הלוקח בהמה פרק
שלישי בכורות
כו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בכור
הא בעל מום שרי.
ור' יוסי הוא דאמר בשחטו שרו רבנן אי נמי
בעל מום שתלש ממנו. הכא לא קתני
והניחו בחלון משום
א) [עירובין עה. וש"נ],
נג א מיי' פ"ג מהלכות
ב) עדיות פ"ה מ"ו, ג) [צ"ל
בכורות הלכה יא ופ"א
עקביא היא אע"ג
דלא התירו וקשיא לריש לקיש: תם קרי ליה.
דרשע הוא שתולש ודעתו ליהנות לאלתר אבל יא] בנשר קתני
בשחטו], ד) נ"א דהתם,
מהל' מעילה הל' י סמג לאוין
והניחו בחלון: דתנא קמא סבר אי התירו אין אי לא לא. פירש
ומאי אע"פ שנולד בו מום אע"פ שנראה אחר כן לחכם ואמר מום
ה) [ע"ב], ו) לת"ק ובמודה
שמא טוש"ע י"ד סימן שח
סעיף א:
דר"י נמי במת פליגי צ"ק,
בקונטרס דכיון דתריצנא לעיל דכל היכא דלא התירו מומחה תם קרי
קבוע ז]: לימא. הא דר"ל תנאי היא:
אסור. דבתם ד) אפילו עקביא
ז) כדמתרץ צ"ק, ח) בהתירו
נד ב מיי' פ"א מהלכות
❖
ליה אם כן סיפא דקרי ליה בעל מום מעילה הלכה י:
מודה דאתו לשהוייה ולאפקועי
מומחה צ"ק, ט) בו צ"ק,
י) ושייך ביה פדיון ומיהו קשה
מקדושת מזבח ועוד שהרי עדיין אין
מיירי בלא התרת מומחה וקשיא
יב] ח)
הא בעל מום שרי אע"פ שלא התירו מומחה
בהך וכו' אי מישתרי נמי בהכי
לפירושו דהא יג] דתירץ הכי לעיל היינו
בו שום היתר. אע"ג דנקט תולש הוא
תנא כל היכא דלא התירו מומחה תם קרי ליה
והא דאמרינן בשופר של עולה
רבינו גרשום
כי היכי דאיתוקם לריש לקיש ככולי
הדין לנתלש כדמפרש בסיפא דשמעתא :
יד]
לא יתקע יש לפרש שופר של
ה)
לימא כתנאי התולש צמר מבכור תם אע"פ
עולה שהוקדשה הבהמה לדמי
הא בעל מום שרי. תולש
לא בזה. שמת התיר עקביא אלא
עלמא אבל השתא דצרכינן לומר ממה
וכו' דפסחים הכא בעצי שלמים
שנולד בו מום א] ושחטו אסור בכור בעל מום
לכ"ש נושר: ואע"פ שלא
בשחטו: אמר רבי יוסי מודה אבא.
נפשך כתנאי מסתברא לומר איפכא
עסקינן אבל פלוגתא דאמוראי
התירו מומחה. קודם אלא
שתלש ממנו ואח"כ מת עקביא בן מהללאל
כו' צ"ק, כ) ופליגא אדר'
לאחר שנשר: א"ל ריש
דתהוי מילתיה טו] כתנא קמא כפשטיה
ששמו חלפתא שהוא מן החכמים
אלעזר צ"ק, ל) ופליגא אדר'
לקיש האי תנא דהתולש
מתיר וחכמים אוסרים אמר רבי יהודה לא בזה
החולקין על עקביא ח] ומודה הוא
ונראה לפרש דסובר הש"ס עכשיו
אלעזר צ"ק, מ) [ועי' היטב
צמר כל היכא דלא התירו
התיר עקביא בן מהללאל אלא בשער בכור
תוס' זבחים פו. ד"ה אתיא וכו'
מומחה קודם שתלש תם
בזה ששחטו שהוא מותר: אבל בייחוד
משום דקאמר ר' יוסי שמא יש תקוה
❖
ובסוגיא דשם],
קרי ליה שכתולש מתם
בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו
אמרו חכמים. שבאמת ובברור אמרו
שעל סמך השחיטה לא היה אומר כך
דמי וליכא למימר הא
יניחנו בחלון לשער בכור בעל מום
שזה בידו ואין כאן שמא אבל בהתרת
בעל מום שרי (על שנטמא
בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין
היינו שהומם): מודה אבא
הגהות הב"ח
שנשר: שמא יש תקוה. שמא יהא
מומחה קאמר שמא יש תקוה שיזדקק
אמר רבי יוסי מודה אבא חלפתא בזה שהוא
חלפתא בזה ששחטו שהוא
(א) גמ' מן הגיזה וכו' שאינו
מותר ליהנות. ומפרש ומה תקוה יש
לו חכם להתירו ואין זה כל כך דבר
מותר אפילו לחכמים: אבל
❖
מותר אבל בייחוד אמרו חכמים יניחנו בחלון
נראה מן הגיזה:
ביחוד אמרו. האי אבל כמו
שאם שחטו דברי הכל מותר: אבל.
ברור דמי יימר דמזדקק ליה מומחה
באמת כדכתיב אבל אשמים
שמא יש תקוה שחטו דברי הכל מותר מת
באמת וחבירו בעירובין בפרק בכל
ומ"מ במסקנא קאמר טז] שמא יש
אנחנו. בייחוד בבירור:
עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים ר'
ונותנו בחלון שיש לו תקנה
שיטה מקובצת
מערבין (דף לח.) בסופו: בייחוד.
תקוה דקמיירי בשחיטה:
שאם שחטו יהא מותר:
התולש
יוסי היינו תנא קמא אלא לאו התירו מומחה
בברור וחבירו במסכת יומא (דף נד.)
צמר מעולה תמימה.
על מה נחלקו כו'. ר' יוסי
א] מום שחטו אסור:
דאמר במת נחלקו היינו
איכא בינייהו דתנא קמא סבר התירו מומחה
ב] התירו מומחה לא:
וידעו בייחוד ששם ארון נגנז: רבי
יש פירוש מרש"י שכתוב
ת"ק דאמר דבמת חולקין:
ג] דתנן הוא היה מתיר
ט)בהם שהוממה ואח"כ נפדית ושחטה
יוסי היינו תנא קמא. דקאמר התולש
אין ואי לא לא ואתא ר' יוסי למימר אע"ג דלא
ת"ק סבר. מה שעקביא
שער: ד] תיבות עקביא
מתיר במת כשהתירו מומחה
צמר מבכור תם ושחטו אסור הא בעל
משמע שהעמידה כן כדי שתהא כעין
בן מהללאל מתיר נמחק:
התירו מומחה אמר רבא לא דכולי עלמא אי
קודם תלישת שער ואתא
ה] לאו בשחטו ואי: ו] לא
מום ושחטו מותר לדברי הכל ובמת
בכור אלא שהתלישה היתה בתמות
התירו מומחה אין אי לא התירו ב] לא א)ושלש
ר' יוסי למימר דכל תנא
משהי אות ו' נמחק: ז] קבוע
פליגי במודה דר' יוסי ולת"ק נמי
ותימה והא בעי האי צמר העמדה
בתרא מטפי אע"ג דלא
ו)
הוא הס"ד: ח] עקביא מודה
מחלוקת בדבר דת"ק סבר פליגי במת והוא
התירו מומחה קודם אלא
הוא: ט] מחיים והוממה
במת פליגי: תנא קמא סבר אי התירו
והערכה ואין מועיל לצמר העמדת
שוב [אחר תלישה] מתיר
ונפדת לרבנן: י] מה"ד תולש
הדין לשחטו והאי דקמיפלגי במת להודיעך
הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז (חולין
מומחה אין אי לא לא. דבעל כרחיך
עקביא והיינו כתנאי: לא
מי: יא] אבל לגבי נשר:
כחו דעקביא ור' יהודה סבר במת דברי הכל
דכולי עלמא אי התירו
יב] מיירי בהתירו מומחה
הכי תרצת וכדתרצת ז) ריש לקיש לעיל
קלה.) גבי הא דקאמר התם דאין
מומחה. קודם תלישה אין
וקשיא: יג] דהא דדחיקנא
אסור כי פליגי בשחטו ואתא ר' יוסי למימר
ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב
כי אותביניה מרישא דמילתיה דתנא
אי לא לא ולאו בהכי
לתרוצי לעיל הכי לאפוקי
פליגי אלא ג' מחלוקת
ברייתא ממשמעות היינו
בשחטו דברי הכל מותר כי פליגי במת אמר
קמא דקתני התולש צמר מבכור תם
צאנך ולא של הקדש ומוקי לה למעוטי
בדבר: דת"ק סבר פליגי
כו'. הרא"ש: יד] דתיתוקם
הא בעל מום שרי ותרצה ריש לקיש
קדשי בדק הבית ופריך והא בעי
רב נחמן הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן
במת וה"ה לשחטו. ומשום
דריש לקיש: טו] מילתיה
דלא איירי מידי בשחטו אית
דתנא קמא: טז] קאמר
ואמר כל היכא דלא התיר מומחה תם
העמדה והערכה וי"ל דסבירא ליה
בבחירתא כוותיה דתנן ג] שער בכור בעל מום
ב)
לן למימר דסבר דבתרווייהו
דשמא יש תקוה דקאמר
קרי ליה אלמא הכי משמע מילתיה
כר"ל דאית ליה בפ"ב דתמורה (דף
פליגי: הל' כר' יהודה. דלא
מיירי בשחיטה: יז] מעיקרא
שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו ד] עקביא
לב:) לרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל
התולש צמר מבכור תם דהיינו בעל
שרי עקביא אלא בשחטו:
דאין צריך העמדה והערכה
בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין אמר רב
בבחירתא. מסכת עדיות:
א
כקדושת מזבח וכן:
העמדה והערכה והכי נמי אשכחן רב
מום שלא התירו מומחה אסור לדברי
צמר המדובלל. המדולדל:
יח] לפדותו בשויו ומה היה:
נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא דתנן צמר
דסבר כוותיה בפ' שני (לעיל טו.) ועוד
הכל הא בכור בעל מום דהיינו
שנראה עם הגיזה. שנראה
יט] בעולה תמימה שנשחטה
המדולדל בבכור את שנראה (א) עם הגיזה מותר
במחובר לגיזה מותר: אידי
למזבח: כ] התם ופליגי דר'
י"ל דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת
התירו מומחה שתלש ממנו כו' ור'
ואידי. בין נראה ובין שאינו
אלעזר: כא] הוא מיהא
ואת שאינו נראה אסור מני אילימא ר' יוסי
הגוף בטל הצמר אגב הבהמה אפילו
יוסי סבר אע"ג דלא התירו מומחה
נראה כדאמרינן דבשחטו
לרבנן:
דברי הכל מותר: אי רבנן
אותו שנתלש ובר העמדה והערכה
נמי כשנשר שרו רבנן ממאי מדקאמר
ובמאי אילימא בשחטו בין עקביא בין רבנן
אידי ואידי מיסר אסירי.
חשיב ולא דמי לקדשי בדק הבית א"נ
יש תקוה דמשמע יש תקוה ויתירנו
אידי ואידי משרא שרי ואלא במת ואי רבנן אידי
אפילו אותן שנתלש קודם
וכ"ש ששוב נתלש שמיתה
חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא
מומחה וישחטנו מכלל דאכתי לא
ואידי מיסר אסרי ואי עקביא איפכא מיבעיא
אוסרת: ואי עקביא איפכא
יז] וכן שופר של עולה לא יתקע ואם
התירו מומחה כשנשר: פליגי במת
מיבעי ליה. שמה שהוא
ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה לי'
תקע יצא משום דכיון דמעל נפק
והוא הדין לשחטו. מדלא אשכחן
מותר במת אין מתיר
אינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש
אלא מה שנושר קודם
לחולין כדקאמר בפרק ראוהו ב"ד
במילתיה דתנא קמא דנימא שחטו
אבל [מה שנושר] שוב
אלא פשיטא ר' יהודה ובמאי אילימא במת בין
(ר"ה כח.) משמע דשייך ביה פדיון
דברי הכל מותר: הלכה כר' יהודה.
י)
[אחר] שמת [לדברי] הכל
אסור והכי איבעי ליה
לעקביא בין לרבנן אידי ואידי מיסר אסרי אלא
דבשחטו פליגי ולא במת: אידי ואידי.
ועוד יש לפרש שופר של עולה שהוקדשה
למיתנא את שאינו נראה
לאו בשחטה ואי עקביא אידי ואידי משרא
הבהמה לדמי עולה ושופר שלמים
בין נראה בין לא נראה מישרי שרי
מותר ואת שנראה אסור:
ה] ג)
אלא לאו רבנן. דבשחטו
שהוקדשה הבהמה לדמי שלמים ודינה
דהא אפי' מונח בחלון קא"ר יוסי
שרי אלא לאו רבנן היא וש"מ בשחטו פליגי
אוסרין מה שקודם נשר
כשלמים עצמן ואין בה מעילה כדקאמר
דאפי' רבנן שרו בשחטו: אי רבנן
אבל שוב שנשחט מותר
ש"מ בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה
העור והמחובר לו והיינו
בפ"ב דפסחים (דף כז:) בעצי שלמים
אידי ואידי מיסר אסרי. דאותו
מהו תולש מי איכא מאן דשרי אלא צמר
דקאמר הנראה עם הגיזה
עסקינן ומיהו קשה בהך דשמעתין
שמחובר בו טעון קבורה לדברי הכל
הצמר המחובר לעור קרי
שנתלש מעולה תמימה מהו דחטאת ואשם
ב
גיזה מותר ואת שאינו
דכיון דבעי הצמר פדיון היכי שייך
והתלוש ממנו רבנן אסרי ליה אפי'
לא תיבעי לך דכיון דלכפרה אתו לא ו] משהו
נראה אסור: מעולה תמימה.
למיגזר דלמא משהי ליה והא צריך
מונח בחלון: אלא פשיטא ר' יהודה
מבעל מום דשאר קדשים
להו דבכור ומעשר נמי דכיון דלאו לכפרה
לפדותו דמה היה מרויח וקצת היה
היא. דאמר בשחטו פליגי: אידי
יח]
לא קא מיבעי ליה כיון
דבר פדייה הוא לא משהי
אתו משהו להו כי תיבעי לך דעולה מאי כיון
נראה לפרש דאיירי בעולה יט] ונשחטה
ואידי. בין נראה בין לא נראה: ושמע
ליה אלא פריק ליה ושחיט
למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה
מינה בשחטו פליגי. מדלא מצית
דעיקר
ליה מיד הלכך שרי. וא"ד
(ה"מ) [כיון דבעי] מומחה
למזבח והעור לכהנים ומבעיא ליה
מוקמת ליה בגוונא אחריתי ומדסתם
ודאי איכא למיחש דמשהי
בצמר שנתלש אי משתרי נמי בהכי אבל פלוגתא דאמוראי היא בפרק
לן כר' יהודה ש"מ הלכתא כוותיה:
התולש צמר מעולה תמימה.
להו ולא קא מיבעי ליה.
אלא תמימה קא מיבעי
מחיים ט] לרבנן מהו לאחר שחיטה
בעלת מום לא תיבעי לך
המזבח מקדש (זבחים פו.) בעצמות שפרשו לפני זריקה דרבי זירא
ליה: צמר שנתלש. מעצמו
דוודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה
סבר דזריקה מתירתן אפילו לקתא דנרגי וחציני וקאמר התם
דחטאת ואשם וכו' דבכור
ומעשר נמי לא תיבעי לך
ועבודה: י] מי איכא מאן דשרי. אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא:
כרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין
כ] כ)
לד"ה אסור דלאו לכפרה
דעיקר
בהם ופירש שם בקונטרס דמועלין לעולם אף לאחר זריקה וכל
אתי ומשהי ליה משום
שכן דאינה מתרת מה שפירש מחיים ומיהו יש ספרים דגרסי התם כרבי אלעזר דאמר ר' אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהן עד
ל)
חימוד צמר הנושר ואתי
לידי תקלה: כי תיבעי לך
תולש
זריקה כו' מ) :
מי איכא מאן דשרי. פירש בקונטרס אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא משמע דלעקביא אפשר דמותר
אף על פי שהאמת הוא דלעקביא נמי אסור בתם כדמוכח ברייתא דהתולש צמר מבכור תם מכל מקום פירש כך
בקונטרס שאפילו
לא שמיעא ליה ברייתא דבר פשוט הוא כא] דמיהא לרבנן דתולש אסור: הדרן עלך הלוקח בהמה