על
אלו מומין
פרק ששי בכורות
מג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
לפסול במקום אחין.
אם יש עמו אחים הגונים והלך הוא וחלץ
לה
איכא יבלת. ה"נ הוי מצי למיפרך מחרוץ דלא כתיב באדם
א) [לעיל ג: כתובות עה.], ב) צ"ל
א א מיי' פ"ו מהל' ביאת מקדש
❖
מהדדי צ"ק, ג) באדם לכתוב כו'
הל"ג:
לרבי יהודה לאו כלום עבד ולא פסלה מן האחין יג] רצה אחד
מן
י) ושייך באדם חוטין ובמקום עצם כמו בבהמה וכן
דליתנהו בבהמה לכתוב צ"ק,
האחין לייבם מייבם ולרבי יוסי דמחזיק ליה בספק פסלה מן האחין
נתוק וכרות לא כתיבי באדם וגבן לא כתיב בבהמה ואע"ג דשייך
ד) שבועות יט. ב"ק סד: סוטה ג.
[מנחות י.], ה) צ"ק, ו) [יבמות י:],
דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול לייבמה דכיון דלא בנה
[בבהמה] למאן דמפרש לקמן ששדרתו עקומה ולא מוקי לה בגביני
שיטה מקובצת
ז) בכהן צ"ק, ח) [דברים טו],
שוב לא יבנהו) אלא חוזרין וחולצין לה:
עיניו וא"ת אין לו ביצים או שאין לו
ט) הלח"מ בפ"ב מהל' אסורי מזבח
א] בין עוברים. דמומין עוברים
ה"ב העתיק דאין לה, י) צ"ל ושייך
אלא ביצה אחת דתנן לעיל (דף מ.)
ולחלוץ שלא במקום אחין. אם אין
דפסולים באדם נפקא לן
לפסול במקום אחים
ולחלוץ שלא במקום
באדם חרוץ במקום עצם כו' צ"ק,
מדילפינן מבהמ' וגבי בהמה
גבי בהמה הרי זה כ)[מום] ואין כ)[זה]
אחין אלא טומטום לרבי יהודה
אחים איכא בינייהו:
כ)צ"ק, ל) [דף מד:], מ) צ"ק מ"ז,
כתיב מום בם ודרשינן בפרק
מיפטרא בולא כלום דהא ודאי סריס
אלא ממרוח אשך דקאמר ת"ק לקמן
נ) צ"ל לאפנויי, ס) צ"ל אבל א"כ
התערובות [דף עז ע"ב] מום בם
הדרן עלך על אלו מומין
לא הוי כו' צ"ק, ע) צ"ל אחרוץ,
הוא דלא ירצה הא עבר מומן
הוא וכליתיה דמי ולר' יוסי בעיא
בפירקין ל) אין לו ביצים או שאין לו
פ) צ"ל וכן מומין דכתיב גבי אדם
ירצה אף באדם כתיב מום בם
❖
חליצה שמא לאו סריס הוא והאי
אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך
ובקדשים ולא כתיב בבכור כו' צ"ק,
ודרשינן הא עבר מומן ירצה כמו
מומין אלו בין קבועין בין עוברים האמור בתורה וילפינן בהמה מאדם
א) א
א]
בבהמה. ת"ח: ב] עליהן באדם
דקאמר לא יחלוץ במקום אחין קאמר:
הכילון: ג] גרב ס"א וילפת גרב
פוסלין באדם (א) ויתר עליהן ב]
בג"ש דבסמוך תינח לת"ק אלא לרבי
הדרן עלך על אלו מומין
וילפת לגז"ש: ד] גרב גרב דכתב
תורה אור השלם
הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט
רחמנא למה לי. הקשה הר"ר
ישמעאל ור"ע דאמרי חסר אשך
1. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל
אלחנן והא איצטרך לכדרבא כו'
מומין אלו. האמורין בבכור
וסקיפת ובעלי חטרות רבי יהודה מכשיר
מיבעי ליה מנא להו דאינהו גופייהו
(ב)
וליכא למימר דכיון דמופנה מצד
בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ
חשבי ליה מומא בפירקין דלעיל ואי
פוסלין לכהן לעבודה:
אחד חשיב ליה מופנה כדאמר
ויקרא כא כ
ז)
מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:
וחכמים פוסלין הקרח פסול איזהו קרח כל
2. עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ
לעיל גבי מעשר בהמה דאינו
נפקא לן ממומין שבגלוי ואינן חוזרין
בין קבועין בין עוברין. כל זמן שהן
שאין לו שיטה של שער (ג) מוקפת מאוזן לאוזן
נמכר משום דגמרינן גז"ש לא
יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא
א"כ לת"ק למה לי קרא להכי ואינהו
בו: הכילון והליפתם והמקבן. מפרש
יגאל לא יגאל מחרמים אע"ג
תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיְיָ וְאִשֶּׁה לֹא
אם יש לו ה"ז כשר: גמ' אמאי והאיכא
דלאו מופנה אלא מצד אחד דהא
תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיְיָ:
נמי הוה מוקמי קרא להכי אי לאו
בגמרא [ע"ב]: ושראשו שקוט וסקיפת.
מדכתיב רחמנא ילפת בהדי גרב
ויקרא כב כב
יבלת דלא כתיב באורייתא באדם ותו דק
משום דחסר אשך מבעי ליה דאין
יד] מפרש בגמרא [שם]: ובעלי חטרות.
3. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע
באדם ובבהמה ש"מ דבעינן
תבלול דלא כתיבי בבהמה מילף ילפי מהדדי
מופנה משני צדדין דאי לא בעינן
אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב
לחלק בין אדם לבהמה משום דבהמה
פלוגתא אבל הנך כילון וליפתם
אלא מצד אחד לא לכתב אלא
אֶת אִשֵּׁי יְיָ מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם
דתניא באדם לא נאמר בו יבלת בבהמה לא
וכולהו דברי הכל: חטרות. חלדרוב"ש:
יש לה שני כיסין וחשיב מום טפי
חד ילפת בהדי גרב ואומר הר"י
אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:
❖
גמ' אמאי. טו] פסולין באדם: והא
נאמר דק תבלול מנין ליתן את האמור של
דמ"מ חשיב ליה מופנה לגז"ש
ויקרא כא כא
דהא אפי' אין לו ביצים כלל מ)(למעוטי)
כיון דלא איצטריך לעיל לדרש
טז] יבלת. דלא כתיבא באדם:
מבעי ליה למעוטי ממרוח אשך ושמא
זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל גרב גרב
1
2
דרבא אלא לדיוקא דעלמא דגרב
ותו דק תבלול. דאמרן גבי מומי
י"ל בכי האי גוונא שייך לומר דנשנה
הוי מומא הא חריץ לא הוי מומא
הגהות הב"ח
ילפת ילפת לגזירה שוה מפני דאי לא מפני
ג]
או שמא הוי מצי למכתב שום
בשביל דבר שנתחדש בה כדר' ישמעאל
יז] בכור (ז) הוא ולא כתיב בבהמה
(א) במשנה פוסלין באדם יותר
איכא למיפרך אדם מבהמה לא יליף שכן היא
נגע אחר דמאוסה ודמי לחריץ.
דבשלמא כולהו אינך דמנינן ביה
דבסמוך וניחא נמי השתא אפי' יש
עליהן באדם הכילון וכו' ושראשו
לשון תו"ח: ה] קלוט וחוטין
עצמה קריבה לגבי מזבח בהמה מאדם לא
(שקוט) תז"מ ונ"ב ס"א שקוע:
דליתנהו באדם. פי' ברש"י
מומין שנכתבו אע"ג דהוו נפקי ממום
כמו חוטין וזנב העגל שאינה מגעת
(ב) שם ושקיפס ובעלי
דאדם אינו מפריס פרסה כו'
ילפא שכן נתרבה במצות לאיי אפנויי מפני
לארכובה מכל מום רע נפקי אלא
שבגלוי ואינו חוזר:
החטוטרות: (ג) שם מקפת
ח)
מיהו לכאורה הוי משמע דאף
מאזן לאזן ואם: (ד) גמ' ולילפו
לכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב ואנא אמינא
גרב
במקום שיש שינים בבהמה כגון
דק ותבלול איכא למיפרך מדגלינהו
דכתב רחמנא ל"ל נ) למעוטי.
מהדדי אהייא לכתוב כצ"ל
למטה פוסלין אף החוטין והיה
ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא גרב דמאיס
רחמנא באדם ובבהמה לא גלינהו
תימה הא איצטריך לכדאמר
ותיבת בהי נמחק: (ה) שם בבהמה
אומר הר"ר אלחנן לפי שהבהמה
נמי לא ליפסלו ואי כתב רחמנא:
פיה ארוך ופתוח הרבה וכי פגום
לא כל שכן גרב גרב ד] דכתב רחמנא למה
ש"מ לא פסלי בבהמה. ומשני מילף
רבא בפירקין דלעיל (דף מא.)
(ו) שם אדם מבכור לא אתי כצ"ל
קצת מחזי והוי מום שבגלוי אבל
ילפי מהדדי: גרב דמאיס. מילפת
דלהכי כתב רחמנא גרב למימר
לי לאפנויי ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד
ותיבת בהמה נמחק: (ז) רש"י ד"ה
באדם לא מחזי כולי האי והוי
ותו דק וכו' מומי בכור מום הוא:
מום שבסתר. ת"ח: ו] ליכתב
דקשה הוא כחרס ומשקע בבשר
דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא
וגרב וילפת הכא והכא ולילפו (ד) מחדא
ב)
(ח) ד"ה גבן וכו' שחוטמו שקוע
רחמנא מתי' לכתוב עד תי' וגרב
❖
ועושה חריצין: וליכתבינהו רחמנא
ומיהו תרי גרב ותרי ילפת כתיבי
בין שתי:
נמחק: ז] רחמנא מומין באדם
אהייא בהי ליכתב רחמנא אי כתב באדם
לכולהו. מומי או באדם או בבהמה:
חד באדם וחד בבהמה ואייתר חד
מומין בקדשים מומין בבכור
הוה אמינא כל דפסול באדם פסול בבהמה
צריכא דאי כתב רחמנא מומין
לאפנויי ס) אבל ע"כ לא הוי מופנה
וגרב וילפת הכא והכא. גרב לגזירה
באדם: ח] תי' בהמה נמחק:
לעזי רש"י
קלוט וחוטין דליתנהו באדם בבהמה נמי
ה]
אלא מצד אחד ואיכא למ"ד ב"ק
שוה וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה
ט] מרובה. גליון דקדשים נוהגין
חלדרובי"ש. גיבן.
לא ליפסלו (ה) ולכתוב רחמנא כולהו
בין בזכרים ובין בנקבות:
(דף כה:) דמשיבין ועוד דמדנקט
הוא אמאי כתב עור ופסח ושבור
❖
שורציל"ש. גבות-עיניים.
י] מתרתי בהי לא לכתוב לא
בבהמה הוה אמינא כל דפסול בבהמה פסול
בברייתא ת"ל גרב גרב ילפת ילפת
הכא והכא: אהייא ליכתב. בהי
יח]
לכתוב רחמנא בבכור: יא] קרבין
על גבי מזבח הילכך צריכי:
מינייהו לכתבינהו רחמנא דלילף
ל"ל למעבד גזירה שוה בתרווייהו
באדם גבן וחרום דליתנהו בבהמה באדם נמי
יב] איש ששוה בזרעו של אהרן.
מוסף רש"י
אידך מיניה: קלוט וחוטין דליתנהו
משמע דנקיט הכי משום דבכל
לא לפסלו ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד
הקשה הר"ר אלחנן דהא קתני
לפסול במקום אחים. אם יש
נמי במתני' גבן שהוא מום גמור
באדם. דאדם אינו מפריס פרסה
הני תרי דוכתי כתיב גרב בהדי
והנך דליתנהו באידך לכתוב רחמנא
ג)
ו]
אחין שלימים עמו וחלץ לה
ומרוח אשך דהוי נמי גמור
ואינן נוהגין בו מומי חוטין דאדם יש
ילפת לאפנויי וי"ל דמשום דרשא
טומטום, לר' יהודה דאמר שהוא
ופסול משום מחלל עבודה דהא
בבהמה והנך דליתנהו באידך לכתוב באדם
לו שינים ואין נראין החוטין ובהמה
כסריס, מחזיק ליה בסריס ודאי
דרבא דלעיל לא מפיק הפנאה
כתיב באורייתא ותירץ ר"י
יט]
וגרב וילפת הכא והכא ולילפי מהדדי אלא
ולא פסלה על האחין ומתייבמת,
דמדקאמר האמור בתורה גבי
הוא דאית ט) לה שיניים למעלה ונראין
מהכא כיון דלפי דרשא לא מיתוקמא
ולר' יוסי שמא קתני, ספיקא הוא
גבן או מרוח אשך משמע שפיר
כתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי
ד)
החוטים ונפסלת בפגימתן: בבהמה
גרב לגופיה אלא ללמד החרום
ע)
ופסלה על האחין דלמא לאו סריס
דאתא לפרושי דאלו פוסלין לבד
במקום בשר: גבן וחרום דלא
הוה וחליצה היא (יבמות פג:).
משום מום גמור מחלל עבודה
ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא
נמי לא פסלי. להכי כתב רחמנא
ולחלוץ שלא במקום אחים.
ולא האחרים. ת"ח: יג] האחין
נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה אמר
מומים בבהמה ומנה בה קלוט וחוטין
איתנהו בבהמה. היינו לת"ק דלקמן
אם אין שם אח אלא הוא, לר' יהודה
ואם רצה: יד] תי' מפרש בגמרא
לא בעיא חליצה מיניה, לר' יוסי
נמחק: טו] אמאי פוסלין: טז] והא
שנפגמו ושנגממו כ] דנפקי מחרוץ:
בפירקין דמוקי גבן בגביני עינים
רבא למה לי דכתב רחמנא ז] מום באדם מום
ברבי יהודה בעיא חליצה מספק
איכא יבלת: יז] מומי אדם הוא
גבן וחרום ליתנהו בבהמה. דגבן
אבל לרבי חנינא בן אנטיגנוס
(שם).
דכתיב ולא: יח] אהייא (דהוי)
בקדשים מום בבכור צריכא דאי כתב רחמנא
הדרן עלך על אלו מומין
[מינייהו] ליכתב: יט] שינים בשל
היינו שיש לו גבינים שקורין שורציל"ש
דאמר שיש לו שני גבין ושני שדראות
מום באדם שכן נתרבה במצות אדם מבכור
פוסלין באדם. בכהן, כל זמן
החוטין ואין כו' ובהמה היא
ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו
שייך שפיר בבהמה ולהכי לא קאמר
שמום בו לא יעבוד (לעיל ג:). כל
דאין לה: כ] ושנגממו נפקי
(ו) ח] בהמה לא אתי שכן הוא עצמו קרב
פרשה שנאמרה ונשנית כו'.
שחוטמו כא] (ח) בין שתי עיניו ובהמה
נמי מרוח אשך דליתיה לר' חנינא
מחרוץ: כא] שחוטמו משוקע
אורחיה דקרא לחזור ולשנות את
לגבי מזבח קדשים מבכור לא אתי שכן
בין: כב] דמומין פוסלין באדם
אין לה חוטם בין העינים: והנך
בן אנטיגנוס דאמר כל שמראיו
האמור מפני דבר אחד המתחדש
ומומין פוסלין בבכור:
❖
❖
קדושתו מרחם אדם מקדשים לא אתי שכן
דליתנהו באידך. דלא שייכי ביה
חשוכים דלא איירי אליביה:
בכפילתו (סוטה ג.).
כג] פוסלין בקדשים:
למה לי דכתב רחמנא מום באדם
הן עצמן קריבין בכור מקדשים לא אתי שכן
ליכתב באידך: שנתחדש בה. והכא
איכא חידוש באדם גבן וחרום
מום בבכור מום בקדשים
קדושתו מרובה ט] חדא מחדא לא אתיא תיתי
רבינו גרשום
רבינו גרשום (המשך)
ובבהמה קלוט וחוטין: למה לי.
צריכי כו'. תימה למאי דקאמר
חדא מתרתי מהי תיתי לא לכתב רחמנא
י]
בעינן באדם פרסות סדוקות:
ודאי משום הכי חולצת: מאי
למיכתב דמומין כב] פסולין באדם
צריכי דמשמע דלא ילפינן מהדדי
בינייהו. בין לר' יהודה דאמר
גבן וחרום דליתנהו בבהמה
בבכור ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן
ודאי סריס חמה הוי ובין לר'
דגיבן זה שגביניו שוכבין
ומומין פסולין בבכור דכתיב (דברים
מנלן באדם ובקדשים כל מום שבגלוי
מרובה ונוהגין בפשוטין [לא לכתוב]
יוסי דאמר ספק מיכדי בין
וליכא לבהמה גבינין: וחרום.
טו) וכי יהיה בו מום וגו' ומומין
ואינו חוזר דגבי בכור הוא דדרשינן
זה הכוחל שתי עיניו כאחת
מר ובין מר לא חולץ קאמר
בקדשים ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן
שחוטמו שקוע ואין לו חוטם
אמר רבא לפסול במקום אחין
כג] פסולין בקדשים: אדם מבכור לא
ליה לעיל בפרק על אלו מומין (דף
וליחלוץ שלא במקום אחים
בין עין לעין ויכול לכחול זה
מאליהן ה) [לא לכתוב] באדם ותיתי מהנך
לז.) מכלל ופרט פ) וכן מומין דגבי
אתי. כלומר אי כתב בבכור ולא
איכא בינייהו. לר' יהודה דאמר
מזה שאין עיכוב חוטם בין
מה להנך שכן הן עצמן קריבין לגבי מזבח
כתב בהנך אדם מבכור לא אתי מה
אדם ובקדשים דלא כתיבי בבכור
שמא ימצא סריס חמה פוסל
עין לעין. וחוטם ליכא בבהמה
יא]
במקום אחים שאם עשה בה
ואינו כוחל: וליכתבינהו לכולהו
צריכי: יתר עליהן באדם: מנא ה"מ א"ר
דאיכא דלא נפקי מכל מום רע כגון
לבכור דין הוא שיפסלנו המום שכן
מומי דשייכי בחד אי באדם
מאמר אמרינן דילמא לאו סריס
הוא עצמו קרב: אדם מקדשים לא
דק תבלול כדפי' בקונטרס בריש
הוא ופסלה על האחין וכן נמי
ליכתוב ביה גיבן וחרום ולכולהו
יוחנן דאמר קרא 3 כל איש אשר בו מום
אי ליכא אחין אלא הוא חולץ.
מומי: והנך דליתנהו. ביה כגון
פירקין ויש לומר הואיל דגלי גלי:
אתי. כלומר אי כתב בקדשים ולא כתב
מזרע אהרן איש יב]
ששוה בזרעו
של אהרן
ולר' יהודה דאמר שהוא כסריס
קלוט וחוטין ליכתבינהו באידך
אמר בבהמה ולא ליכתוב בה תו מכל
בהנך הנך לא אתו מינייהו: קדושתן
לא פסל במקום אחין ולא חולץ
מאי
מומי אלא גרב וילפת. ולילפי
שלא במקום אחין. והאי דקאמר
מרובה. חטאות ואשמות עולות ושלמים
מהדדי כל הני מומי דשייכי
ר' יוסי טומטום לא חולץ היינו
אדם קדושתו מרובה במצות: איש השוה בזרעו של אהרן. הוא
דבעי מומא הא
אין שוה בזרעו
של אהרן בלא מומא נמי מיפסיל:
במקום אחין אבל שלא במקום
לכל חד וחד: אלא. משום הכי
מאי
אחין חולץ:
איכתבו תרי זמני משום דבר
סליק פירקא
שנתחדש בהן אגב דאיכא בהאי
מומין אלו. דחשבינן בבהמה: בין קבועין ובין עוברין פסולין באדם. בכהנים: ויתר עליהן. דפסולי[ם] באדם ולא בבהמה הכילון
דליכא בהאי משום הכי כתבינהו תרי זימני: אדם כהן שכן נתרבה במצות הרבה מה שאין כן לא בבכור ולא בקדשים: שכן קדושתן
מרובה שקדשים נוהגין בין בזכרים בין בנקבות ועוד שיש להן קדושת הרבה חטאת ואשם עולה ושלמים: לא ליכתוב באדם ותיתי
כו': ואמאי. פוסלין באדם והא איכא יבלת דלא כתיבא באדם וכתיב בבהמה ודק תבלול דלא כתיבי באורייתא
גבי מומי בהמה ואמאי קא חשיב להו הכא בבהמה: מילף ילפי מהדדי. מומי בהמה ממומי אדם הלכך חשיב להו לכולהו
מהנך מבכור ומקדשים ואי אמרת מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר באדם קדשים יוכיחו שאין קדוש מרחם ואפי' כן פוסל
בבהמה: גרב ילפת כתיב בין במומי אדם בין במומי בהמה לגזרה שוה: ומה ילפת דלא מאיסא דהוי יבש: גרב דמאיס. דהוי
מום בהם. מה לקדשים שכן קדושתו מרובה בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שפוסל בהן מום אף באדם נמי. מה להנך
לח: וליכתב רחמנא לכולהו. מומי בין יבלת בין דק תבלול בחד ולא באידך אלא גרב וילפת לחוד באידך למילף או גבי
שכן קריבין על גבי מזבח מה שאין כן באדם: מה להנך בקדשים ואדם קדושתו מרובה אדם נתרבה במצות קדשים שכן קדושתן מרובה
ונוהג קדושת אדם כהן וקדשים בין בפשוטים בין בבכורים ראוין לעבודה: קדושתן מאליהן שאין צריך להקדישן: יתר עליהן
אדם או גבי בהמה: קלוט וחוטין דליתנהו באדם. דחוטין דאדם לא הוי בגלוי כשל בהמה ולא פסלי באדם ולא קלוט דלא