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא
את זה בן חבירתה: (ד) ד"ה
עד דתיפסל מאכילת כלבים
הבכורה ותני ר' חייא אינה מטמאה לא במגע
❖
מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי
כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב
מבכירות וכו' ילדו עד
(חולין עא.).
ולא במשא ואמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב
עכשיו: (ה) ד"ה קב ונקי ולא
כ] דבההיא דקאמר רבי יוחנן טעמו
מחצה מים בצירם וכי נפיל ביה כל
וכו' קב מעט כצ"ל ותיבת
❖
נגעו בה מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק
וממשו כא] ואמר רב כהנא מדברי
שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על
ונקי נמחק:
שיטה מקובצת
לי דלא איתחזי א] כלל הא נמי איתחזי
הציר וטמאים. ולמאן דלית ליה טומאה
כולן נלמד נותן טעם לפגם מותר
א] איתחזי לגר כלל:
שבטלה חזרה וניעורה מוקי ליה שנפלו
דמוקי לה התם כר' שמעון ומפרש
מעיקרא אגב אימיה תנן התם ר' אליעזר
ג)
ב]
ב] מעיקרא לגר אגב: ג] נמי
רבינו גרשום
טעמא דר' שמעון מהאי קרא דראויה
בו לאחר השקת מי עם הארץ כל
וההוא פורתא הוי ליה
בן יעקב אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים
א
ואידך. ר' יוחנן ההוא לא
[פלגא] ופלגא בפלגא לא
לגר וקאמר ואידך כלומר מאן דאסר
שהוא: עד למחצה. קרוב למחצה:
כל שהוא טמא אמר רב נחמן אמר רבה בר
תאכלו כל נבלה לגר
בטיל אימא עד למחצה
טעם לפגם ההוא למעוטי סרוחה
טומאת משקין דרבנן. בפ"ק דפסחים
למעוטי היכא דהסריח
איבעית אימא לעולם מחצה
אבוה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב
(דף טז.) מתני'
מעיקרא קודם שתהא נבלה
טומאת: ד] אחרת. עיין (לעיל
מעיקרא ואידך כלומר ר' שמעון
:
אין חוששין שמא
דלא איתחזי לגר ההיא לא
דף כ ע"ב) בתוס' ובמסכת
מחצה ד) בציר ולמה לי מחצה אפילו בציר
סרוחה מעיקרא לא צריך קרא וי"ל
בנה של אחרת היה. שיהא הבא אחריו
מיטמיא אבל איתחזי לגר
(עבודה זרה דף מ): ה] אצל זו
ממחצה נמי ג] והני משהו הוה ליה פלגא
לעולם מטמא עד שתיפסל
ושמא בנה: ו] תיבות נחמן
דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך
יב] בכור ספק דנימא הך בהמה לא
לכלב: האי נמי איתחזי לגר
משמיה דרב נמחק:
ופלגא לא בטיל אימא עד מחצה איבעית
קרא כב] מעיקרא עפרא הוא אבל
ילדה מעולם אלא (ג) שאהבה זו את
מעיקרא אגב אימיה. דאי לא
ז] ארישא מיפלג פליגי:
שפעה ונשחטה ונמצאת
ח] מיפלג פליגי: ט] קמ"ל
אימא טומאת עם הארץ דרבנן טומאת
לענין טומאה הוה אמינא דמיטמא
בן חבירתה ואי משום דיש לה חלב
חררת דם היתה ראויה לגר
דפלוגתיה דברייתא לא:
דאע"ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוה
הא איכא מיעוטא דחולבות אע"ג
משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא
אגב הבשר וכיון דאיתחזי
י] תיבת דזו נמחק: יא] מינה
אגב אימא איתחזי נמי
טומאה עד שתיפסל לכלב:
אשרץ ושכבת זרע וזיבה:
שאינן יולדות הא ודאי לא אמרי' אלא
לא גזרו בה רבנן: מתני' רשב"ג אומר
ב
כששפעה ודין הוא שתטמא
יב] ספק בכור דנימא:
תנן
התם. במסכת מכשירין (פ"ו
ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה:
אי לאו משום דאמרינן
יג] ילדו עד עכשיו: יד] תיבת
הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים
מ"ג) רבי אליעזר אומר ציר
מבכירות. בחורות שלא ילדו
כג]
דבטל ברוב: ציר טהור שאין
(ד)
בוודאי נמחק: טו] כמותו
רובו מים שאין צריך השקה
הס"ד ומה"ד פליגי בברייתא
(א)
ד]
טהור פירש בקונטרס כגון שהשיקו אין חוששין שמא בנה של אחרת היה
יג] אלא עכשיו: אין חוששין שמא בנה
כיון שנפל לתוכו מים כל
ומפרש לקמן: טז] וקלה נזכר
נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות
ג
במים
והדין עמו דבציר של עמי
של זו בא לו אצל זו. דליחוש לכולהו
שהוא טמא וצריך השקה:
על זה בפרק דם שחיטה
ושאינן מבכירות מניקות אין חוששין
לערב מחצה מים בצירן
בכריתות: יז] יוחנן מדכתיב
הארץ מיירי הכא כדמוכח שמעתא
בספק בכורות אלא ודאי אותם
וכיון דנפל בתוכו משהו
ובשר: יח] אכילה לאו אכלב
שמא בנה של זו בא לו אצל זו או שמא
ורישא דהך משנה ואי אפשר לומר
הכרוכים אצל המבכירות הוו בכורות
ה]
מים הוי רוב מים ומקבל
קיימא: יט] מעיקרא פי' ר'
טומאה: ופלגא לא בטיל.
יוחנן: כ] למעוטי ובההיא
בנה של זו בא לו אצל זו: גמ' אמר רב
שיהא טהור בלא השקה כד] דסתמי'
וודאין ואותן הכרוכים אחר שאינן
דמיעוטא מים אמרן לעיל
דקאמר: כא] וממשו כו'
הוי רובא ציר ולאו בר קבולי טומאה
מבכירות יד] בוודאי הוו פשוטין
ו] נחמן משמיה דרב הלכתא בכוליה פירקין
דבטלי ברוב אבל מחצה לא
ואמר רבא מדברי: כב] קרא
וודאין: גמ' קב ונקי. (ה) לא איצטריך
בטלי: אימא עד למחצה.
לסרוחה מעיקרא דעפרא
הוא דהא אמרן לעיל דבעו השקה
בר מפלוגתא אמר רב ששת אמינא כי ניים
ה)
כלומר עד קרוב למחצה
בעלמא הוא: כג] אליעזר בן
ט)(ועוד מדתנא ציר טהור ולא תנא ציר
לרב לאשמועינן. קב ונקי מעט
מערב בצירן וההיא משהו
יעקב אומר: כד] השקה
ושכיב רב אמר להא שמעתא אהייא אילימא
טמא שנטהר בהשקה):
שלא הוזכר אלא במקומות מועטין
שנפל משלימן למחצה ולא
כה] י)
מטעם דסתמיה: כה] ציר
ארישא ז] (ב) מפליגי רבי ישמעאל ורבי
בטיל: וטומאת משקין
שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא.
סתם משמע שנטהר
ומה שאמר נקי הוא שהלכה כמותו:
דרבנן. דדרשינן הכי לקרא
בהשקה: כו] מוקי לה:
עקיבא אלא אדרבי אליעזר בן יעקב משנת
כדמפרש נחשדו עמי
דר' יוסי בן המשולם ושער בכור
טו] ו)
וכל משקה אשר ישתה בכל
כז] בקונטרס והא דפי':
כלי יטמא מאי יטמא הכשר.
כח] הא אמרן לעיל דמיעוטא
רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אלא אדרבן
הארץ לערב מחצה מים בצירן וכי נפל
בעל מום הלכתא נינהו במתני' [כד:
ולא מטמו אלא מדרבנן ולא
מים בטיל להו ברובא:
שמעון בן גמליאל ח] מפלג פליג בברייתא
ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו
כה] ומפרש לקמן: לאו פלוגתא היא.
גזרו רבנן אלא ברובא: אין
כט] גופיה אי נפלי: ל] וטהור
חוששין שמא בנה של
וממילא (לא) שמעינן דאם
מים על הציר וטמא ולמאן דלית ליה
לא חשיבא פלוגתא וכיון דבמתני'
אלא אדרבי יוסי בן המשולם הא אמר רב חדא
אחרת היה. זה שמניקה וזו
נפל לתוכו מים טמאים
טומאה שבטלה חזרה ונעורה מוקי
לא פליגי עליה הלכתא כוותיה:
לא ביכרה עדיין אלא ודאי
לאחר השקה דטמא מאותו
זימנא דאמר רב הלכתא כרבי יוסי בן המשולם
הלכה
בנה הוא ופטורה מן
טעם דבעי השקה גי'
כו] ליה שנפלו ביה לאחר השקה מי עם
אלא אשער בעל מום מיפלג פליגי עקביא בן
הבכורה. וראה את
מהרא"ש ז"ל: לא] אמינא
הארץ כל שהוא כך פי' בקונט' והך
כז]
המבכירות מיניקות. ואת
דכשנפלו בו דגים טמאים:
מהללאל ורבנן לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל והא קמ"ל ט] דברייתא
שאינן מבכירות נמי
דפי' מים של עם הארץ ולא פירש
לב] נוציאנו מחזקת טהרה
לא פלוגתא היא וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא
מיניקות. אין חוששין שמא
והשתא: לג] הוא דייק מינה:
מים טמאים משום דמתני' קתני
בנה של זו בא לו אצל זו.
לד] מים בצירן כלומר:
הלכה והויין כולו ספק בכורות.
מים סתם וא"ת ולמאן דמוקי לה
לה] רוב מים לא: לו] כן גם
אלא את שיונקות מן
עכשיו לא הוה מטמא
שנפלו בו מים של עם הארץ פשיטא
דטמא כמו מתחלתן דבעי השקה דמאיזה טעם בעי השקה מתחלתן אי רובא ציר הא כח] אמרו לעיל
המבכירות הן הבכורות
בשביל מים: לז] דשיליא
דמיעוטא מים בטלי להו ברובא ובלא השקה נמי טהור אלא חיישינן דלמא רובא מיא ומהאי טעמא גופיה כט] נפלי ביה לאחר השקה מים
ודאין והשאר חולין וודאין:
בבית ואין לומר: לח] טפי
הלכתא בכוליה פירקין
דמדמצריך טעמ' דבלבול
טמאים כל שהוא הרי מים טמאים הללו חוזרים ומטמאין אותן מים הטהורים ואי לאשמועינן היא גופה דציר של עם הארץ בעי השקה בפירוש
במתניתין בין סתמא בין
צורה אלמא דאפי' לר'
הוה ליה למיתני הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ל] וי"ל דלא דמי סופו לתחלתו דס"ד מתחלתו נעשה הציר כמים טמאים לא יצא מחזקת
בחד תנא היכא דלית
שמעון: לט] סבר כבר פדא
פלוגתא: אהייא. אמר
דאמר: מ] עצמו ועי"ל
טומאה על ידי שנתלה לומר שהמים הם מעט אבל הכאכ) השקה דמה נפשך טהור הוה אמינא לא] דשנפלו לו טמאים כל שהוא משום חששא דשמא
הלכתא: אדר' אליעזר הא
דההיא דנדה שייכא למילתא
מים רוב לא נוציאנו לב] מחזקה והשתא למאן דמוקי האי כל שהוא מים טמאיםל) הוא לג] ודייק מינה רב נחמן זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב
לא צריך למימר דקי"ל
דראב"י דלא איירי כלל
משנת ר' אליעזר בן יעקב
בטומאת מגע ומשא במתני'
מחצה מים ביניהן כלומר פעמים שמערבין בו מחצה מים לאו למימרא שאם היה בו רוב לא היה טמא כשנפלו בו מים כל שהוא דכמו כן
לד]
לה]
קב ונקי דהלכתא כוותיה:
אלא בברייתא דר' חייא:
היה טמא כדפרישית אלא למימרא שאם מתחלתן לא היו רגילין לערב כי אם מועטין אם כן לו] (אם) לא הוה מטמא מים כל שהוא דהא אכתי
מיפלג פליגי בברייתא.
מא] יש מקומות דלא:
רובא ציר הוא: אלא אדרבי אליעזר בן יעקב כו'. ואם תאמר הא מיפלג פליגי רבנן דרבי שמעון דשיליא דלעיל ואין לומר דדלמא רב
לז]
כדאמר לקמן: הא אמרה רב
חדא זמנא. לקמן:
סבר כריש לקיש דמפרש טעמא בפרק המפלת (נדה כז:) משום דנתבלבלה צורתו דכל שכן דקשה טפי לח] דאי טעמא דבלבול צורה אלמא לרבי
שמעון לא בטל ברוב ויש לומר דדלמא ר"ש מ) סבר לט] כמאן דאמר טומאה חמורה עד לגר דלדידיה לא צרכינן לטעמא דביטול ברוב וכמו
שפירש' לעיל דכל טומאת נבילה קרי טומאה חמורה אפי' טומאת מגע אי נמי לא חשיב פלוגתא כיון דלא נחלקו עליו בהדיא באותו
משנת
דבר
עצמו מ]:
רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. אע"פ שיש מקומות שפוסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב כדאשכחן בריש
הדר
עם הנכרי (עירובין דף סב:) ורב
גופיה בפרק הבא על יבמתו
(יבמות דף ס.) יש מא] דלא
מסתבר כותיה לפיכך
הוצרך לפסוק הלכה:
ופלוגתא