כל פסולי המוקדשין
פרק חמישי בכורות לה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גדיא
טימא טהרותיו של
חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו. לשלם אע"ג
באודניה. כשרואה
שמיעוט הראש בחוץ יכול להטיל מום
א) [גיטין נג. וש"נ],
לד א מיי' פ"ז מהל' חובל
ב) [במשנה שבמשניות אי'
ומזיק הלכה ג:
דלדידיה קנסו כדאמרי בפ' ארבעה אבות נזיקין (ב"ק ד:): שאינו ניכר.
באוזן ל) ואין לו לחוש לב] מרישא האוזן שמא יצא רוב הראש
ראה], ג) לאחר רדיפה לא אלא
לה ב ג מיי' פ"ב מהל'
שהרי טו] טהרות מונחות לפניו ואין היזק ניכר בהן: לא שמיה היזק.
וחזר דמתוך שאזני הגדי גדולות דרך אזנים לצאת במיעוט הראש
אפילו כו' צ"ק, ד) לעיל ג:
בכורות הל' יב טוש"ע
מתני' ושערו מדולדל. לפי
לקמן נג: תמורה כד:,
י"ד סי' שיג סעיף ב:
לחיוביה אפי' לדידיה מדאורייתא:
אימרא בשפוותיה אבל באזניה לא ויש לו לחוש שמא יצא רוב הראש
לג]
ה) [לקמן לז. לט.], ו) יומא
לו ד מיי' שם הל' יא טוש"ע
איכא
שלא טז] היה נגזז מעולם: קסדור.
וחזר:
דאמרי אימרא נמי
עח. לעיל ל., ז) נ"א דהטיל מום
שם סעיף ד:
לבכור ראשון והתירו על יד
ה [מיי' שם טוש"ע שם]
ממונה: מה טיבו של זה. שהניחוהו
באודניה [אימור] דרך צדעין נפק.
לד]
טימא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט
א
א]
צ"ק, ח) וכי פעי מיחזי אפ"ה
לז ו מיי' שם הל' יד טוש"ע
להזקין כל כך: פיגום. רומח:
כיון שרואה עכשיו מיעוט לה] אוזן אין
היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק קנסא
הוי מום שבגלוי צ"ק,
שם סעי' ז:
א)
לומר שמא יצא ראשו ורובו וחזר והא
והתירו. שהרי אין לומר שהעובד
ט) בנעקרו צ"ק, י) בי ישראל
לח ז מיי' פ"ב מהל' איסורי
מ)
דרבנן (א) ב] לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו
והא צ"ק, כ) בו דמימר הד"א
מזבח הל' ג:
כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי
אימר כמו ודאי כמו חיישי' שמא חוץ
צ"ק, ל) גי' צ"ק ואין לו לחוש
לט ח מיי' פ"ב מהל'
מתני'
רבנן:
מעשה ג] בזכר של רחלים זקן
אינו יודע שע"י מום שיעשה בו
לחומה לנו דפרק השואל בשבת (דף
שמא יצא רוב הראש ברישא
בכורות הל' יז טוש"ע
ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד ואמר מה
ד]
קודם שיצא האוזן וחזר דמתוך
י"ד סי' שיד סעי' ג:
ישחט אלא א"כ נפל יז] מאליו: כל
קנא.) לו] ודחיישינן שמא איחרוהו
כו' כצ"ל, מ) והאי אימור צ"ק,
מ ט מיי' שם הלכה טז
טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא
❖
וכתבוהו דפרק אחד דיני ממונות לז]
שהוא לדעת. יח] שלהטיל מום נתכוין
נ) כרבה דפ' צ"ק, ס) [ע'
טוש"ע שם סעי' ב:
להתירו: גמ' דאי אשמעינן עובד
א"כ היה בו מום נטל פיגום וצרם ה] אזנו ובא
בחולין דף סט ע"ב תוס' ד"ה
(סנהדרין לב.) ורבא דהכא ס"ל כרב
נ)
ב
❖
רב הונא], ע) [שם כה.],
מעשה לפני חכמים והתירו ואחר שהתירו
חסדא דפ' בהמה המקשה (חולין סט:)
כוכבים. ז) דהתירו בכור ראשון על ידו
ו] ב)
שיטה מקובצת
משום דליכא למימר אתי האי עובד
דלרב הונא דאמר התם יצא שליש
הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו פעם
א] טימא טהרותיו של חבירו
הגהות הב"ח
כוכבים למיסרך ללמד להטיל מום
ומכרו לעובד כוכבים לח] ויצא שליש
אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו ז] זנבי
ומת: ב] דרבנן הוא:
(א) גמ' דרבנן הוא לדידיה:
בקדשים דסירכיה דעובד כוכבים לא
אחר קדוש ולא חלה המכירה כלל
ג] מעשה. עי' תוס' לעיל (דף
טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם
(ב) שם פעם אחת היו כו'
כד ע"ב) ולקמן (דף נג ע"א):
איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא:
כיון דנפק לבסוף רובא דאיתגלי
וצריכא: (ג) רש"י ד"ה
ד] וראהו קסדור אחד:
והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים
מילתא דלמפרע קדוש א"כ הכא נמי לט]
ולא אתי לאיחלופי בגדול. דמאן דחזי
אימרא וכו' ואזניו קצרות
ה] וצרם את אזנו: ו] והתירו
והתירו ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות
ואינן נראות: (ד) ד"ה חוטין
ראה שהתירו הלך וצרם:
דהתירו חכמים במום הבא לו ע"י
שיצא רוב אחרי כן איגלאי מילתא
וכו' חוטמו שנפגמו
ז] וקשרו זנבות טלאים:
❖
$ בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא
תינוקות לא אתי למימר אי שדי גדול
דהוה קדוש מעיקרא ונתחייב ממה
ג
מ]
שניטלה מהם:
ח] בכור רודפו ובעטו ועשה
גמ'
לדעתו אסור שלא לדעתו מותר: פעם (ב)
כו' הרי זה ישחוט עליו:
מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף:
שמטיל מום בבכור ואיכא לאוקמי
ט] א"ד אמר ר"פ לא תימא
לא שנו. דמותר הבכור ע"י העובד
הא מא] דרב יהודה אליבא דרב הונא
אחרת היה כו': וצריכא דאי אשמעינן עובד
בשעת רדיפה אין שלא
גליון הש"ס
כוכבים: אלא דאמרו ליה. לקסדור
כשלא יצא כלל וסוגיא נמי דריש
ס)
בשעת רדיפה לא אלא לאחר
כוכבים דלא אתי למיסרך אבל קטן דאתי
מתני' וקשרו זנבות
רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא
אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום
כיצד מערימין (תמורה כד:) דמוקי דרב
בכורות. ע' ברא"ש פ"ז
למיסרך אימא לא ואי אשמועינן קטן משום
דקא מדכר: י] אמר רב פפא
❖
דמשמע שיפול בו מום ממילא
יהודה בזמן הזה ולא חזי להקרבה
דב"מ סי' ז:
יט]
אכל: יא] תנינא חוטין
דלא אתי לאיחלופי בגדול אבל עובד כוכבים
החיצונות אות ה' נמחק:
דליכא למימר דמדבריהם למד עובד
ופריך אי בזמן הזה מאי למימרא
יב] שנעקרו. ס"א הפנימות
דאתי לאיחלופי בגדול אימא לא צריכא א"ר
כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום:
ומשני מהו דתימא נגזר דילמא נפיק
שנעקרו מ"ט: יג] אמר רבא
לעזי רש"י
חסדא אמר רב קטינא לא שנו אלא דא"ל
רב פפא נמי: יד] נאמנין רועי
נעשה. משמע ע"י אדם: ממילא
רוב ראשו וקא שדי מב] מומא קמ"ל
טונפל"ש [טינפלי"ש].
כהנים: טו] שהרי טהרותיו
אא"כ היה בו מום אבל אם א"ל אם נעשה בו
הוא. שלא היה יודע העובד כוכבים
ההיא נמי דלא כרב הונא דלדידיה
צדעיים.
מונחות: טז] תיבת היה
ינציב"ה [יינציבי"ש].
נמחק: יז] נפל בו מאליו:
שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין:
מום כמאן דא"ל זיל עביד ביה מומא דמי אמר
במיעוט ראשו נמי איכא איסורא ולא
חניכיים.
יח] לדעת שהמטיל את המום
גרמא. אם הניח בצק ודבילה ע"ג
ה"ל למינקט רוב ראשו ועוד התם ע)
רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי
מישיליר"ש. (שיניים)
נתכוין: יט] דמשמע שיטיל
❖
טוחנות.
בו: כ] תומם עם העובד
דקאמר ליה רב עמרם לרב ששת אמר
אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו:
נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא:
כוכבים ואומרים ראה זקן זה
על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה
מסיח לפי תומו. שלא שאלם קסדור
לא ישחט לעולם: כא] ואפילו
זה הכלל כל שהוא לדעת אסור: לאיתויי מאי
עולה הוי או בכור הוי נמי דלא כרב
מג]
מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי
הוא כהן: כב] עד שיקדשנו
מוסף רש"י
לאיתויי גרמא: שלא לדעת: לאיתויי מסיח
רחם: כג] ויכול להטיל בו
תומם כ] ואומרים ראה לא ישחט זה
הונא דמשמע מד] דפשיטא דקודם יציאת
טימא כו' לא קנסו בנו
מום: כד] ואזניו קטנות ואינן:
לפי תומו: מתני' היה בכור רדפו בעטו
ד
ח]
לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך
רובו יכול להפקיע קדושת בכור
מה]
אחריו. לשלם, ואע"ג שהוא
כה] על מומין שבגלוי:
ועשה בו מום ה"ז שוחטין עליו: גמ' א"ר פפא
שיטיל בו מום: מתני' היה בכור.
חייב לשלם כדתנן בהניזקין
כו] שקורין ניי"ב החיצונות:
אם לא נחלק בין מכירה להנך:
(גיטין נב:) המטמא והמדמע
כז] חוטמו שנפגמו שניטל
מימר
לא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל
איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו
והמנסך שוגג פטור ומזיד
מהם: כח] תיבת אותן נמחק:
חייב (שם מד:). היזק שאינו
כט] חבואות הם בפה: ל] עליו
אדם לבכור ועשה בו מום: ישחט
לאחר רדיפה לא פשיטא מהו דתימא צעריה הוא דמדכר קמ"ל איכא דאמרי
ט]
ניכר. הטומאה אינה ניכרת
רשב"ג ור"מ: לא] נאמנין
עליו. ואפי' כא] כהן לפי שלהצלתו
בפירות, לא שמיה היזק.
אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין ג) אבל שלא בשעת רדיפה לא אלא
ה"ק רועים שהם ישראלים
נתכוין: גמ' צעריה. מה שרדפו:
לחייב נכסיו מן התורה (שם).
נאמנים עליו ואפילו הן:
אפילו לאחר רדיפה נמי מאי טעמא צעריה [הוא] דמדכר א"ר יהודה
ה
ד)
קודם שיצא לאויר
לב] לחוש מדיצא האוזן:
קודם שיצא לאויר העולם. דבכור אינו
העולם. ועדיין לא נתקדש,
לג] לא דיש לו: לד] באודניה
ו מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם אמר רבא גדיא
דבכור ברחם תליא קדושתיה,
קדוש עד שתקדשו רחם: גדיא
אימר דרך צדעים: לה] מיעוט
כב]
באודניה אימרא בשפוותיה איכא דאמרי אימרא נמי באודניה אימור דרך
דכתיב כל הבכור אשר יולד,
הראש לחוץ אין לו לחוש
באודניה. גדי אזניו ארוכות וקודם
ולא הוי כמטיל מום בקדשים
שמא יצא ראשו ורובו וחזר
צדעיו נפק אמר רבא אכל ולא מיחזי פעי ומיחזי הוי מומא מאי קמ"ל
י]
שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול
(לעיל ג:). גדיא באודניה.
והאי אימר הוי כמו:
שהגדי יוצא דרך צדעיו ונראות
לו] וחיישינן שמא: לז] ממונות
תנינא החוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו הפנימיות שנעקרו מ"ט לאו
כג] להטיל מום דכל זמן שלא יצא
יא] ה) ז
יב]
האזנים תחלה, אימרא
ואומר רבי דרבא דהכא:
משום דכי פעי מיחזי אמר יג] רב פפא רבא נמי טעמא דמתני' מפרש מאי טעמא
כל ראשו אינו כילוד: אימרא
בשפוותיה. שפי הטלה יוצא
לח] כוכבים וחזר ויצא:
תחלה (תמורה כד:). החוטין
לט] נמי כי יצא רוב:
בשיפתיה. ששפתיו נראין תחלה ואזניו
מתני'
כל המומין הראויין לבא
נעקרו הוי מומא משום דכי פעי מיחזי:
החיצונות.יינצב"ש שבאמצע
מ] ונתחייב במה שהטיל
(ג) כד] קשורות ואינן נראות עד שיצא
הפה, שנפגמו. שחסרו
מום: מא] הא דרבא כרב הונא
בידי אדם רועי ישראל נאמנין יד] רועים כהנים אינן נאמנין רשב"ג אומר חנאמן
מעט, ושנגממו. שנחתכו
לשון הרא"ש: מב] שדי ביה
כל ראשו: צדעיו. טונפל"ש: אכיל
הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו ר"מ אומר החשוד על הדבר
בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא
ו)
מומא: מג] הוי ס"א ההיא
ולא מיחזי. אם לבכור יש לו מום
כעין סדק (לקמן לז.). רועים
נמי: מד] דפשיט ליה דקודם
לא דנו ולא מעידו: גמ' ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר רועי ישראל
ט
כהנים אינן נאמנין. לומר
בתוך פיו וכי אכיל לא מיחזי ח)אפילו
כו': מה] להפקיע ממנו
מאליו נפל בו מום זה, לפי
בי כהנים נאמנין ללגימא לא חיישינן רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין
קדושת כו' מכירה דעכו"ם
❖
הכי כי פעי מיחזי הוי מום שבגלוי
שנחשדו כהנים להטיל מומין
להנך:
מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני והוא
ונשחט עליו דאמרי' בפירקין דלקמן
בבכורות בזמן הזה כדי להתירן
בשחיטה, ואם הביא בכור
הדין כהן לכהן דחיישינן לגומלין ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר
(דף לז.) דאינו נשחט אלא על כה] מום
להראותו לחכם צריך שני עדים
רבינו גרשום (המשך)
שבגלוי: פעי. צועק ופותח פיו הרבה:
נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ואתא רבי מאיר למימר
עמו שמאליו נפל בו מום זה
❖
(סנהדרין ל: וכעי"ז ביצה כז:).
דאמר אא"כ נעשה בו מום
חוטין החיצונות. ככי דשיני שקורין
החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וחד אמר רועי ישראל והן כהנים נאמנין
קרי מסיח לפי תומו: היה
כו] ינציב"ה. החיצונות אותם שלפנים
בכור. איל רודפו לנגחו
מימר
ובעטו הנרדף כדי להבריחו
רבינו גרשום
כנגד חוטמו (ד) כז] שניטל שנפגמו
ממנו ועשה בו מום הרי זה
הואיל ונראו כח] אותן חוטין: פנימיות. שהשיניים
מהם מעט: או שנגממו. שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום
טימא טהרותיו לא קנסו בנו
ישחט עליו דלא נתכוון
לעולם: א) זקן. שלא היה
לעשות בו מום: צעריה הוא
הגדולות קבועות בהן שקורין מיישיליר"ש: שנעקרו. לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם
דמדכר. מה שנגחו ומחמת
בו מום ושערו מדולדל לפי
שהרי חבואות כט] בפה: מאי טעמא. הוי פנימיות מום אפילו ט) בעיקרה: מתני' הראויין לבא ע"י אדם. שיש לומר אדם הטילו בו כגון
שהיה אסור בגיזה: פיגום.
כן הוא בועטו ואינו מתכוין
נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו: רועי ישראל נאמנין. לומר מאליהן נארעו לו: רועי כהנים אין נאמנין. דנחשדו בדבר. ובגמרא
רומח: (זכר של רחלים.
למום ולישרי קמ"ל דלא:
היינו בכור): כל שהוא
מותר לאדם להטיל מום
מפרש מאי קרי רועי ישראל ומאי קרי רועי כהנים. האי דנקט ראויין לבא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש
לדעתו. לדעת הבעלים אסור
בבכור קודם שיצא כולו
רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו: דרשב"ג ור"מ מפרש בגמ': גמ' חד אמר.
ל]
לאויר העולם. כי היכי דלא
ושלא לדעתו דלא ציוו
בפירוש הבעלים לאלקסדור
ליתו ביה לידי תקלה. אבל
מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין לא] אפילו הן עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם: ללגימא לא חיישינן. דליחשדיה שמא על ידי
ולא לתינוקות משום הכי
אחר שיצא כולו אסור. דהא
אדם בא לו בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו: י) והא דקתני רועי כהנים אין
התירו. אבל כשצרם באזני
קידשוהו כותלי רחם:
בכורות אחרים והתינוקות
באודניה. לפי שהגדי אזניו
נאמנין הכי קאמר רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור
ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו כ) בו:
נמי ולא מיחו בידם הבעלים
גדולות ומוציאן חוץ לרחם
דמימר
היינו לדעתם משום הכי
קודם שאר אבריו ויכול
אסרו: וצריכא. דקתני והתירו והתירו תרי זמני דאי אשמעינן עובד כוכבים קסדור משום הכי התירו. דלא קא אתי למסרך דלית
להטיל בהן מום וכן אימרא מוציא שפתיו קודם: אימר דרך צדעיו נפק. והוציא צדעיו ואזניו קודם שאר אבריו: אי צרם שפתיו
ביה למיגזר משום מסרך מילתא דעובד כוכבים הוא ולא איכפת (ליה) [לן] באיסור משום הכי התירו: אבל קטן דאתי למיסרך.
וכשהוא אכיל לא מיתחזא במומא וכשהוא פעי מיתחזי: החוטין. השינים החיצונות שעומדות לפני הפה: וכשנגממו. שנחתכו
דאי שרית השתא דילמא אתי למעבד כשהוא גדול אימא לא: ואי אשמעינן קטן. מעשה דתינוקות משום הכי התירו דלא אתי
והעיקרין קיימין: והפנימיות. שינים שנעקרו לגמרי הוי מום: רועים ישראל נאמנין. לומר מעצמו נעשה מום זה ומום זה התירו
לאיחלופי בגדול: אבל עובד כוכבים קסדור דאתי לאיחלופי בגדול ישראל דמאן דחזא לעובד כוכבים גדול דהטיל מום וקסבר
חכם: רועים כהנים אין נאמנין דחשודין הן להטיל מומין: ר"י ור"א מפרשי מתנית' רועי ישראל בי כהנים רועי בהמות כהנים
דישראל הוא ואתי לאיחלופי בגדול ישראל שמא יטיל מום אימא לא לישרו צריכא: לא שנו דהתירו אלא דאמרי ליה לקסדור
נאמנין לומר מום זה מעצמו היה והתירו חכם: ללגימא לא חיישינן. כלומר דלא אמרינן דמשום הכי משתרי עילויה דבעו למיכל
אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום אבל אמר כו': לאיתויי גרמא. שמניח בצק או דבילה באזנו: לאיתויי מסיח לפי תומו דאפי'
מיניה בי רביה כהן: וה"ה כהן לכהן. כהן לכהן דאין נאמנין דחיישינן לגומלין דשמא זה מתכוין להתיר בכורו כדי שיחזור זה
למחר ויעיד על בכורו של זה ויתירו: ואתא רבן [שמעון בן] גמליאל למימר נאמן הוא על של חברו דלא חייש לגומלין: וחד
א) צ"ל זכר של רחלים זקן. היינו בכור שלא היה בו מום: ושערו מדולדל וכו'.
אמר רועי ישראל והן כהנים. כלומר רועין של ישראל ואותן רועין הוויין כהנים נאמנין: