לט:
על
אלו
מומין
פרק
ששי
בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והאמר
רב הצורם. בפרק שני דזבחים
הצורם אזן הפר.
כהן משיח לאחר
שחיטה:
שהיה
כבר. בשעת
רבי זירא אמר
לא א מיי' פ"א מהל' פסה"מ
א) זבחים כה: [ע"ש כו. ע"ש],
(דף
כולן
ב) [שם כה: ע"ש], ג) [פסחים עט.
הלכה כט:
כה:) גרסי' דתניא הצורם:
בגיד כ] ולא בביצים.
קבלת הדם (ד) היה שלם: תרגמא
אבן שנה. הא
דקתני שיהו
לב ב מיי' פ"א מהלכ' מעה"ק
וש"נ], ד) קדושין כה: [תוספתא
ומיהו סיפיה דקרא דבארצכם לא תעשו איירי אפי' בביצים
כל הויותיו אבן שנה קאי אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה וקבלה:
יבמות פ"י ה"ד], ה) [את העצם
הל' יג:
לג ג מיי' פ"א מהלכ' פסה"מ
כצ"ל וכך איתא במשנה שבמשניות
ה"נ מסתברא. דמחוסר אחר
קבלה כשר: כזית בשר. דאיכא כדי
בכ"מ שמסתרס דאפי' ע"י שיתייחם אסרי' בפ' שמונה שרצים
ל)
וע"ע הנוסחא שבהרא"ש], ו) ל"ג,
הלכה ל:
(שבת דף קי:) וגבי מום הוא דלא
אכילת אדם: או כזית חלב. דאיכא
לד ד מיי' פ"א מהלכ' מעה"ק
ז) מנחות מא:, ח) כלים פי"ז מ"ט
מנחות צח. פסחים פו., ט) נ"א
הלכה יג:
חשיב מום שבגלוי כדפירש טעמא
כדי אכילת מזבח: זורק את הדם.
כא]
והא"ר זירא אמר רב הצורם אזן הפר ואח"כ
א)
א
ה [מיי' פ"ז מהל' ביאת המקדש
ודכ"ע חסרון מבפנים לא שמיה כו'
או
ואם לא נשתייר כלום לא זריק
בסמוךמ): שראש הזנב מפצל את
קיבל דמו פסול שנאמר 1 ולקח מדם הפר הפר
צ"ק, י) נ"א שהגיד של בהמה צ"ק,
הלכה ח ועיין בכ"מ]:
העצם. פי' בקונטרס שנקלף העור
דכתיב (דברים יב) ועשית עולותיך
לה ו מיי' פ"ב מהלכ' איסורי
כ) צ"ל בתילתא [עי' הג' זאב בן
שהיה כבר אלא כאן שחסרה קודם קבלה
אריה], ל) נ"א דאפי' ע"י שתיית
מזבח הלכה ד טור י"ד סימן
והבשר ונשאר העצם מגולה כמו אשר
הבשר והדם אם אין בשר אין דם.
שט:
כוס עיקרין אסרינן כו' צ"ק,
כאן שחסרה לאחר קבלה ולאחר קבלה קודם
פצל וקשה דבלשון משנה והש"ס הוה
וקתני מיהא דאם נשתייר כזית זריק
נ)
מ) [ועי' תוס' שבת קיא. ד"ה
ז [מיי' שם שו"ע שם סעי' ב
זריקה מי שרי והתניא שה תמים זכר בן
להביא], נ) נ"א דאין זה לשון משנה
ב)
בהגה]:
2
ליה למימר ונקלף ונראה לפרש שמפצל
ואין לך מחוסר גדול מזה שחסר
לו ח מיי' פ"א מהלכות ציצית
והש"ס וה"ל כו' וע' בהרא"ש צ"ק,
שנה יהיה לכם ב שיהא תמים בן שנה בשעת
כולה וקתני דזריק אלמא הא דקתני
את העצם לשנים כמו מפוצלות דגבי
ס) של ד' ד' אצבעות כו' צ"ק,
הלכה ו טוש"ע א"ח סי' יא
❖
ע) להרחיק מן הקרן הוא דמצרכינן
שחיטה ומנין בקבלה והולכה והזייה ת"ל
סעיף יב:
כל הויותיו אבן שנה קאי: שעות
קרנים חולין (נט:) שמפוצלות לכאן ולכאן
כמלא צ"ק, פ) נ"א וכך משמע
יהיה שיהו כל הויותיו תם ובן שנה תרגמא
פוסלות. וקאתי לאשמועינן דאם נולד
(והתם) בתוספתא (פ"ד) קתני או
כב]
בספרי וד' של לבן של ד' ד' אצבעות
❖
כו' תלויה הענף כו' צ"ק,
טלה זה אשתקד בי"ד בניסן בח'
שיהיה ראש הזנב מפוצל לשני עצמות:
תורה אור השלם
אבן שנה הכי נמי מסתברא דתניא ר' יהושע
כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים
שעות ביום יזהר עתה שישחטנו
אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן
1. וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה
ג) ג
ארבעה. צריך לדקדק אם
קודם שעה תשיעית דשעה
ז]
הגהות הב"ח
בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה
כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם שמע
וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים
ד' בין הכל או ארבע ללבן וד'
תשיעית פוסלת בו והוי
כנכנס בשנה
(א) במשנה או שראש זנב
מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ: ויקרא טז יד
מינה ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן
לתכלת וגם אם מיירי קודם כפילות
שניה: לימא. הך בעיא דרב אחדבוי
מפציל עצם או שיש בשר בין
2. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה
שנה ובשעת קבלה והולכה הוי בן שתי שנים
חוליא כצ"ל ותיבות נקלף העור
לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים
דכי מיעייפי הוי שיתסר והוו השתא
תנאי היא: בביצים ולא בגיד.
והבשר והעצם נשאר נמחק:
שמות יב ה
תִּקָּחוּ:
אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות
הנך ח' חוטין דעבדינן לשם לבן
בתמיה. כלומר אי בגיד נינהו מי לא
ד
(ב) גמ' מעשה בעינבל באחד:
3. וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת
(ג) שם וב"ה אומרים שלש
בקדשים לימא כתנאי ומעוך וכתות ונתוק
פירוש דכבית שמאי פסקינן
הוי מום הא ודאי טפי הוי מום דגיד
כג]
לֹא תַקְרִיבוּ לַיְיָ וּבְאַרְצְכֶם לֹא
❖
3
ושלש שב"ה אומרים: (ד) רש"י
ויקרא כב כד
תַעֲשׂוּ:
בהתכלת (מנחות מא:) ואם נפסק אחד
בגלוי הוא יותר מן הביצים: כתות.
וכרות כולן בביצים דברי רבי יהודה בביצים
ד"ה שהיה כבר וכו' הדם יהא
ד)
שלם: (ה) ד"ה או שראש וכו'
מהם פסול ואע"ג דמכשרינן דאגרדום
שכתתו באבנים עד שנימוח: נתוק.
ולא בגיד אימא אף בביצים דברי רבי יהודה
ה
ראש הזנב התלוי וכו' אשר פצל
לעזי רש"י
תכלת וקם אלבן דהני כולהו לשם לבן
ביד לגמרי אלא שעדיין תלויין בכיס:
הס"ד ואח"כ צ"ל ד"ה בין
רבי אליעזר בן יעקב אומר כולן בגיד רבי
חוליא לחוליא מלא אצבע
הם וזו משמע בספרי בפרשת
כרות. בסכין ועדיין תלויין בכיס
כד]
רטייר"ט [ריטריי"ט].
❖
יוסי אומר מעוך וכתות אף בביצים נתוק
שחוליות של זנב רחוקות זו
מתכווץ, מכÀווץ.
כי תצא דארבע חוטין לכל מין ומין
ומעורין קצת דכרות הוי בציר מנתוק
מזו מלא אצבע דהיינו רוחב
וכרות בגיד אין בביצים לא מאי לאו בהא
קאמר דקתני התם כמה גדילים
כדאמרן בפירקין דלעיל (דף לג:)
אגודל: (ו) ד"ה נפגם וכו'
דלא: (ז) ד"ה כיס וכו' לאו
קמיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה
מוסף רש"י
נעשות אין פחות משלשה חוטין
להביא נותק אחר כורתח]. טעמא
❖
מום:
חסרון ומר סבר לא שמיה חסרון ותסברא
כדברי בית הלל בית שמאי אומרים
דר' יוסי מפרש לקמן: כולן בגיד.
הצורם. אקרני"ר, דהוי מום,
דתנן (לעיל לז.) נפגמה אזנו גבי
רבי יוסי מאי קסבר אי קסבר חסרון מבפנים
ד' חוטין של תכלת וארבעה של לבן
לא בביצים: רבי יהודה סבר חסרון
ואחר כך קיבל דמו.
מום,
רבינו גרשום
מבפנים שמיה חסרון: אלא הכא במומין
על ד' אצבעות והלכה כדברי בית
ס)
שמיה חסרון אפי' נתוק וכרות נמי ואי קסבר
דהוה ביה מום בין שחיטה לקבלה
(זבחים כה:). הפר שהיה כבר.
הצורם אזן הפר. לאחר שחיטה
שמאי ומיהו מהאי דהתכלת רב ירמיה
שבגלוי פליגי. ט) דכולי עלמא חסרון
לא שמיה חסרון אפי' מעוך וכתות נמי לא
צריך שיהא שלם בשעת קבלה
קודם קבלה: והזייה א) דמשקוף
מדיפתי רמי תמניא דאינון שתסרי
מבפנים שמיה חסרון מאן דפסיל בביצים
כבשעת שחיטה (שם). תמים בן
ושתי מזוזות תרגומא אבן שנה.
אלא הכא במומים שבגלוי קמיפלגי רבי
מר בריה דרבינא עביד כי דידן משמע
שנה בשעת שחיטה. דכתיב
לאו משום חסרון אלא משום מום:
כלומר דלכל הוויותיו בעינן
יהודה סבר מעוך וכתות הוי מומא דמיכווצן
(שמות יב) תכוסו על השה, דהיינו
שיהא בן שנה אבל תמים לא
ט] דקתליין. תולות ונחבטות בכיס
שרובם כה] עושים
כמר בריה דרבינא
שחיטה, וסמיך ליה שה תמים וגו'
בעינן דליהוי אלא עד שעת
נתוק וכרות הוי מומא דהא תליין ר"א בן
ושמא היה מפרש ארבע ללבן וארבע
ונראין מבחוץ שאין אדוקות למעלה:
(זבחים שם). שנשתייר מהן.
קבלה: הכי נמי מסתברא. דלא
בשעת זריקה, אבל אם נטמא כל
יעקב סבר מעוך וכתות לא הוי מומא
בעינן תם בשעת זריקה: זאת
זימנין דכווצן. י] רטייר"ט אפי' כשהן
לתכלת דקאמרי בית שמאי היינו
הבשר והחלב או שאבד לא יזרוק,
אומרת שעות פוסל בקדש.
דמעיקרא נמי זמנין דמיכווצן נתוק וכרות לא
בריאות: דהא ליתנהו. וחסרון הוי:
לבתר דעייפינהו דהיינו שנים מכל
ר' יהושע לטעמיה דדריש ועשית
כלומר אם בשעת שחיטה היה
מתני' הזובן. זהו נרתיק שהכיס י)
עולותיך הבשר והדם, אם אין בשר
בן שנה מעת לעת ובין שחיטתו
מין קודם שנכפלו ולפי זה מה שאנו
הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליין ור' יוסי
אין דם (שם, ושם קט.) ובזבחים
לזריקתו שהה שעה או שתים
חבוי בו: והעריה של נקבה במוקדשין.
עושין עכשיו הוי פלגא לשם לבן
סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו
כתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך
בשנה האחרת הוי פסול: ר'
והבשר תאכל, הזקיקן הכתוב זה
יהודה אומר בביצים ולא בגיד.
ופלגא לשם תכלת ומיהו שלשה
בשאר קדשים שיש בהן נקבה
נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו:
לזה (שם קט.). כזית בשר או
הא בגיד טפי מתחזי אימא כולן
דקאמרי בית הלל על כרחינו קודם
יא] דבכור ליכא נקבה ובשלמים
כזית חלב. דכתיב וזרק הכהן את
אף בביצים: דמר סבר. ר' יהודה
מתני' ונפגם הזובן [או] העריה של נקבה
הדם וגו' והקטיר החלב, אע"פ
שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו
דאיכא נקבה נפגמה העריה הוי
דקאמר בביצים סבר חסרון
יב]
במוקדשין נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן
שאין בשר זורק עליו את הדם
בפנים שמיה חסרון ור' אליעזר
ז
מום: מן הפרק. אם נפגם בין
ולא הוי השתא דומיא דד' כו] לב"ש:
(זבחים קט:). זורק את הדם.
סבר לא שמיה חסרון: ותיסברא.
כמה. פירש בקונטרס תלויה
הפרק או שראש זנב מפצל (נקלפה
א] ה) ו)
(א)
הפרקים מעלה ארוכה אם לא נחתך
כז]
דקרינא ביה הבשר והדם (מנחות
דבהכי פליגי ר' יוסי מאי קסבר
כו.). בביצים ולא בגיד. בתמיה,
כו': אלא הכא במומא שבגלוי
העור והבשר והעצם נשאר) או שיש בשר
כל הזנב אלא נפגם מעט: או שראש
למטה מכנף הבגד שהרי
גיד ודאי גלוי הוא (קדושין כה:)
.
פליגי דר' יהודה סבר מעוך
מחוליא לחוליא מלא אצבע: גמ' א"ר
הזנב מפציל את העצם. ראש (ה) יג]
אין נותנין אותה בשפת הבגד ממש
אף בביצים. ולא תימא מום טמון
וכתות אפי' בביצים הוי מומא
ב]
הוא דודאי מינכר (שם). מעוך
שבגלוי דהא כווצן בתר הכי:
אלא מגביהין אותה ג' אצבעות כח]
התלוי למטה נקלף העור ובשר
אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות תניא
וכתות אף בביצים. דמינכר טפי
ונתוק וכרות. אף בביצים הוי
לבית הלל וד' לבית שמאי וקשה
ונשאר העצם מגולה שוב אין מעלה
(שם). כרות, כרותין החוטין
מומא שבגלוי דהא תליין
נמי הכי ג] נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות
שהביצים תלוין בהן בכיסן ומעורים
הביצים בכיס למטה יותר
לפירושו כט] דלענין ע) מן הקרן הוא
ארוכה הואיל ובראש הזנב הוא. מפצל
אמר רבי יוסי בן המשולם מעשה בעינבל
במקצת ואינן נתוקין לגמרי. נתוק,
מבתחילה: ור' אליעזר בן יעקב
ד]
כמו אשר פצל (בראשית ל): גמ'
דמפשטינן כמלא קשר גודל ולא
ביד לגמרי ועדיין תלויין בכיס.
סבר. הני בביצים לא הוי מום
(ב) אחד שנטלו זאב וחזר לאיתנו: נפגמה
נתוק הוי טפי מכרות, כדאמרינן
שבגלוי דהא מעיקרא כשהיא
נפגם. הזובן הוי מום (ו) יד] לא
הוזכר לשם בתוך שלשה אצבעות
במנחות (נו:) להביא נותק אחר
הזנב מן העצם וכו': תנא אצבע שאמרו
תמימה זימנין דכווצן הכיס
הדר בריא: ולא ניטל. דניטל לא
אלא לאפוקי למעלה מג' ונראה כלשון
כורת שחייב, אלמא נתוק הוי טפי
שהביצים עולים למעלה בבטן
אחד מארבעה בטפח של כל האדם למאי
הוי מום דחוזר לאיתנו: כיס. אם
מכרות (שם). העריה. שפת בית
אחר שפירש בקונטרס כמה תהא
וכוויץ הכיס וזימנין דנחתין
הרחם (חולין יז:). ב"ש אומרים
ותליין והוי הכיס ארוך הלכך
הלכתא אמר רבה לענין תכלת דתניא כמה
משולשת כמה יהא בה מגדיל לבד
נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו
ז)
ח
ארבעה. חוטין נותן בחור הטלית
לא הוי בביצים מומין שבגלוי
הענף שאינו גדיל וקאמרי בית שמאי
שנפגם (ז) לא מום הוא דמעלה
חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה וב"ה
וכופלן לשמונה (מנחות מא:).
אלא בגיד: ור' יוסי סבר מעוך
משולשת. תלויה הענף לבד מן
וכתות אף בביצים הוי מומים
ארוכה: שנטל זאב. את כל הזובן:
ד' אצבעות והשתא הידור ציצית
אומרים שלשה וכמה תהא משולשת ב"ש
ה]
. ארבעה. אצבעות
הגדיל (שם)
שבגלוי דהא ליתנהו שהרי
אצבע שאמרו וכו'. ולא ידעינן
ל] שליש גדיל וב' שלישי ענף הוי
(שם). שב"ה אומרים. שתהא
נמוחו: ונתוק וכרות. בביצים לא
אומרים ארבעה וב"ה אומרים (ג) שלשה
כל אצבע, אחד מארבע בטפח
הוי מומין שבגלוי דהא איתנהו
גדיל ארבע אצבעות וענף ח' אצבעות
השתא היכא קאי
ולהכי בעי למאי
ושליש ו] שב"ה אומרים אחד מארבע בטפח
של כל אדם. דהיינו מדת גודל
לביצים ומעיקרא נמי זימנין
הלכתא אמרו: אחד מארבעה
י"ב אצבעות בין הכל וכך משמע
פ)
. שתי אמות.
ושית בקטנה (שם)
דתליין אבל בגיד הוי מום
של כל אדם רב הונא בריה דרב יהושע אמר
מקלות היו שם שבהן מודדין
שבגלוי. והיכי הוי כרות בביצים
בטפח. לפי שאין האצבעות שוות
וד' של לבן על ד' אצבעות ובפרק
❖
האמות והן ארכן אמה (שם צח.).
כגון שקרע הכיס מעט וכרת
לשתי אמות דתנן
ח) שתי אמות היו
התכלת (שם:) פירש בקונט' משולשת
דאמרינן במנחות בפרק התכלת
הביצים והדר תפרו לכיס
בשושן
תלויה בענף לבד מן הגדיל ארבע
(דף מא:) טפח דאורייתא ד' אצבעות
ונשארו הביצים כרותים בכיס:
נפגם הזובן. היינו אותו הכיס
שיטה מקובצת
אצבעות ולפירושו הידור ציצית שתי
אצבעות גדיל וארבע ענף: בגודל שית בקטנה חמש (ותילתא באצבע) כ) וקאמר הכא דהיכא
שהגיד מונח בו: והעריה של
בפירן
דהזכירו חכמים באצבע אחד מארבע בטפח של כל אדם
נקבה במוקדשין שנפגם סביב
א] שראש הזנב מפצל מתי'
הנקב. ולהכי נקט נקבה
נקלפה העור כו' עד תי' או
בעינן והיינו גודל: למאי הלכתא. הזכירו אצבע טו]: כמה חוטין.
טז] הזכירו בציצית: משולשת. תלויה למטה מכנף הבגד
במוקדשין משום דנקבה בבכור
נמחק: ב] בשר בין חוליא
שהרי אין נותנין אותה בשפת הבגד ממש אלא מגביהין אותה שלשה אצבעות בתוך הבגד : אחת מארבעה. שלשה גודלין דכל
יז]
ליכא: מן העצם הוי מום דלא
לחוליא: ג] מתי' נפגם עד תי'
הדר בריא אבל לא מן הפרק
אמר בקצת ס"י אינו: ד] מעשה
לבד יט] מענף שאינו גדיל: שתי אמות. שתי מקלות שאורכן אמה:
אחד הוי אחת מארבע בטפח. ל"א יח] משולשת כמה יהא בה מגדיל
שבין עצם לעצם דהדר ובריא:
בעין בול באחד: ה] תהא
שושן מפציל. את העצם הוי מום דלא
משולשת. ס"א משלשלת:
הדר בריא: וכן מלא אצבע בין פרק לפרק הוי מום: נפגם הזובן הוי מום ולא ניטל דחוזר וגדל. וכן נפגם הכיס דהיינו זובן הוי מום
ו] ושלש שאמרו ב"ה אחד: ז] שישחטנו ויזרקנו קודם: ח] כורת כולן בגיד ולא בביצים טעמא דר' יוסי מפרש לקמן: ט] מום הס"ד ומה"ד
דהוי בגלוי ולא נפגם הזכרות הגיד עצמו משום דהוי בסתר והדר בריא: שנטלו זאב לזובן ואח"כ חזר לאיתנו לכמות שהיה: אחד
כיווצן ריטייטש תליין: י] תי' רטרייט נמחק: יא] נקבה דבבכור: יב] העריה בית הרחם הוי מום אבל מן: יג] ראש הזנב: יד] מום דלא:
מארבע בטפח של כל אדם. כדאמרי ארבע בגודל: וכמה תהא משולשת. כלומר כמה ארך יהא הגדיל: בש"א ד' אצבעות ולהכי קאמר
טו] אצבע לענין תכלת בציצית הס"ד: טז] חוטין הוא נותן בציצית הס"ד: יז] הבגד כלומר אחד מארבעה לב"ש ושלש לב"ה: יח] ל"א
כמה תהא משולשת דגדיל הוא שליש מן הענף והוי הענף ח' אצבעות וכולו ג' טפחים שהן זרת ומהכא ילפינן משך הציצית זרת
משולשלת כמה: יט] לבד הענף אות מ' נמחק: כ] בגיד פי' ולא: כא] שבגלוי כדמפרש: כב] בתוספתא נמי קתני: כג] לבן כב"ש פסקינן:
דבמנחות לא ילפינן כמה ארכו. ואנן בציצית עבדינן כב"ש ד' חוטין וד' אצבעות גדיל: ורב הונא אמר אצבע שאמרו לענין אצבע
כד] הם וכן משמע: כה] שרובן היו עושין: כו] לב"ש ומר בריה דרבינא: כז] כמה תהא משולשת פי': כח] אצבעות בתוך הבגד: כט] דלענין
הרחקה מן הקרן הוא דמפרשינן בפרק התכלת כמלא: ל] ציצית דהוי שליש גדיל ושני שלישי:
א) לפי גירסא דהכא והזייה מוכרח רבינו לפרש דמיירי בפסח מצרים דביה מיירי קרא התם דבפסח דורות לא מצינו רק זריקה או שפיכה ואמנם
בזבחים (דף כה) הגירסא בזריקה ושפיר י"ל דקאי אפסח דורות.