לו: כל פסולי
המוקדשין
פרק חמישי
בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והלכתא
כלישנא קמא. ואע"ג
דהכא פסקינן דמילתא
דאית ליה לאישתמוטי. יג]
ולמימר אי לדידך לא
מהימן אנא הוה
אפילו
נב א מיי' פי"ב מהלכות
א) צריכא, ב) [תמורה ח:
ע"ש], ג) עבר, ד) [לעיל לא.
מעשר הלכה ו:
דעבידא לאגלויי לא משקר מ"מ לא הימניה ז) לע"א
חשיבנא ליה מהימן הלכך
לא מירתת מעיקרא: מאיש פלוני. דהזכיר
לה: לקמן נג:], ה) [חולין יח:],
ב [שו"ע י"ד סי' שיד סעיף
לו משלח שם הנאמן הרי זה נאמן השליח דחייש שמא יתבעני
אלא משום דדייקא ומנסבא ח) א"נ דלמא כיון דרחמא לה לא
ו) [יבמות כה: וע"ש היטב],
ט]:
נג ג ד ה מיי' פ"ג מהל'
ז) לע"א שישאנה כיון דרחים
ונמצאתי משקר. והך סיפא ודאי מסייעא ליה לרב יהודה דמילתא דעבידא
דייקא ולמ"ד הכא אינו נאמן אפי'
במילתא דעבידא לאיגלויי יש
בכורות הלכה ג סמג
לה לא דייקא ולמ"ד הכא כו'
לחלק בין האי כהן לעד א"נ גבי אשה
לאיגלויי לא משקרי בה אינשי: התם
עשין ריא טור וש"ע י"ד סי'
יש לחלק וכו' כהן לעדות אשה
דגבי אשה כו' צ"ק, ח) יבמות
שיד סעיף יא:
הקילו משום עיגונא ועוד דדייקא:
כיון דאיכא תובע מירתת. כלומר
כג]
דאית ליה לאשתמוטי
א] סיפא ודאי מסייעא
נד ו מיי' פ"ו שם הלכה ט:
צג:, ט) הד"א צ"ק, י) רב אשי
חזייה בשקריה. פי' ראהו והכיר
❖
מהא לא תסייעיה דהתם מירתת שליח
ליה מאיש פלוני הרי זה נאמן התם כיון דאית
נה ז ח ט מיי' פ"ג מהל'
צ"ק, כ) אמרי' צ"ק,
א
בו דבשקריה הוא לשון הכרה כמו מאן
כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם
בכורות הלכ' ב סמג
ליה תובע מירתת אמר ר' ירמיה בר אבא מנא
עשין ריא טוש"ע י"ד סי'
שט סעיף ב: דבעל עובדת כוכבים דמשכה ליה
האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי
ליה ליהודה הא ב] אנא בגידול קבעתיה וגידול
תורה אור השלם
עורלתיה ולא מבשקר ליה בפ' עושין
בכור לא מירתת האי כהן דסבר מי
נו י מיי' פ"ו מהלכות
קבע בדידיה והכי א"ל נאמן ישראל לומר
ב
ג]
שבועות הלכה ה [ופ"ד
1. לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע
פסין (עירובין יט.) וכמו חלף קמייהו ולא
יטרח לחפש אחר דברי ולישאל לאותו
מהל' נדרים הל' ה] טוש"ע
וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר
בכור זה נתתי לכהן במומו ישראל פשיטא
❖
ישראל אם נתנו לי במומו: מנא ליה
בשקריה בפרק בתרא דיבמות (דף
י"ד סי' רכח סעיף א:
יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ
לא צריך בקטן והגדיל מהו דתימא לא קים
ליהודה הא. דאמרן לעיל [ע"א] נאמן כהן
קכ.) ובקונטרס לא פירש כן:
יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:
א)
❖
ויקרא כז לג
משום כבודו דחכם. כדאמר
ליה ד] קמ"ל בסורא מתנו כלשנא בתרא
לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו:
רבינו גרשום
לקמן ג' מתירין את הבכור
אנא בגידול קבעתה. אני שניתיה
בפומבדיתא כלשנא קמא והלכתא אפילו
סיפא מסייעא ליה לרב
הגהות הב"ח
לגידול יד] והוא שנאה לרב יהודה והכי
במקום שאין מומחה ובמקום שיש
כלשנא קמא רפרם ה] בפומבדיתא הוה ליה
יהודה. היכא דאמר ליה
מומחה לא : פסק אבל הא פשיטא
(א) גמ' הוה אמינא אפי'
אמרי לגידול נאמן ישראל לומר
ט) כד]
טו]
קח לי מאיש פלוני נאמן
בוכרא ויהביה ליה לכהן בלא מומא אזל שדא
במקום מומחה: (ב) רש"י
הרי זה נאמן השליח לומר
כו'. ל"א בגידול קבעתה לחכם א' גדול
דבלא התרה אינו נשחט אפילו יש
ד"ה הכל וכו' אינו נאכל אלא
שלקח ממנו דהשתא לא
ביה מומא יומא חד ו] חלש בעיניה אייתיה
בו מום מובהק אלא ע"פ ג' או מומחה:
שניתיה: בקטן. שהיה קטן הטלה
במום כצ"ל ותיבות ואין לו
מצי לאשתמוטי: ולא היא.
❖
לקמיה א"ל בכור זה נתן לי ישראל במומו
על כבודו דחכם לא עבר איסורא
תקנה נמחק:
מהא לא מסייעי ליה התם
כשנתנו לו: מהו דתימא לא קים ליה
מאיש פלוני נאמן (אמאי)
ארפסיניה לעיניה חזייה בשקריה א"ל לאו
בגויה. דמשום דהגדיל הטלה אינו
עבד. וא"ת מהאי טעמא לישתרו בלא
[ודאי] השליח דכיון דאית
ליה תובע דמשלח קא
אנא דיהיבתיה לך ואפ"ה לא חש לה למילתא
מכירו ושמא אחר הוא והאי כהן הטיל
מוסף רש"י
עדות כל בכורות שהכהנים מביאין
משייל לאותו פלוני נאמן אי
בו מום: כלישנא בתרא. נאמן ישראל:
לפנינו שיש בהם מום מובהק וי"ל
האי הוא דחציף כ"ע לא חציפי ההוא שרוע
אלא א"כ כהן עמו. דשמא
ג
זבן שלוחיה מיניה מירתת
כשידע זה שמום קבוע הוא
השליח ולא זבין אלא
כלישנא קמא. דאפי' הכהן נאמן.
דשאני כהן שירא לאוכלו בלא התרת
דאתא לקמיה דרב אשי אמר למאי ניחוש
דלא הוי קדשים בחוץ, אכיל
מההוא: אבל כהן שאמר
חכם פן יתגלה הדבר מתוך כך שהטיל
והלכתא אפי' כלישנא קמא: יומא
ליה ולא חייש לגזילה דכהן,
ליה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור
בכור זה נתן לי ישראל
חד חלש. רפרם בעיניה: אייתיה.
בו מום אבל האי ישראל אין לומר
הלכך בעינן כהן בהדיה וכיון
במומו לית ליה תובע ליכא
טז]
ומומו עמו א"ל רבינא לרב אשי ודלמא
שכן לא מצי למימר בכור זה
דחייש למישיילי לישראל
שמביא לפני חכם פן יודע שרוצה
האי כהן לבוכרא יז] קמיה למיחזי
נתן לי כהן במומו, דאמרינן
אי יהבי ניהליה במומיה
ישראל הוא ב) ואמר רב יהודה דאין רואין בכור
לאוכלו ולגוזלו לכהן שהרי גם עתה
אם מום קבוע הוא וסבר ההוא כהן
ליה אייתי לי ההוא כהן דיהביה
להכי לא מסייעא ליה:
ישראל אלא א"כ כהן עמו א"ל הכי השתא
לך, דכל כמה דלא אייתי ליה
האי אנא קבעתה לגידול.
בשביל כך לא יתברר שלא יאכלנו
השתא חייש בעיניה ולא יכיר שזה
לא שרינן ליה הבכור אלא אם
כלומר אני למדתיה לגידול
התרת
התם נהי דקדשים בחוץ לא אכיל אממוניה
הוא שנתן לי בלא מום: ארפסינהו
הוא עצמו:
בכור בחוצה
ה
כן יהיב ליה לכהן (תמורה ח:).
וגידול למדה לרב יהודה:
דאי בעי שדי ביה מומא
ישראל פשיטא. דהא לא
לעיניה. פתח עינו יח] בכח: חזייה
דכהן חשיד הכא מכדי ידע דהאי מום מובהק
לארץ על פי שלשה בני הכנסת.
בכולי עדריה. קודם
חשידי אמומי: לא צריכא
בשקריה. שהכיר שהוא נתנו לו בלא
ממתניתין לא שמעינן ליה דאיכא
הוא מ"ט אתיוה קמיה רבנן משום כבודו
שיעשר, דאכתי לא קדשה חד
בקטן שהגדיל. כלומר קטן
ז]
מנייהו (לעיל לה:) דעדיין אינן
היה אותו ישראל כשנתן
מום: לא חש. רפרם למילתא למימר
לאוקמה בזמן הזה אבל בזמן שבית
דחכם על כבודו דחכם לא עביד איסורא
ג)
קדושים דליהוי כמטיל מום
לו זה הבכור לכהן במומו
דלא יהיה עוד כהן נאמן לומר בכור
המקדש קיים כה] ה"ל למיגזר חוצה
עבד: מתני' והכל נאמנין על מומי מעשר:
בקדשים ואחר כך יעשר,
ועכשיו כשהו' גדול מעיד
דמעשר בהמה חל על המום,
זה נתנו לי ישראל במומו: האי הוא
לארץ אטו ארץ ישראל שלא להקל
כו]
עליו דהוא המום עצמו
גמ' מ"ט דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא
דכתיב (ויקרא כז) לא יבקר
שהיה בו כשנתתיו לו:
דחציף. שהרי הוא החזיק עצמו
להתיר על פי שלשה בני הכנסת ועוד
בין טוב לרע, הילכך אינו נחשד
מהו דתימא לא קים ליה
❖
מי ידע הי נפיק וכי תימא מפיק ליה בריש
משום דאיכא למאן דאמר בתמורה
כחצוף לשני דברים אחד שהטיל בו
(לעיל לא.).
ביה א) בהאי מום דהיינו
עשרה 1 לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא
הוא משום דקטן הוה ולא
פרק אלו קדשים (דף כא.) דבכורות
מום ועוד דהיה לו להראותו לחכם
מדכר קמ"ל דנאמן: [לישנא
אלא דאי בעי שדי ביה מומא בכולי עדריה :
חוצה לארץ אם באו תמימים יקרבו:
אחר והראהו לזה עצמו שנתנו לו:
ד)
ח]
אחרינא קטן הוה הכבש]
שיטה מקובצת
תנינא הרי זה ישחט כו'. הא
והלכתא כלישנא קמא דכל
מתני'
שרוע. עינו אחת גדולה ואחת קטנה:
בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו
ז
מילתא דעבידא לאיגלויי לא
א] לאישתמוטי דאמר עלי
אי כהן אי ישראל הוא. שלא היה מכיר
דלא משני הכא לאפוקי מדרבי יוסי
ושנשברה רגלו הרי זה ישחט על פי ג' בני
משקרי: יומא חד. חש רפרם
דידי הימני הוה מהימן
בעייניה: אייתיה לקמיה.
סיפא: ב] הא דידי היא אנא:
אע"ג דנימוקו עמו כדאמר בסמוך
בזה אם כהן אם ישראל ואמר ואפילו
הכנסת רבי יוסי אומר אפילו יש שם כ"ג אינו
ההוא בכור עצמו דיהב ליה
ג] והכי אמרי ליה: ד] ליה
משום דא"כ הוה ליה לרב יהודה
הוא כהן וחשוד על הבכור אין כאן
דסבר השתא דחש בעייניה
נשחט אלא על פי מומחה: גמ' רבי שמלאי
ביה קמ"ל: ה] רפרם
חשדא שהרי כך נולד: אא"כ כהן
למימר הלכה כרבנן או אין הלכה כר'
לא מבשקר ליה: ארפסיניהו
מפומבדיתא ורש"י גריס
ט] ור' יהודה נשיאה תרוייהו משמיה דרבי
לעייניה. כלומר פקח רפרם
בבית: ו] חד חש בעיניה:
עמו. דשמא אם יאמר לו קבוע
יוסי אבל ר' חייא דבסמוך נקט שני
יט]
לעיניו ביותר: ואפי' הכי לא
ז] מ"ט אתייה קמיה:
יהושע בן לוי אמרי ואמרי לה רבי שמלאי
דברים מענין אחד התרת בכור
ישחטנו ויאכל הוא דכיון דקבוע הוא
חש למילתא. למיגזר דלא
ח] עדריה מעיקרא:
והתרת נדרים: במקום שיש
ליהמנוה לשום כהן דאמר
ט] שמלאי. גליון נ"ל דתרי
וריב"ל תרוייהו משום ר' יהודה נשיאה אמרי
הרי הוא נאכל לכל אדם אלא שגזילת
בכור זה נתן לי ישראל
(דבי) ר' שמלאי היו דבמס'
התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני
מומחה לא. לאו דוקא מומחה כז]
כהן הוא והאי לא חייש לגזילה ואכיל
במומו אלא נאמן. דסבר
ע"ז (דף לז.) אמרינן מסתמיך
ח
האי הוא דחציף דעבד הכי:
ואזיל רבי יהודה נשיאה
שהמחוהו ב"ד דהא על רב אשי דלעיל
ליה: הכי השתא התם. גבי שאר
הכנסת אמר רבא ובמומין מובהקין מאי קמ"ל
מאי ניחוש ליה האי מום
אכתפיה דרבי שמלאי
אמרי' דאתיוה לקמיה ההוא שרוע
מומין שאין מובהקין איכא למיחשדיה
ודאי בידי שמים הוא אי כהן
שמעיה והכא [משמע]
תנינא בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו
הוא אי ישראל הוא דאתייה
דחברים הוו: י] ידו
משום כבודו דחכם וכל כח] מופלג
לישראל שמא יגזול את הכהן ואע"ג
ושנשתברה רגלו הרי זה ישחט על פי ג'
הרי ודאי מומו עמו ומותר:
י]
ושנשברה: יא] אמינא אפי'
בחכמה ומומחה ראוי להתיר בכור
דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי
ודלמא ישראל הוא. דאתי
במקום: יב] חייא בר אבין
בני הכנסת אי ממתניתין הוה אמינא בח"ל
ואין רואין בכור לישראל
ונדר ביחידי כדמשמע מדרב אשי
לשוחטו אלא ע"פ מומחה דנהי דקדשים
אמר
רב
עמרם:
אפי' מומין שאין מובהקין והאי דקתני מובהקין
אא"כ כהן עמו דמחשדינן
יג] לאישתמוטי דכי בדקי
דלעיל ובפ"ק דנדרים (דף ח:) גבי
בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט
ליה שמא בתר דקא שרינן
ומשכחינן דממי שאינו נאמן
להודיעך כחו דר' יוסי קמ"ל א"ר יהודה א"ר
רבינא דהוה ליה נדרא לדביתהו ואתא
קדשים בחוץ מיהו אגזילה דכהן דלאו
ה)
ליה לא יהיב ליה לכהן אלא
לקחם אית ליה לאשתמוטי
הוא גופיה אכיל ליה להכי
ולמימר: יד] לגידול שם חכם
ירמיה בר אבא ספק משמיה דרב ספק משמי'
בעלמא כ] חשיד: איסורא עבד.
לקמיה דרב אשי וכו' וקאמר ש"מ
בעינן כהן עמו דלאלתר
והוא: טו] אמרי ליה לגידול:
בתמיה. ודאי לא יגזול: מתני' הכל
תלת כו' ויחיד מומחה שרי שמתא
כא]
דשמואל ג' מתירין את הבכור במקום שאין
ליהביה ניהליה ואמאי קא
טז] חד חש בעיניה חלש:
שרית ליה אי דישראל הוא:
יז] לבוכרא לקמיה: יח] עינו
נאמנין על מומי מעשר. להעיד
משמע קצת דיחיד מומחה הוי י)כרב
מומחה מאי קמ"ל תנינא הרי זה ישחט על
הכי השתא התם. בספק
רפרם בכח: יט] קבוע הוא
אשי וכן ההיא דבפ"ק דסנהדרין
שמאליו נפל בו. ובספק מעשר קאמר
מום משום הכי אין רואין
ישחטנו ויאכלנו הוא:
פי ג' בני הכנסת אי ממתניתין הוה אמינא
אלא א"כ כהן עמו נהי
כ] בעלמא הוא חשוד:
(דף ה:) כט] אא"כ היה מומחה לרבים
כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרי' בפ'
(א) יא] במקום מומחה קמ"ל במקום שאין
דבבכור תם קא מחמיר
כא] בתמיה כלומר זה ודאי:
ט
אחרון (לקמן נט.) אינו נאכל (ב) ואין
דן אפי' יחידי לאו דוקא מומחה
ישראל דקדשים בחוץ לא
כב] תיבות במס' תמורה
מומחה אין במקום שיש מומחה לא אמר רב
לו תקנה אלא במום: גמ' מי ידע
ו)
אכיל אבל אממוניה דכהן
נמחק: כג] ועוד משום
הנסמך כו' ל] כדאמר ר"נ התם כגון
אבעל מום דלית ליה קדושה
דדייקא: כד] תיבת פסק
פסק
חייא יב] בר עמרם ג' מתירין את הבכור במקום
אנא דן דיני ממונות: לא] ומיהו
הי נפיק. בפתח עשירי שיטיל בו מום
חשיד למיכליה להכי אין
נמחק: כה] קיים סד"א ליגזר
שאין מומחה ג' מתירין את הנדר במקום שאין
מעיקרא: בריש עשרה. כלומר
בזמן הזה אין נראה שיהא שום אדם
רואין אא"כ כהן עמו אבל
תיבות ה"ל למיגזר נמחק:
י
הכא בהאי שרוע מכדי
בעשירי: מתני' שנסמית עינו.
כו] שלא יבא להקל:
חכם ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה
חשיב מומחה להתיר בכור ונדר
מידע ידע ישראל דמום
כז] מומחה שסמכוהו ברבי
דהוי מום מובהק: בני הכנסת.
ביחידי ולדון דיני ממונות :
לב]
לאפוקי
מובהק הוא וכיון דלא עבר
דהא על רב אשי אמרינן
שלשה מתירין את הנדר במקום
שאינן חכמים: גמ' בחוצה לארץ.
על כבודו של חכם בודאי
לעיל דאתיא: כח] וכל
איסורא לא עביד דניחוש
מומחה המופלג בחכמה:
שאינו ראוי להקריב ואפילו
בזמן בית המקדש כב] במס' תמורה
שאין חכם. בענין זה לג] דפ"ק דנדרים (ח:) כ)[דאמרי'] לא שרי ליה לאיניש
להכי: מאי קמ"ל תנינא
כט] ואם היה תי' אא"כ
בכור כו' ומתני' בחוצה
נמחק: ל] הנסמך ברבי
למישרי נדרא באתרא דרביה ומיהו ההיא אפי' יש שם מומחה אחר אין
(דף כא:): ספק. אמרה לי ר' ירמיה משמיה דרב ספק אמרה לי
לארץ ובזמן הזה עסקינן
כדאמר: לא] תי' פסק נמחק:
משמיה דשמואל: שלשה
מתירין את הבכור כו'.
לאותו מומחה להתיר במקום רבו כמו רבינא במקום רב אשי:
במומין מובהקין:
מדקתני זקן ושערו מדולדל
לב] ממונות ביחידי הס"ד:
מפירין
לאפוקי
דאי ס"ד בזמן ביהמ"ק
לג] זה ההיא דפ"ק:
ליקרבוה שריה: שלשה בני
כנסת דלא בעינן מומחין גמורין: ובמומין מובהקין הניכרים כגון נסמת עינו נקטעה: להודיעך כחו דר' יוסי. דאפי' במובהקין קאמר דאינו נשחט אלא ע"פ מומחה:
א) נראה דצ"ל לא קים ליה ביה אם הוא המום עצמו שהיה בו כשנתן לו.