לג: כל
פסולי המוקדשין
פרק חמישי בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בכור
להביא
כו'. ע) ל] נזקק במאי פליגי:
ור"א בר"ש. דמחמיר בפסולי המוקדשין לאחר
שחיטה מי לית ליה
שאחזו דם
נותק
טז א מיי' פ"א מהל' איסורי
א) [לעיל לא. וש"נ], ב) [ע"ז מח:
תמורה כד.], ג) פסחים יא.,
מזבח הל' יב:
הא דתנן [לא.] נמכרין באיטליז אלמא לאו בקדושתייהו קיימי ומשום האי
אחר כורת. פי' בקונטרס דאם כרת האחד את הביצים
יז ב מיי' פ"ב מהל' בכורות
ד) מנחות נו. [תוספתא פ"ג ה"ו],
ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבים
רווחא דהקדש יג] דכיון דזימנין דטפי י) ופריק מעיקרא כדאמרן שרי
ה) (מנחות כ:) פסחים טו. כ:
הלכה יג סמג עשין ריא
תרומות פ"ח מ"ח, ו) [לקמן לד.],
טוש"ע י"ד סי' שיג סעיף ו:
וקשיא לרבי דלקמן בפרק על אלו מומין (דף לט:) משמע דנתוק וכרות
ליה מר ה"נ לישרי להרגיל
משום רווחא דהקדש דכיון יד] דימכור
יח ג מיי' פי"ב מהל' תרומות
ז) שבת קיא. מנחות נו: [ע"ש
איתנהו לביצים פ)לא] בסוף גמרא דחוטין
העור ביוקר טפי כ) ופריק מעיקרא:
דאיתא על נכון], ח) [חמץ],
הל' ג:
יט ד מיי' פי"ב מהל' מעשה
ט) ביצה כז: [מנחות נו:], י) דÀ טÈ פÅ י
החיצוניות שנפגמו דקאמר נתוק וכרות
פגם בבשר. וליכא רווחא בבשר
טו]
ולוקמה כולה כר' אלעזר ברבי שמעון דילמא
צ"ק, כ) טÈ פÅ י צ"ק, ל) נ"א אחר
הקרבנות הל' יד [טו]:
לא הוי מומין דהא איתנהו ובההיא
כולי האי שהרי מחתך טז] את הבשר
עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בר' שמעון התם
כ ה מיי' פט"ז מהל' איסורי
וישחוט והס"ד ואח"כ ד"ה יקיז אף
שמעתא פי' רש"י נתוק ביד לגמרי אלא
ופושטה עם העור: במערבא אמרי.
ביאה הל' י טוש"ע אה"ע
ע"פ שהוא עושה בו מום דסבר
אלא פסולי המוקדשין דאלימי למיתפס פדיונו
ר"ש כו' צ"ק, מ) בס"א: דם דהוי,
סימן ה סעיף יא:
לעיל קאי. כלומר לעולם דברי הכל היא
שעדיין תלוין בכיס כרות בסכין ועדיין
כא ו מיי' פ"א מהל' איסורי
נ) [אלא מטיל רש"ש], ס) צ"ל לא
אבל בכור דלא אלים למיתפס פדיונו לא ור'
❖
דאסור להרגיל דבזיון גדול הוא שנראה
תלוין בכיס ומעורין קצת דכרות הוי
תעשה כו' צ"ק, ע) צ"ל בברייתא
מזבח הל' ח:
אלעזר ברבי שמעון לית ליה כל פסולי
א
א)
נזקק לפרש במאי פליגי צ"ק,
בציר מנתוק כדאמר בפירקין דלעיל
כעובד עבודה בקדשים יז] שמוכרין
פ) נ"א בכיס גבי חוטין כו' צ"ק,
המוקדשין נמכרין באיטליז א] ונשקלין בליטרא
להביא נותק אחר כורת עכ"ל:
העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על
צ) לר"מ דמחייב למטיל מום בב"מ
לעזי רש"י
בעל
אלמא דכיון דאיכא רווחא להקדש שרי לה
ובזמן הזה גרע כדאמר בפ"ק דע"ז
הקדשים: שמא יגדליח] עדרים
מום מעיקרו פשיטא דיקלא
ב]
דלא לדמי חזי אלא כו' צ"ק, ק) [עי'
אפינדו"ר [אינפונדר"א].
❖
❖
עדרים. כלומר דברי הכל אסור להרגיל
אמר רב מרי בריה דרב כהנא מה שמשביח
בעלמא הוא. תימה לימא
ב)
היטב תוס' מנחות נו: ד"ה אלא],
מחלת בהמות.
דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף
דאי שרית ליה אתי לשהוייה מלשחוט
בעור ג] פגם בבשר במערבא משמיה דרבינא
ואין לו פדיון וי"ל דניחא לב] לאשכוחי
עד שימצא בני אדם המבקשים עורות
אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים
שיטה מקובצת
תורה אור השלם
דאיצטריך לכל הקדשים דהכי נמי
שלימים ובין כך ובין כך יגדל עדרים
רבי יוסי בר אבין אומר גזירה שמא יגדל מהן
1. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי
א] באיטליז ונשחטין באיטליז
מפסולי המוקדשין ואתי בהו לידי תקלה
מצי למימר דאיצטריך לזמן הזה
לג]
עדרים עדרים: מתני' ג) בכור שאחזו דם
ונשקלין: ב] לה רבנן הכא
אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא
לגיזה ועבודה: מתני' שאחזו דם.
דלא עבר משום מטיל מום אפי' בתםצ)
נמי כיון דאיכא רווחא להקדש
כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: ויקרא ו י
אפי' מת אין מקיזין לו ד] דם דברי רבי יהודה
2. כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיְיָ
לישרי ליה רבנן: ג] בעור
ואפילו למאן דמחייב למטיל מום בבעל
אפינדו"ר: אפי' מת. אם לא יקיזוהו:
פוגם בבשר: ד] לו את הדם:
לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר
וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם
מום בזמן הזה גרע כדקאמר בפ"ק
אין מקיזין לו את הדם. ואפי' במקום
לד]
ב
ה] אומרים יקיז אף: ו] חייא
וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ
עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו ר"ש אומר
ויקרא ב יא
בר אבא לבריה: ז] היתה מונחת
דע"ז (דף יג:) לה] ולא לדמיה חזי
שאין עושין יט] מום דיכול לחזור
אִשֶּׁה לַיְיָ:
3. וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת
במקום: ח] ר"מ הכא אלא דקא
יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום: גמ' ת"ר
אלא משכח שפיר דאיצטריך אפי'
ולהתרפאות המכה והכי מפרש בפ"ק
עביד בידים אבל התם דגרמא
לֹא תַקְרִיבוּ לַיְיָ וּבְאַרְצְכֶם לֹא
בזמן בית המקדש ומיהו אף על גב
ויקרא כב כד
בעלמא הוא כר' יהושע: ט] התם
דפסחים [יא.] מתוך שאדם בהול על ממונו
תַעֲשׂוּ:
בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום
ד)
4. וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים
ס"א דאי שביק לא פסדא כר"א
דפרישית דבזמן הזה גרע ממטיל
אי שרית ליה במקום שאין עושה בו
שאין עושים בו מום ואין מקיזין לו את הדם
כו': י] קאמר רבי יהושע התם
לַיְיָ לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר
מום בבעל מום אין לתמוה מהא
מום אתי למיעבד במקום שעושה בו
דגרמא בעלמא הוא אבל הכא
אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל
במקום שעושין בו מום דברי רבי מאיר וחכ"א
דקא עביד בידים כר"א ס"ל
מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:
❖
דפסקינן לקמן הלכה כר"ש דברייתא
מום: יקיז ובלבד שלא יעשה מום.
ויקרא כב כא
וע"כ לא קאמר רבי יהודה הכא
ה] אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא
דשרי להטיל מום בבעל מום והתם
שלא יחתוך ושלא יפגום את אזנו ואת
אלא דקא עביד בידים אבל התם
ישחט על אותו המום ר"ש אומר אף נשחט על
דגרמא בעלמא הוא כר' יהושע:
במס' ע"ז (גז"ש) אסר רבא לו] לקדשים
ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות
יא] פליגי והתם בקראי פליגי:
מוסף רש"י
אותו המום ר' יהודה אומר אפי' מת אין מקיזין
בזמן הזה לנשר פרסותיה משום דנראה
דסברי רבנן כ"ש אי לא שרית ליה
יב] ועבודה ס"א אסור למשדא
אבל בכור דלא אלים כו'.
בהו מומא: יג] תיבות דכיון
במקום שאין עושה כ] מום אתי למיעבד
לו את הדם מתני ליה ר' אלעזר לבריה ואמרי
כמטיל מום בקדשים דאע"ג דמטיל
בכור אין לו פדיון אלא
דזימנין נמחק: יד] דכיון דשרית
מום בבעל מום שרי מדאורייתא מ"מ
במקום מום: לא ישחט עליו. במום
לה ר' חייא לבריה כמחלוקת כאן כך מחלוקת
הוא בקדושתו להקריב דמו
להרגיל וימכור העור: טו] פוגם
ו]
וחלבו ואימורין כדין בכור,
בבשר: טז] מחתך הבשר עם
הזה הואיל כא] והטילו עד שיפול בו
מדרבנן מיהא אסור ולא שרינן הכא
בחבית
של תרומה דתנן חבית של תרומה
ה)
דכתיב (במדבר יח) לא תפדה,
העור הס"ד: יז] בקדשים שמכין
אלא משום הקזה ק):
מום אחר ל): יקיז אף במקום שעושה
ואם פדאו אינו תופס פדיונו
העור לצורך: יח] יגדל מהן
שנולד בה ספק טומאה ר"א אומר אם
אחד
בקדושתו (תמורה כד.). כל
מום. דסבר ר"ש דבר שאין מתכוין
עדרים: יט] עושין בו מום:
היתה במקום התורפה יניחנה במקום
המוצנע אם היתה מגולה יכסנה רבי
פסולי המוקדשין. קדשים שנפל
מותר: גמ' וחכ"א יקיז אף במקום
כ] עושה בו מום: כא] הואיל
ז]
בהם מום, נמכרין באיטליז.
והוא הטילו עד כו' אחר
יהושע אומר אם היתה מונחת במקום
המוצנע יניחנה במקום התורפה אם
שעושה מום. אם צריך להקיז מאותו
בשוק שלוקחין הרבה ונמכר
וישחוט הס"ד ומה"ד יקיז
ביוקר, ונשקלין בליטרא. כדרך
היתה מכוסה יגלנה רבן גמליאל אומר גלא יחדש בה דבר ר"מ כרבי אליעזר
אע"פ שהוא עושה בו מום:
אבר כב] ולא יניחנו שימות: תורפה.
שהקצבין מוכרין בשר חולין (לעיל
כב] אבר יקיז ולא: כג] הגלוי
ורבנן כרבי יהושע ור' יהודה כרבן גמליאל ממאי דלמא עד כאן לא קאמר
במקום כג] גילוי ואינו משומר: רבי
לא.). דכיון דאיכא רווחא
ואינו: כד] לקלקלו ולהטיל לו
להקדש שרי לה. כיון דשרית
מום ומתיר: כה] מום דקאמר
יהושע אומר כו'. מעכשיו אינה
ר"מ התם דקא עביד בידים אבל הכא דגרמא כרבי יהושע סבירא ליה ועד
ח]
ליה למוכרו באיטליז טפי ופריק
יקיז שלא ימות כר' אליעזר
ראויה לאכילה שמא טמאה היא ולא
כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא שמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא
ליה מיד הקדש ביוקר, הואיל
דאוסר: כו] כדי שנראה לזילוף:
ו)
וסופו למוכרו יפה, גבי הרגלה נמי
כז] דמוטב שיגרום לה טומאה
לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה
דאי שביק ליה מיית כרבנן סבירא ליה ועד כאן לא קאמרי רבנן הכא דאי
לישתרי ליה להרגיל דכיון דידע
שיניחנה במקום התורפה ותהא:
הלכך יגלנה ותיטמא ותהא ראויה
בשעת פדיון דפסולי המוקדשין
כח] בכלל עשייה היתה למה
שביק ליה מיית אבל התם ט] שמא יבא אליהו ויטהרנה כר' אליעזר סבירא להו
דסופו להרגיל ולמכור העור
לזילוף: ר"מ. דאוסר לקלקלו כד] ומתיר
יצאת לומר לך מה אפייה:
ועד כאן לא קאמר י] ר' יהודה הכא דקא עביד בידים אבל התם דגרמא כרבי
בדמים יקרים, טפי ופריק ליה
כט] לא י≈ה« י≈ה בו: ל] כו' בגמרא
לתקנו אם יכול לעשותו בלא מום
מיד הקדש (תמורה כד.). מה
נדקדק במאי פליגי עיין בתוס'
יהושע ס"ל וע"כ לא קאמר רבן גמליאל התם דשמא יבא אליהו ויטהרנה אבל
קאמר דיקיז שלא ימות כר"א דאסור
שמשביח בעור פוגם בבשר.
כה]
ל"ד ע"א ד"ה אילימא ר"ש:
מה שמשתכר בדמי העור פוגם
לא] בכיס בסוף: לב] דניחא ליה
הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס"ל ועוד הכא בקראי פליגי יא] והכא בקראי
לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא
בדמי הבשר ואין כאן ריוח, לפי
לאשכוחי: לג] נמי הוה מצי:
פליגי דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא
תיטמא: ורבנן. דשרו להטיל מום
שמתיירא לחתוך העור וחותך
לד] מום ובזמן הזה: לה] דעובד
ז)
ד
הבשר ושוב אינה יפה לימכר
כוכבים דלאו לגופיה חזי ולא
קודם שימות כדי שיראה לאכילה כר'
חייב דכתיב 1לא תאפה חמץ 2 ולא תעשה ח) הבמסרס אחר מסרס שהוא חייב
. כעובד עבודה בקדשים.
לדמי חזי אלא: לו] רבא למקדיש
(שם)
❖
יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי
שעושה מפוח על הבהמה בעודה
בזמן:
דכתיב 3 ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן אלא
מחובר, ועבודה ממש ודאי לא
כו] שיראה לזילוף ור' יהודה דאמר
להביא נותק אחר כורת שהוא חייב לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום
הוי דאין עבודה לאחר מיתה, אבל
אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו
נראה כעבודה (שם). שמא יגדל
רבינו גרשום
דר"מ סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון ורבי מאיר האי
ו
4
מהן. מפסולי המוקדשין,
עדרים
ולא יתקננו כר"ג דאמר לא יתקננה
עדרים. דאי שרית ליה להרגיל
תמים יהיה לרצון מאי עביד ליה מיבעי ליה למעוטי בעל מום מעיקרו בעל מום
בפסולי המוקדשין: דאילימי
ולא יקלקלנה: דקעביד בידים. שמטיל
משהי להו ולא שחיט עד שיזדמנו
למיתפס פדיונן דבני פדייה נינהו
מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא אלא למעוטי פסולי המוקדשין לאחר
בו מום הלכך ימות מעצמו ולא יטיל
לו נפחים ואתי לגדל עדרים ואתי
אבל בכור אין קדושתו חמורה
לידי תקלת גיזה ועבודה, ופסולי
כ"כ שיהא תופס פדיונו ה"נ
פדיונן סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה יב] במומין נמי ליתסרו קמ"ל ורבנן
בו מום: דגרמא. בעלמא שמניחה
המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה
(כשהיא) כשמרגילין בפסולי
במקום התורפה וגורם לה טומאה:
נמי הכתיב כל מום לא יהיה בו לגרמא הוא דאתי דתניא מום לא יהיה בו אין לי
אפילו לאחר פדיונן (שם). בכור
המוקדשים דאיכא רווחא
ט)
שאחזו דם. בכור אסור להטיל
להקדש שהעור נמכר ביוקר
כר' יהושע ס"ל. כז] דמתיר שיגרום
אלא
בו מום ואפילו לגרום, כדתניא
לצורך מפוח לישרי ליה: ל"א
לה טומאה ותהא ראויה לזלף משיניחנה
(ביצה כז:) מום לא יהיה בו,
לא הוי רווחא להקדש דמה
אין לי אלא שלא יטיל בו מום,
שמשביח בעור פוגם בבשר
ולא תהא ראויה לכלום: אלא שמא יבא אליהו. ויאמר שלא נגעה בה טומאה: הכל מודים. רבנן נמי אע"ג דפליגי בבכור שאחזו דם דלא הוי מ)
מניין שלא יגרום לו ת"ל כל מום
שמחתכו ומנוולו כעובד עבודה
המקיז דם מטיל מום בבעל מום דאין לך בעל מום גדול הימנו שהרי ימות כולהו מודו במנחותשהמחמץ אחר מחמץ כגון אם לש האחד בחימוץ
נ)
(פסחים יא.). אין מקיזין לו
בקדשים א) מפוח: גזירה אי
דם. אפילו במקום שאינו עושה
שרית להרגיל. שמא אין שם
ואפאה אחר שניהם חייבין דכתיב (ויקרא ו) לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ (שם ב) ודרשינן במנחות (דף נה:) אפייה בכלל כח] ס) בל תעשה
בו מום, דהיינו בכל מקום שבו
נפחים מי שצריכין להן והוא
חמץ למה יצאת מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה יחידי: מסרס אחר מסרס. בבהמת
אם אינו חותך ממנו עצם או פוגם
משהן בחיים עד שיזדמנו שם
שפתו או אזנו, וכל דבר שאינו
חולין נמי אם כרת האחד הביצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבין: אם על כורת חייב. דכתיב
והוא מגדל מהן עדרים עדרים
חוזר לקדמותו הוי מום אידך לא
קודם שיבאו הנפחים ואתי בהו
בתריה [ויקרא כב] ובארצכם לא תעשו: על נותק. שנותקו ומשליכו לא כל שכן: בבעל מום. כגון האי בכור שאחזו דם: כל מום לא יהיה בו. וקרי ביה
הוי מום, וקא גזר ר' יהודה אטו
לידי תקלה לגיזה ועבודה: אפי'
לא כט] יהיה בו שלא יטיל מום ומדהוה ליה למיכתב מום וכתיב כל מום לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום אחר: ורבנן סברי. דרשינן כוליה
מקום שעושה בו מום (פסחים
מת אין מקיזין לו את הדם. דאי
יא.). במקום שאין עושים בו
שרית ליה במקום שאין עושה
קרא [שם] תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו דמשמע תמים
הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא
מום. היינו כל הגוף דהדר בריא
בו מום. שמא יקיז אפי' במקום
ורבי (מנחות נו.). במקום שעושין
שעושה מום: אם עשה בו מום
בו מום. היינו אזנו ועינו דלא הדר בריא (שם). ובלבד שלא ישחט על אותו המום. עד שיהא בו מום מעצמו, דבכור אינו נאכל בחוץ
הרי זה לא ישחט עליו. דקנסינן ליה: ר' שמעון אומר יקיז אפי' שעושה בו מום דדבר שאין מתכוין מותר: שנולד להם ספק. שנמצא
עד שיהא בו מום, ואהאי לא ישחט דלמא אתי לאערומי (שם ובש"מ). ר"ש אומר אף נשחט על אותו המום. ר"ש לטעמיה דאמר (שבת
שרץ בצידה. וספק נגע ספק לא נגע: תורפה. מקום מגולה: יניחנה במקום המוצנע. שלא יגע בה טומאה דשמא יבא אליהו ויטהרנה:
קלג.) דבר שאין מתכוין מותר, וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשוחטו עליו (מנחות שם). ר' יהודה אומר אפילו מת. אם לא
ור' יהושע סבר כיון דספק היא מותר לגרום לה טומאה. להסיקה תחת תבשילו: לא יחדש בה דבר. לא יזיזנה ממקומו: ע"כ לא קאמר
יקיזנו, אין מקיזין לו את הדם. בפ"ק דפסחים (יא.) מפרש מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום אתי
רבי מאיר הכא דאין מקיזין לו במקום שעושה בו מום משום דקא עביד בידים: במחמץ אחר מחמץ. היינו אופה אחר מחמץ שבאפייה
למיעבד במקום מום, ובמקום מום ס"ל לר' יהודה כר' מאיר דאסר (מנחות נו:). שנולד בה ספק טומאה. שנולד, שאירע, כגון שנכנס
מיגמרא מילתא דחמץ: ובמסרס אחר מסרס. מי שנותק אחר כורת: אם על כורת חייב. מי שכורת הכיס ומניח הביצים תלוין. על נותק
אדם טמא לשם, ספק נגע בה ספק לא נגע (פסחים טו.). במקום התורפה. הפקר (שם). יניחנה במקום המוצנע. עדיין מוזהר על
הביצים לא כ"ש: דר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו. בין בתם בין בבעל מום אסור לעשות בו מום ורבנן סברי תמים יהיה לרצון
שמירתה, וטעמא מפרש (לקמן לד.) את משמרת תרומותי שתים במשמע, אחת טהורה ואחת תלויה ואמר רחמנא עביד לה שימור (פסחים
כל מום לא יהיה בו כלומר דבתם אסור להטיל מום ולא בבעל מום. והאי שאחזו דם כבעל מום דמי: ואידך. ורבי מאיר ההוא תמים
שם). יניחנה במקום התורפה. כלומר אם רצה יכול לגרום לה טומאה, דקסבר יש אם למסורת ותרומתי כתיב (שם). הכל מודים. אע"פ
יהיה כל מום לא יהיה בו למעוטי בעל מום מעיקרו ממעי אמו דמותר להטיל מום ולא באחוז דם. במומין נמי ליתסרו להטיל בהן
שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין, דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום (שבת קיא.) דאין
מום קמ"ל תמים יהיה לרצון: ורבנן. הא כתיב כל מום לא יהיה בו דמשמע דאפי' בבעל מום לא: ההוא לגרמא כתיב שלא יהיה בו:
לך מום גדול מזה שהרי ימות (מנחות נו:). במחמץ אחר מחמץ. במנחות, כלומר כל המסייעין בחימוץ, כגון עורך אחר הלש ואופה אחר
עורך כולן חייבין (שם) שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ (שבת קיא.). במסרס אחר מסרס. אפילו בבהמת חולין, דכתיב (ויקרא כב)
א) נראה דצ"ל שמכין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים.
ובארצכם לא תעשו, ואם בא אחד וכרת הביצים והניחן תלויין בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי חייב גם הוא (מנחות שם). אם על כורת חייב.
שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס (שבת שם). כל מום. כל ריבויא הוא ומשמע דאפילו בבעל מום לא יתן מום אחר (מנחות שם). תמים יהיה לרצון. כתיב ברישיה דקרא, ומשמע הכי אותו שהוא תמים וראוי להיות לרצון בההוא מזהרנא לך דכל מום לא יהיה בו אבל בבעל
מום שרי (שם). דיקלא בעלמא הוא. דלא קדוש ואמאי איצטריך קרא למישרי להטיל בו מום (שם). מום לא יהיה בו. קרי ביה לא יÀ הÇ Æיה (ביצה כז:).