כל פסולי המוקדשין
פרק חמישי
בכורות
לו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אימר
לאחזוקינהו. בחשודים
מי אמר ר"מ יב] ע)חשוד לדבר אחד חשוד לכל
דא"ר מאיר לחששא כו'. מתוך הלשון
משמע דאליבא דר'
א) שבת קמה: ע"ש, ב) צ"ל
מד א מיי' פי"ב מהל'
אמי, ג) צ"ל אסי, ד) שבת
גירושין הלכה טו
התורה כולה היכא דמוחזק לן דעובר על דבר א': לעדות בכור.
מאיר קאמר ולא סבירא לן כוותיה כב]
אלא אפילו במוחזק
קמה:, ה) כתובות כב., ו) ב"מ
טוש"ע אה"ע סי' יז סעיף
להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה: לעדות אשה. שמת בעלה
עובר על דבר א' לא הוי חשוד על כל התורה כולה ואע"ג דבפרק זה
פא: כתובות כז:, ז) [קדושין
ג:
סד: וש"נ], ח) [עי' בגליוןב"מ
מה ב מיי' פ"ב מהלכות
במדינת הים: תני אלא לעדות שאשה כשרהיג] . ובעדות בכור
בורר (סנהדרין דף כז.) אמר
אביי עבריין אוכל נבילות להכעיס פסול
פא:], ט) צ"ל הכא צ"ק,
בכורות הלכה טו סמג
נמי אשה כשרה דאמרינן [לה:] הלכתא
לעדות ומוקים לה כרבי מאיר וקיימא
י) [כ"ה גירסת הרא"ש],
עשין רי טוש"ע י"ד סי' שיד
כ) ברכות כז:, ל) נ"א א"ל
סעיף ה:
כרבן שמעון ואפי' בתו: יימר שרי
לן כוותיה דהוא מיע"ל קג"ם היינו
פ)
אימר דא"ר מאיר לחששא לאחזוקינהו מי
ג [טוש"ע שם סעיף ו]:
יהושע כו' צ"ק וכ"ה בברכות,
בוכרא. יימר המתיר בכורות לשון
דוקא לענין עדות דרחמנא אמר אל
אמר איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות
מ) נ"א יושב, נ) [ר"ה כב:
מו ד מיי' פי"ב מהלכות
א)
גנאי: לא היו מוחזקין. בטלה שהוא
תשת רשע עד אבל בשאר מילי לא
יבמות צג: קטו.], ס) דמאי
גירושין הלכה א טוש"ע
בכור רב אסי אסר ורב אשי שרי א"ל רב
ב)
ג)
פ"ד מ"ה, ע) גי' הצ"ק מה"ד
אה"ע סי' קנב סעיף ו:
בכור ובא כהן בעליו ואמר בכור הוא
חשיד ומיהו ר' מאיר דקאמר התם
מז ה מיי' פ"ד מהלכות
חשוד כו' דבר א' הס"ד ואח"כ
אסי לרב אשי והא ד) תנא דבי מנשה א אין $ עד
זה ומומו עמו שלא הוטל מום יד] זה
עד זומם פסול לכל התורה כולה ה"נ
מתחיל הדבור לאחזוקינהו כו'
שכירות הלכה ג סמג
מפי עד כשר אלא לעדות האשה תני אלא
ר"מ הס"ד, פ) אפי' בנו ואפי'
א]
עשין פט (טור ח"מ סי' שט)
הוה מצי למינקט אחד משאר דברים
בכוונה ואתי לאחוויי לחכם אי קבוע
צ"ק, צ) נ"א איני יכול, ק) צ"ק,
[לא מצאתי בטוש"ע וצ"ע]:
לעדות שהאשה כשרה לה בלבד רב יימר
ולא נקט עד זומם אלא לאפוקי מדר'
הוא אי עובר הוא: נאמן. דהפה
ר) בריש פ' ת"ה דמה צ"ק,
מח ו מיי' פ"ב מהלכות
ש) [וע"ע תוס' לעיל לה: ד"ה
אכשר עד מפי עד בבכור קרי עליה מרימר
בכורות הלכה י טוש"ע
יוסי דאפילו עד זומם נמי מכשר
שאסר ואמר בכור הוא התיר ואמר
❖
וכ"ת],
י"ד סי' דיש סעיף א:
יימר שרי בוכרא והלכתא $ עד מפי עד כשר
לדיני נפשות כשהוזם בדיני ממונות:
מומו עמו: אשת איש הייתי. ולא
ב
מט ז מיי' שם הלכה יח
ואמר רבא מה לו לשקר. רבה
טוש"ע שם סעיף ז:
היינו מוחזקין בה שהיא אשת איש
לעדות בכור א"ר אילעא גלא היו מוחזקין בו
נ ח מיי' שם הלכה יט
הגהות הב"ח
מעולם: נאמנת. ומותרת להנשא:
גרסינן שהיה רבו של אביי ולא רבא
שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו
טוש"ע שם סעיף ח:
(א) רש"י ד"ה אבל הכא וכו'
נא ט מיי' פי"ב מהלכות
דאי בעיא לא אמרה. כלומר אי הוה
דרבא אית ליה בהדיא בחזקת
כג]
❖
עמו נאמן מאי קמ"ל שהפה שאסר הוא הפה
בכור הוא כי היכי דלימא
מעשרות הלכה ו:
חשידא להינשא בחיי בעלה בלא גירושין
הבתים (ב"ב דף לג:) דמה לו לשקר
ליה חכם: (ב) ד"ה כלום וכו'
שהתיר תנינא ה) ד האשה שאמרה אשת איש
הוה שתקה ולא אמרה אשת איש הייתי
במקום עדים לא אמרינן דאמר דאביי
ומי חשידנא אנא: (ג) ד"ה
הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא
לא לעולם וכו' שרא לי
רבינו גרשום
דהא בפנויה טו] מחזקינן לה: אבל
ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא
❖
ושחיט:
בא
הפה שהתיר מהו דתימא התם הוא דאי
הכא. בבכור דלא סגיא דלא אמר בכור
כו': לפני רבן גמליאל אמר
אימור דאמר ר' מאיר
החשוד על הדבר לחששא
בעיא לא אמרה אבל הכא דלא סגיא דלא
הוא (א) דלימא ליה חכם מום קבוע
ליה לאו. כד] והלכה כן הוא דאין
בעלמא בשמא חשיד לא
גליון הש"ס
הוא או עובר דקדשים תמימים אין
חילוק בין חבר לעם הארץ דבפרק
אמרה דקדשים בחוץ לא אכיל אימא לא הפה
חזוקינהו נמי דודאי חשידי
גמ' עד מפי עד כשר. עי'
לא אמרינן הלכך לא חשידי
הכהן נחשד לאכול בחוץ דבר כרת
בתרא דיומא (דף עח.) גבי ר' יוסי
שאסר הוא קמ"ל דאי משום הכי הוה שדי
ב]
סנהדרין דף ל ע"ב ברש"י
לכל התורה וכשירין למידן:
הוא אבל נחשד להטיל בו מום דלאו
בן זימרא דכהן הוה ומיבעיא ליה אי
ד"ה בעדות בכור ובתוס'
ביה מומא דניכר ואכיל ליה מתקיף לה מר
לעדות שהאשה כשרה לה.
❖
בעלמא הוא ולא יהא נאמן קמ"ל
הלכה כר' מאיר דאמר חשוד על
שם:
ואשה כשרה לעדות בכור
בר רב אשי מאי שנא מההוא גברא דאוגר
ו)
מדאמרי' אפילו בנו אפי'
דנאמן: דאם כן. דהוא הטיל בו
הדבר לא דנו ולא מעידו אי כרשב"ג
בתו: מהו דתימא התם הוא.
ליה חמרא לחבריה וא"ל לא תיזיל באורחא
מום הוה שדי ביה מום הניכר אפי'
דאמר נאמן על של חבירו ש"מ דלרבי
גבי אשה דאמרינן הפה
מוסף רש"י
דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש
שאסר הוא שהתיר דאי
לעם הארץ שהוא מום ותו לא הוה
מאיר לא היה מתיר אע"פ שהיה
לעדות בכור. בכור ביד כהן
בעיא לא אמרה מידי ולא
עמד
דליכא מיא אזל באורחא דנהר פקוד ומית
בעי למיתי קמן ולמימר בכור הוא
חבר:
השואל ושאל. בפ'
כשנתנו ישראל לו שלם וארע
מחזקינן לה באשת איש
בו מום, קי"ל נחשדו כהנים
דליכא דידע: אבל הכא. גבי
נערה בנדרים בירושלמי דריש מדכתיב
חמרא ואתא וא"ל באורחא דנהר פקוד אזלי
טז] דהא אין אדם אחר יודע שהוא
להטיל מום בבכור ואין נאמן
בכור לא סגי דלא אמרה
בכור ובקדשים בחוץ נמי ליכא לספוקיה
ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות
ומיהו מיא לא הוו ואמר רבא מה לו לשקר
לומר מום זה נפל בו מאליו
דלא מסהיד דכיון דידע
ח)
ג] ז)
ואגדות צריך לעמוד: עמוד על
וצריך להביא עדים (שבת
דבכור הוא דקדשים בחוץ
דהא מום ניכר שדא ביה והיכא דאנן
אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי ואמר אביי
קמה:). אלא לעדות
נמי לא אכיל אלא א"כ יעיד
יודעין שהוא בכור ליכא למימר הכי
רגליך ויעידו בך. לא גרסי' ויעידו
האשה. לומר לאשה מת
עליו שהוא מום לא נימא
ה מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן הכי
בעליך, דאקילו בה רבנן משום
דבעל כרחך אתי לקמן דאי הוה שחיט
בך לא כאן ולא בפרק תפלת השחר
ר)
הפה שאסר הוא שהתיר
השתא התם ודאי איכא מיא התם ודאי שדי
עיגונא, וכל דמקדש אדעתא
קמ"ל דאמרינן דכיון דיכול
ד] ט)
ליה בלא מומחה כיון דכולי עלמא
כה] ברישיה (ברכות כז:) דמה עדות
דרבנן מקדש ואפקועי רבנן
למישדי ביה מומא דמינכר
ביה מומא חששא הוא ובמקום חששא אמרינן
ידעי שהוא בכור הוו חשדי ליה:
שייך כאן אלא בסנהדרין בריש פרק
לקדושין מיניה (שם). לעדות
ודאי דמום קבוע ולא שדא
שהאשה כשרה לה. והאי
מה לו לשקר יתיב רבינא וקאמר להאי
אמרינן הפה שאסר הוא
במקום עדים. דאנן סהדי דכל שעתא
כהן גדול (דף יט.) גרסינן ליה גבי
. במקום
נמי כשרה לה (שם)
הפה שהתיר: מה לי לשקר
שמעתא בלא גברא א"ל רבא זוטי לרבינא
איכא מיא וה"נ כיון דאנן סהדי דכהנים
עובדא דינאי כו] ואגב פשטא דהתם
עדים. דאנן סהדי שאין אותו
במקום עדים לא אמרינן.
נכתב כאן: היאך החי יכול להכחיש
הדרך בלא מים (ב"מ פא:).
דאנן סהדי דאורחא דנהר
חשודים על המומין לא נימא מה לי
אנן משמיה דר' אילעא מתנינן לה רבי צדוק
בעלי תריסין. חכמים
פקוד לעולם איכא מיא
לשקר: הכא ודאי שדא ביה מומא.
החי. כלומר סבור הייתי להעלים ואיני
הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי
המנצחים זה את זה בהלכה
והכא נמי כיון דידעינן
(ברכות כז:). המתורגמן.
דכהני חשידי אמומי לא
בתמיה: להא שמעתא. דר' אילעאי:
יכול ובקונט' פירש דודאי כך אמרתי
[נסריה כיילי ערובה ערבה קלופה] בהדי
י)
ה]
שהיה עומד לפני רבן גמליאל
נימא הפה שאסר הוא
בלא גברי. יז] בסתמא אמר ליה לא
וחזרתי בי וא"א כז] כן דבפרק תפלת
ומשמיע לרבים את הדרשה
שהתיר: הכא גבי האי כהן
דקאכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דרבי
❖
מפי רבן גמליאל (שם).
היו מוחזקין בו שהוא בכור כו': כלום
השחר (ברכות דף כז:) פסק שם
דבא ואמר בכור הוא ומומו
יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לעם
עמו מי ידעינן ודאי דאיהו
רבי
חילקנו בין כהן חבר לכהן עם הארץ.
הלכה כמותו ש):
חוצפית
שדא ביה מומא חששא
הארץ אמר לו רבי יהושע הן אתא לקמיה
המתורגמן. מעשרה הרוגי מלכות:
ומי חשדינן אנא למישדי ביה מומא
יח] (ב)
בעלמא הוא ובמקום חששא
שיטה מקובצת
אמרינן הפה שאסר הוא
דרבן גמליאל אמר ליה ו] חילקנו בין חבר
והלכתא
בכוונה ככהן עם הארץ: הן. חלקנו
שהתיר: נצרין הוצין. נצרין
א] לעדות אשה בלבד:
לעם הארץ אמר ליה רבן גמליאל לא אמר ליה והא רבי יהושע אמר לי הן
ולא חשידת: בעלי תריסין. מגינים.
של ערבה קלופה שהן דקין
ב] הוא הפה שהתיר קמ"ל:
ו
וחדין: חלקנו בין חבר
ג] הוו ומית חמרא ואמר:
תלמידי חכמים הנלחמים במלחמתה
כ) אמר לו המתן עד ז] שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש כיון שנכנסו לבית
לע"ה. דאע"ג דע"ה חשיד
ד] מיא הכא ודאי: ה] נסריה
של תורה: היאך אעשה. צ)יכול להכחישו:
למיגרם מום לבכור כדאמר
ס"א בסלי נצרים של ערבה
המדרש עמד השואל ושאל כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ א"ל רבי
בעליו עמנו מעידין אי לא
קלופה בהדי: ו] ליה כלום
אילמלי אני חי והוא מת. הייתי יכול
יהושע לאו א"ל רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן יהושע עמוד על רגליך
ל)
לא [כהן] חבר לא חשיד
חילקנו: ז] עד שיכנסו בעלי:
להכחיש ולומר לא אמרתי: היאך יכול
ושלא מדעתו היה מצינא
ח] היאך יכול החי להכחיש:
ויעידו בך עמד רבי יהושע על רגליו ואמר היאך אעשה אילמלי אני חי והוא
לאסהודי עליה אי לא א"ל
החי להכחיש את החי. ודאי כך אמרתי
ט] ר"ג יושב ודורש: י] לר'
מת יכול החי להכחיש את המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך ח] חי יכול
ר' יהושע הין: בעלי תריסין.
חוצפית: יא] אמר רבא תיבת
וחוזרני בי: עמוד ועמד. שתוק
חכמים: עמד השואל. ר'
אשי נמחק: יב] ר"מ וכי אמר
ושתק: מתני' הראיתי בכור זה.
להכחיש את החי והיה ר"ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד
ט] מ)
צדוק: א"ל ר' יהושע לא.
חשוד: יג] כשרה לה בלבד
דלא רצה להורות הלכה
ובעדות: יד] מום זה בו:
שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן עמוד ועמד: מתני' נאמן
לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא
ז
י]
לפני ר"ג: עמוד. שתוק:
טו] בפנויה היה מחזקינן:
הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא: גמ' אמר רב יהודה אמר רב
ושוחטו ובלבד שיהו לו עדים שלא
והיינו דאמר בברכות (אתא)
טז] הוא שלא שחיט ליה
הטילו בו יט]: גמ' נאמן הכהן לומר.
בבכורות צעריה: דעבידא
דהא: יז] גברי דסתמא הוא
נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מאי טעמא כל מילתא
ח
נ)
לאיגלויי. דמצי למישייליה
אמר: יח] הארץ דמי חשדינא
לחכם בכור זה נתן ק)[לי] ישראל במום
לחכם אם התירו לו אם לא:
אנא למישדי מומא בכונה
דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אמר יא] רב אשי אף אנן נמי תנינא נאמן
התם הוא. דכיון דשחט הוא
ככהן ע"ה: יט] בו השוחטו
זה שבו: דעבידא לאיגלויי. דאתי חכם
הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא מאי טעמא לאו משום דאמרינן כל
ואמר הראיתיו לחכם הוא
הס"ד: כ] מומחה ודאי שריא
ואמר לא התרתיו לך: לא לעולם
ובעל מום הוא דמהימן
חכם וכי שריא חכם ע"פ
מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי התם הוא דקדשים בחוץ לא
דכיון דקאכיל ליה מידע ידע
עדים שריא הס"ד: כא] במום
אימא לך מילתא דעבידא לאיגלויי
דקדשים בחוץ לא מצי אכיל
זה נתנו לי ישראל: כב] תיבת
אכיל אבל הכא כיון דחשידי חשידי מתיב רב שיזבי ס) ט האומר למי שאין
משקרי אינשי והכא היינו טעמא
ובודאי הראהו: אבל הכא.
אלא נמחק: כג] רבא ועוד
נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן או ממי שהוא מעשר אינו נאמן אמאי
דמהימן דלא חשידי כהני לאכול קדשים
בכהן שאמר בכור זה נתן לי
דרבא: כד] לאו כן הלכה:
ישראל במומו כיון דחי הוא
כה] תי' ברישיה נמחק:
נימא כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שאני התם
תמימים בחוץ הלכך אי לאו דשרי ליה
דלא שחטיה לא מהימן ולא
כו] ואגבי שיטפא דהתם:
חכם לא הוה אמר שרא ליה ושחיט
(ג)
דאית
שרינן למישחטיה דחשידי
כז] וא"א לפרש כן:
דילמא איהו שדא ביה מומא
ליה בלא התרת מומחה כ]: אבל הכא. דקא מחוי ליה לחכם ואמר במום כא] [זה] נתן לי ישראל כדי שלא יצטרך להביא עדים
וליתא לדרב יהודה דעבידא
שמאליו נפל בו כיון דחשידי כהני להטיל מום ולמימר נפל מאליו חשידי נמי להטיל מום ולמימר ישראל נתנו לי במומו: קח לי ממי
לאיגלויי דמצי למישייליה
אי זבין ליה: שאני התם
שהוא נאמן. שאינו לוקח פירות מעם הארץ או ממי שלוקח מעם הארץ ומעשר דמאי קודם שימכרם: אין. שליח זה נאמן לומר שמנאמן לקחתיו:
דמצי לאישתמוטי שליח
דאית דמצי ואמר לאו מהאי זבניה
אלא מאחרינא אפילו מעם הארץ דמצי אמר אפילו עם הארץ נאמן הוא עלי ליקח ממנו. הלכך אינו נאמן השליח: