לה:
כל פסולי
המוקדשין
פרק
חמישי
בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מימר
אמר לא שביק צורבא מדרבנן ויהיב לדידי. והא יט] דאמר
ו) דמימר אמר. ז] לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן
אחרינא: וה"ה כהן
מא א [מיי' פ"ה מהל'
א) צ"ק, ב) [לעיל לא. וש"נ],
ג) [לעיל יח:], ד) [ברכות כד.
בכורות הלכה ז]
לכהן. כלומר ומסברא נפקא לן דכהן רועה אינו נאמן להעיד על
לעיל בסוף פרק ב' (דף יח:) בחצר בעל הבית ורועה כהן
טוש"ע י"ד סימן שיד סעי'
כתובות סו. מנחות צג:],
הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עכשיו והוא
דלר"ט אקנויי מקני ליה מקום בחצירו ואפילו ר"ע לא פליג אלא
ה) [לעיל ל. וש"נ], ו) [מכאן
י:
שייך עוד לע"א], ז) ע"כ שייך
מב ב מיי' פ"ו מהל' בכורות
יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני
משום דאית [ליה] פסידא לא מקנה [ליה] מידעם התם איירי במכירי
כ] י)
י)
לע"א, ח) [של כהנים יעב"ץ],
הלכה ט:
שמאליו נפל בו מום: על של חבירו.
כהונה או שאוהבו ורגיל ליתן לו:
מג ג מיי' פ"ב מהל' בכורות
ט) [ע' פירש"י לעיל יח: ד"ה
איכא בינייהו דרבי יהושע בן
כל שחליפיו], י) צ"ק, כ) נ"א
הלכה יז סמג עשין ריח
בין רבו בין אחר דלא נחשדו כהנים
מימר אמר לא שביק
צורבא מרבנן ויהיב
❖
דחשוד, ל) [וע"ע תוס' לקמן
טוש"ע י"ד סי' שיד סעי' ג:
❖
קפוסאי. דת"ק סבר כוותיה
אלא על ח] הבכור (א) עצמו שכבר
לדידי רועי כהנים והן ישראל אינן נאמנין
לו. ד"ה היאך], מ) צ"ק מ"ז,
נתנו לו ישראל: החשוד על הדבר.
דדווקא רועי כהנים בין בי ישראל בין
דחיישינן ללגימא וכ"ש כהן לכהן א) [דלא]
שיטה מקובצת
בי כהנים אינם נאמנים כדאמר טעמא
דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות:
דחיישינן לגומלין וחיישינן ללגימא ואתא ר"ש
תורה אור השלם
לא דנו ולא מעידו. ולקמיה פריך
אבל שני כהנים מן השוק נאמנים
א] רבי אומר תיבת יוסי
למימר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של
1. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי
נמחק: ב] בעלים עיין בתוס'
ולר"מ אפי' שנים מן השוק אין נאמנין
ר"מ היינו ת"ק: וחד אמר. מתניתין
תמורה (דף ח ע"ב): ג] תיבת
כִּי בָם בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ
עצמו ואתא ר"מ למימר החשוד על הדבר
דקתני רועי ישראל נאמנין ה"ק רועי
דלית ליה כא] כרבי יהושע בן קפוסאי
ביה נמחק: ד] כרבי ומי
לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְיָ וְעַל
לא דנו ולא מעידו בשלמא למ"ד רועי ישראל
תיבת יוסי נמחק: ה] תיבת
בהמות ישראל אע"פ שהן כהנים
דקסבר ר"מ החשוד על הדבר לא דנו
פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל
❖
עומדים נמחק: ו] כל בעליו
דברים כא ה
נָגַע:
הרועין נאמנין דמה לו לשקרז): מימר
והן כהנים נאמנין היינו דאתא ר"מ למימר
ולא מעידו ושנים מן השוק דקאמר
עמנו תיבת עומדים נמחק:
ר' יהושע בן קפוסאי בכהנים איירי
אמר לא שביק. האי ישראל כהן צורבא
ז] אמר האי רועה לא שביק
החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא
רבי לדידי: ח] על בכור
הגהות הב"ח
מרבנן ויהיב לי לדידי דסתם רועה עם
דישראל אפילו חד מהימן ולר"מ כל
למ"ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין מאי
עצמו אות ה' נמחק: ט] רבו
(א) רש"י ד"ה על של חבירו
היכא
דאסור אפי' שנים אין
הארץ הוא: רועי כהנים. רועי
כב] כ)
כהן דלא: י] נאמנין דהרועים
אתא ר"מ לאשמועינן היינו ת"ק איכא בינייהו
וכו' הבכור של עצמו:
כהנים: יא] מתיבות איכא כו'
נאמנין כדאמר בסמוך ספק בכור
בהמות של כהנים אע"פ שהרועים
(ב) ד"ה לא דנו וכו'
קפוסאי נמחק: יב] נאמן ולר'
דר' יהושע בן קפוסאי דתניא רבי יהושע בן
לר"מ מי מעיד עליו: וכי תימא דלית
ישראל אין נאמנין להעיד על בכורו של
דהרועים: (ג) ד"ה מהו
יהושע: יג] לכהן ושלו הוי
קפוסאי אומר בכור בי כהן צריך שנים מן
דתימא וכו' ונפל שם הס"ד
תיבת ואת נמחק: יד] מעיד
להו תקנתא כו'. הוה מצי למימר
רבו כהן דחיישי' ללגימא וכ"ש רועי
ואחר כך מה"ד חשוד לדבר
אפילו לאחרים כדחזינן
השוק להעיד עליו רשב"ג אומר אפי' בנו אפי'
דחלקנו בין חבר לעם הארץ כר' יהושע
כהן ובהמות של רבן כהן אין נאמנין
אחד וכו' על דבר א' הס"ד
דר"מ: טו] תיבת ביה נמחק:
ואח"כ מ"ה לאחזוקינהו
בתו ר' א] יוסי אומר אפי' עשרה והן בני ביתו
טז] קודם שיתעשר דאכתי:
דלקמן וכן בסמוך דפריך כהני ה"נ
דחיישינן לגומלין וללגימא: על של
בחשודים מי אמר ר' מאיר
יז] בעליו של בכור עומד
❖
דלא דייני דינא כג] א"נ ר' יהושע
חבירו. אכהן לכהן קאי וקאמר
אין מעידין עליו כמאן אזלא הא דאמר רב
הס"ד ואח"כ מ"ה לעדות:
עמנו בחוץ תיבת כהן נמחק:
עצמו חוזר בו דקא"ל לר"ג היאך החי
דנאמן הכהן הרועה על של רבו
יח] כל בעליו: יט] והא
ט]
חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי
דאמרי' לעיל: כ] משום
יכול להכחיש את החי ופירש שם
דלא חיישי' לא לגומלין ולא ללגימא:
ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו
(דרבי) דבעה"ב אית ליה
מוסף רש"י
בקונט' שרוצה לומר ודאי אמרתי
החשוד על הדבר. כהנים חשודים
פסידא לא: כא] ליה דר'
כמאן כר' יהושע בן קפוסאי ר"נ אמר בעלים
א
דאי בעי שדי ביה מומא
יהושע: כב] דחשוד אפילו:
וחוזר אני בו ומיהו מסתברא דמשום
על הבכורות: לא דנו ולא מעידו.
בכוליה עדריה. דעדיין אינן
כג] דינא אלא דבעי לאוקמא
ב] מעידין עליו דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ
כבוד דר"ג הוא דקאמר הכי כי ההיא
ופליג אדר' שמעון דשרי אפי' כהן
קדושים דליהוי כמטיל מום
אפי' אי ס"ל כר"ג דאמר
מי מעיד עליו מעשר ודאי מהימן דאי בעי
בקדשים ואחר כך יעשר,
לקמן שלא חלקנו בין חבר
ב
ב)
דתפלת ערבית (ברכות דף כז:) שאמר
לכהן ופליג אדתנא קמא דאמר רועי
דמעשר בהמה חל על המום,
לע"ה: כד] כן חובה אע"פ:
שדי ביה מומא בכוליה עדריה אלא ספק
כמו כן כד] אע"פ שלא היה חוזר בו
בהמות ישראל ואפילו הן כהנים
ג]
דכתיב (ויקרא כז) לא יבקר
כה] בו ממה שאמר תפילת
בין טוב לרע, הילכך אינו נחשד
ערבית רשות: כו] מן בני
בכור לר"מ מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דלית
כה] מה שאמר תחלה רשות דהכי פסק
נאמנין (ב) י] והרועים כהנים ח) אין
(לעיל לא.). כל שחליפיו
הבית: כז] דאוכל נבילות:
רב התם הלכה כדברי האומר ל)רשות:
נאמנין: היינו ת"ק. דהאמר ת"ק נמי
ליה תקנתא והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל
ביד כהן. שהכהן נוטל אחת
כח] לא שייך מידי אבל
ג)
אלא
מן הספיקות, פטור האחר מן
לאביי דהתם פריך שפיר:
נאמן: יא] איכא בינייהו
דכהן אינו
לאו ש"מ בעלים מעידין
שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ
המתנות, דעשו את שאינו זוכה
כט] לכל מין דין: ל] כל
❖
❖
דר' יהושע בן קפוסאי: צריך שנים
עליו. תימה ורב חסדא
כזוכה (לעיל יח:).
הקרבנות כולם:
מחייב אלא ש"מ בעלים מעידין עליו כהנים
מן השוק. שנים כל שהן ואפילו
דבעי לעיל שנים מן השוק בספק
הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי
כהנים אבל
כהנים שבביתו לא. ת"ק
בכור בי ישראל תקשי ליה לר"מ מי
רבינו גרשום
רבינו גרשום (המשך)
איתמר ר"נ אמר הלכה כרשב"ג רבא אמר
אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי
מעיד עליו כיון דישראל נמי חשידי
הלכה כר' ד] יוסי ומי אמר רבא הכי והאמר רבא
דמימר אמר. רועה לא
השוק אלא מעשר בהמה
דקאמר ת"ק רועי כהנים בין בי
וי"ל דהוה משני כדפרישית דחלקנו
שביק צורבא מדרבנן בהו
דשכיח והוא של ישראל
בעלים עומדים עמנו בחוץ נכנס שלם ויצא
ישראל בין בי כהנים כדפרישית טעמא
בין חבר לע"ה א"נ יאמר רב חסדא
ה]
ויהיב ליה לבכור לדידי:
שהוא אוכלו כיון דשלו
בשלמא למ"ד רועה ישראל
הוא הוי חשוד עליו וכל
אין נאמנין אבל כהנים דעלמא נאמנין
ספק בכור לא יחמיר ר"מ שלא יהו
חבול מעידין עליו אימא כל ו] בעלים עומדים
והן כהנים נאמנין היינו
ישראל חשודין עליו שיש
ואפילו אבכורות דכהנים ולא חיישינן
שנים מן השוק נאמנים:
ולא חיישי' אי הכי מאי למימרא מהו דתימא
דקא פליג ר' מאיר עליה:
לכל אחד בהמות ויש להן
ניחוש לחשדא. שיחשדו שמא
אלא למ"ד רועי כהנים בי
מעשרות: לא דמי דבמעשר
לגומלין אלא ברועה דקאי גביה וסבר
ניחוש לחשדא קמ"ל והלכתא כרשב"ג ודוקא
ג
ישראל אין נאמנין ואתא
ודאי מהימן אפי' בעליו כיון
נשאר אחד מן כו] הבית:
אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי
ר' מאיר נמי למימר דאין
דאיבעי שדי מומא בכוליה
בנו ובתו אבל אשתו לא מ"ט ד) אשתו כגופו
כהני הכי נמי דלא דייני דינא.
ישראל בעלמא בכור ור"מ לית ליה
נאמנין ר' מאיר היינו ת"ק:
עדריה ומגו דלא עבד הכי
דמי א"ל רב פפא לאביי לרבי מאיר דאמר
איכא בינייהו. בין ת"ק ור'
מהימן: אלא ספק בכור
לרבא דאמר בפ' זה בורר
דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו
מאיר דר' יהושע בן קפוסאי
לר' מאיר. אם בעליו אין
החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר
(סנהדרין כז.) אוכל נבילות להכעיס
כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד
כז]
דאמר בכור בי כהן צריך
מעיד עליו מי מעיד עליו
שנים מן השוק להעיד עליו
א"ת שנים מן השוק הוי
רבי מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל
שהוא רע לשמים אינו חשוד להיות רע
אפילו כהן דשוק ואפי' הבכור ביד
ה)
שאותו מום הטיל חכם
חשידי אספק בכור שלהן
התורה כולה כהנים הכי נמי דלא דייני דינא
לבריות לא כח] פריך מידי אבל לאביי
ישראל: ואפי' בנו ובתו. ר"ש לטעמיה
ואפי' הן כהנים אותן שנים
והאיך מעידין על זה: וכי
ובלבד שלא יהו מבני ביתו.
תימא הכי נמי דלית ליה
התם פריך שפיר ועוד יש לפרש לרבא
דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו
פיהם יהיה כל
ריב וכל נגע
והכתיב 1 ועל
ת"ק דאמר רועי כהנים בי
תקנתא. דלא מצי הוי חולין
דמשמע ליה שיש לכהנים להיות
היינו נמי חבירו דאין כהן נחשד אלא
אימר
ישראל אין נאמנין משום
דליכא דמהימן לאסהודי
דמימר אמר כיון דטרחנא
עליה: והתנן. ור' מאיר
כשרים לכל מ)כט] (זמן) דין שבעולם ולכל
על של עצמו: אפי' עשרה והן בני
ביה וכו' אבל ב' כהנים מן
מחייב במתנות כשהוא
הוראה כדכתיב (דברים כא) כל ריב וכל
נגע ועוד היה יכול
להקשות
ביתו אין
מעידין. אבל מן
השוק עד אחד נאמן יב] דלר' יהושע
השוק נאמנין להעיד דהא
נאכל לישראל במומם מכלל
לא טרחו ביה. ואתא ר'
דחולין ודאין הן אלא ש"מ
היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשרים על כל קרבנות כולם
צריך שנים מן השוק: ספק בכור. דשל ישראל הוא כגון רחלה
ל]
מאיר למימר החשוד על
דאית ליה תקנתא: בעליו
ועוד בלא בכור נמי יכול להקשות לרבי מאיר מטעם דנחשדו
שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאמרי' בפ"ב (לעיל יז.) אחד לו ואחד
הדבר. כלומר כהנים כיון
מעידין עליו משום דישראל
כהנים על השביעית כדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו.):
לכהן ואת שלו הוי ספק שמא יצא ראשון וירעה עד שיומם ואוכלו
דחשידי אמומין אפי' ב' מן
לא חשידי אמומי: הלכה
יג]
השוק אי כהנים נינהו אין
כרבן שמעון בן גמליאל.
אימר
ישראל: צריך שנים מן השוק להעיד עליו. שלא הוטל בו מום בכוונה:
נאמנין: ט"א איכא בינייהו
דאמר אפי' בנו אפי' בתו:
כר' יהושע. דכי היכי דבכור בי כהנים בעי שנים מן השוק להעיד
עליו ה"נ ספק בכור ביד ישראל: ר"נ אמר. ספק בכור ביד ישראל
דר' יהושע בן קפוסאי.
בעליו של בכור עמנו עומד
דת"ק לית ליה דר' יהושע
ונכנס הבכור שלם בתוך
אפילו בעליו ישראל נאמן דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל ואפילו על ספק בכור שנאכל להם: דאי לא תימא הכי. אלא
אלא ואפילו רועי ישראל
ביתו ויצא חבול מעידין
בעלים חשודים עליו אם כן הוי ישראל חשוד על המומין: מעשר לר"מ מי מעיד. על מומו הא א"ר מאיר החשוד על הדבר לעצמו
בי כהנים נאמן דללגימא
עליו בני ביתו שמעצמו
לא חיישינן. ואתא ר'
היה ונאמנים לומר חכם
אינו מעיד יד] לאחרים כדחזינן ר"מ פוסל אפילו כהנים דשוק: מעשר. בתמיה. הא ודאי מהימן אפילו בעליו דהא אי בעי הוי שדי טו] ביה
מאיר למימר החשוד בדבר
התירו. אלמא דבני ביתו
מומא בהיתר בכוליה עדריה קודם טז] שיעשר דאכתי לא קדשא חד מינייהו: אלא. הכי פריך ספק בכור לר"מ אי בעלים חשודים עליה
כלומר דחשידי אלגימא
נאמנין: אימא כל בעליו
ואין נאמנין אלא שנים
עמנו דאפי' ב"ב עמנו דקים
נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ"ש כהנים דהא אי הוה נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם
מן השוק: ספק בכור בי
לן דאינהו לא הטילו מעידין
דכהנים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה בפרק שני (לעיל יג.) וא"כ מי מעיד עליו: לית ליה תקנתא. לר' מאיר: שחליפיו ביד כהן.
ישראל. דלאחר שנולד בו
עליו ב"ב ונאמנין לומר
כגון האי ספק בכור שהכהן נטל (את אחיו) פטור ישראל מן המתנות דזרוע ולחיים וקיבה דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאמרן בפרק שני
מום מצי אכיל ליה ישראל
מום זה התיר חכם: אי הכי.
ט)
וצריך ב' מן השוק להעיד
כיון דכל בעליו עמנו והוי
(שם יח.) ור"מ מחייב ומדמחייב ליה רבי מאיר במתנות מכלל דבר אכילה הוא: הלכה כר"ש. דאפילו בנו ובתו: יז] כהן בעליו. של
עליו שהתירו חכם שמותר
צריכא למימר דמעידין:
בכור עמנו עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין עליו אותם שבבית שמאליו נפל בו. אלמא אין נחשד אלא כהן
במומו: מעשר בהמה לר'
מהו דתימא ניחוש לחשדא.
מאיר דאמר החשוד על
דדילמא הנהו בני ביתיה
בעל הבית שהבכור שלו כר"ש: אימא כל בעליו. בניו ובני ביתו עומדין עמנו בחוץ ומעיד עליו רועה שהיה בבית: פשיטא. הואיל
הדבר לא דנו ולא מעידו
עבדו להו גרמא מעיקרא
וכל בעליו עמנו מי יטילנו כו': מהו דתימא ניחוש לחשדא. דרועה גופיה הטילו בו. ל"א אימא כל יח] בעלים עמנו כלומר אי אמרי
נהי דבספק בכור כיון
ע"י בצק או דבילה או
דמילתא דלא שכיחא הוא
הטילו לו מאכל בין קוצים
סהדי כל בעליו
של בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין כלומר עדותן עדות ושרי
לא חשידי עליה (כו')
ולא ליהמנינהו קמ"ל כיון
הואיל ולא היה
איש
בבית. ניחוש לחשדא
שמא הם גרמו
לו מתחלה
שהניחו
לו דבילה על האזן
אי נמי עשו
לו
גומא ונפל (ג) שם:
ישראל ונאמנין עליו ב' מן
דעמנו היה כל בעליו מעידין
לאחזוקינהו
עליו ב"ב: