מו:
יש
בכור פרק
שמיני בכורות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאדם
גמ'
לה פרוזדור. האי פרוזדור דהכא
אין הראש פוטר בנפלים. בן שמנה שהוציא
ראשו חי והחזירו
מבהמה לא יליף דלית
ד א מיי' פי"א מהלכות
א) [נדה כט.], ב) [שבת ל.
וש"נ], ג) חולין סח., ד) נדה
בכורים הלכה טו טוש"ע
וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו
ובריש בהמה המקשה (חולין דף סח.) ובשבת פ' א"ר עקיבא
כח., ה) יבמות קכ. ב"מ כז:,
י"ד סימן שה סעיף כב:
(דף פו:) שוים ולא הוי כי ההוא דפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) יא] דמכי
ורובו: רוח חיים באפיו. מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו
ה ב מיי' פ"ה מהלכות
ו) שבת קמה. יבמות פז: ודף
קכב., ז) [חולין סח.], ח) צ"ק,
מאכלות אסורות הל' טו
הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי בפרוזדור דהתם אמרינן
אבל אי לאו בר קיימא הוא
לא (א) חשיבי ד] אפיה: קתני מיהא. נפל
י)
ט) [צ"ל לפני ד"ה פוטרת],
טוש"ע י"ד סימן יד סעיף א:
הכא מה יכול להחזיק הפרוזדור לעכב
שיצא ראשו פוטר הבא אחריו מכהן:
ו ג מיי' פ"י מהלכות איסורי
י) צ"ל איירי צ"ק, כ) בנפלים
צ"ק, ל) נ"א בהדיא הכי צ"ק,
גמ' אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים
ביאה הלכה ו טוש"ע י"ד
הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא
איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא
א)
מ) צ"ק, נ) [ועי' תוס' נדה
סימן קצד סעיף י:
❖
פרוזדור דהתם הוא בית החיצון
ראשו מת. דלא מצי למיתני רובו כט. ד"ה מכלל],
מ"ט כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כל
ז ד מיי' פ"ב מהל' נחלות
1
בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע
ופרוזדור דהכא הוא עובי הירכים
הל' ב וע"ש טוש"ע ח"מ
ה]
היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב
סי' רעז [סעיף ג] וסעי'
אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא
שמכסים את הרחם יב] שבין ירכים
ו:
רישיה אידך לא חשיב רישיה תנן הבא אחר
הגהות הב"ח
והוה אמינא דלא חשיב ראש לידה
רובו משום דבעי למידק מינה טעמא
ח ה ו מיי' פי"ג מהל'
נפלים שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו
(א) רש"י ד"ה רוח חיים וכו'
גירושין הלכה כא טוש"ע
ביציאת הרחם ואין תימה על שהלשון
דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור
לא חשוב אפיה: (ב) ד"ה
אה"ע סימן יז סעיף כד:
מת קתני מיהא ראשו מאי ראשו רובו וליתני
שוה ואין פירושם שוה דכי ה"ג אשכחן
לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי
ט ז מיי' פי"ב שם הל' טו
בסופה לאחר שכוונו יפה שזה
❖
❖
רובו בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו
הוא הקילו חכמים:
טוש"ע שם סעיף ג:
לעיל בפ' הלוקח בהמה (דף כ.) דטינוף
ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת
ואיידי דקא בעי למיתני סיפא בן תשעה
הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון
פוטר בבכורה דחשיב ולד ולא הוי
ב)
כההיא טינוף דפ' המפלת (נדה דף כט.)
בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו
תורה אור השלם
גליון הש"ס
שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו
חי לא הוי משמע ו] השתא דאחרון
דרוב היולדות מטנפות:
חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי תנא
גמ' אין נותנין לה ימי
1. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ
תיובתא דשמואל. לא הוי מצי
מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו
טומאה וימי טהרה. עי'
ז]
חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר
רישא נמי ראשו ומאי קמ"ל דכיון דמפיק
א
נדה לו ע"א תוס' ד"ה
בֶּחָרָבָה מֵתוּ:
לאקשויי לשמואל מהא
חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו
❖
הלכתא:
בראשית ז כב
ליה א] רישיה הוה לידה תנינא ג)הוציא בראשו
דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.)
ברישא ובסיפא ואע"ג דסיפא גופה
2. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן
אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד וכי תימא
הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי
שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה
דקתני ראשו מת לא הוי אלא ראשו
מוסף רש"י
שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ
אשמועינן בהמה וקמ"ל באדם דאדם מבהמה
דדייקינן מינה התם בריש פירקין
ורובו: ומאי קמ"ל. מתני' אי אמרת
כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ
אין הראש פוטר בנפלים.
לא יליף דלית לה פרוזדור בהמה מאדם לא
(דף סח.) דביציאת ראש הויא לידה
בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש
מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:
יצא ראש הנפל, כגון יולדת
דברים כא יז
מדאסרינן להו ביציאת מקצת דשמא
הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא
ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה הא
3. הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם
תאומים לשבעה, אחד נגמרה
צורתו ואחד לא נגמרה צורתו,
הראש ישנו באותו מקצת דהיינו דוקא
אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין
וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא
נמי תנינא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו
ד)
ב] ג
ויצא ראש הנפל והחזירו ואח"כ
כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ
❖
בבהמה אבל אדם לא שמעינן מהתם
הראש פוטר בנפלים השתא לא
יצא אחיו, הוי בכור לכהן, שאין
ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו תיובתא
לָהֶם רָעָה: ישעיהו ג ט
דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך
אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן
ראש הנפל פוטר את הבא
דשמואל תיובתא אמר רבי שמעון בן לקיש
אחריו מן הבכורה (נדה כט.).
סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא
טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי'
הרי זה כילוד. ותו לא
רבינו גרשום
פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מאי
ד
בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק
דהויא סימן ולד ואין להקשות יג] דבבהמה
מהניא ליה שחיטת אמו וצריך
טעמא יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אפי'
שחיטה לעצמו אם נמצא חי,
אין הראש פוטר בנפלים.
המקשה היכי דייק מינה דביציאת ראש
2
בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא
ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה
דנפל שלא כלו חדשיו אע"ג
לנחלה בכל מקום לאיתויי מאי לאיתויי הא
הוי כילוד דלמא הא דאסורה משום
הוי לידה אפי' החזירו: הא תנינא.
(חולין סח.). אין מעידים.
דיצא ראשו חי אינו פוטר
על אדם שמת להשיא את
את הבא אחריו מכהן: כל
בפ' בהמה המקשהז) הוציא עובר ראשו
דתנו רבנן גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה
דגזרינן מקצתה אטו רובא כדאמר בפ"ק
אשתו, אלא אם כן ראו פרצוף
היכא דנשמת רוח חיים
בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי'
דב"ק (דף יא.) דאם איתא דביציאת
נכרית ואח"כ נתגיירה ג] $ אין נותנין לה ימי
פניו שהוא עם החוטם (ב"מ
באפיו. דבר קיימא הוא
כז:) אא"כ ראוהו מת בפרצוף
חשיב רישיה ליפטר לבא
החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו:
ראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור
טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה
פניו עם חוטמו, שיכולין
אחריו מכהן: ומאי קמ"ל.
כיון דבמקצת אי אפשר לבא בשום פעם
בהמה לית לה פרוזדור. אין רחם שלה
להכירו, אבל לא ראוהו
סיפא דתנא ראשו דכיון
מיתיבי יכיר זו הכרת פנים ואיזו היא הכרת
לידי חשיבות לידה וא"ת כיון דאיתותב
בפרצוף, או שניטל חוטמו אין
בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה
דמפיק רישיה כו': תנינא.
פנים פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם
מעידין עליו להשיא את אשתו,
בבהמה המקשה הוציא
שמואל מאי האי דקאמר בפרק המפלת
דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה
שמא אין הוא (יבמות קכ.).
ראשו אע"פ שהחזיר הרי זה
תא שמע אין מעידים אלא על פרצוף
ה) ה
מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה:
(נדה דף כו.) גבי הסנדל ולד דאית ליה
פדחת. מצח (שם)
. הכרת
כילוד ואין שחיטת אמו
פניהם ענתה בם. העידה
פנים עם החוטם תני עד החוטם תא שמע
מטהרתו: דבהמה כיון דלית
חיותא מכי נפיק רישיה הויא ליה לידה
הא נמי תנינא. גבי אדם במסכת נדה
בם, אלמא אין עדות בשאר
לה פרוזדור לאלתר כי
פדחת בלא פרצוף פנים פרצוף פנים בלא
סנדל עד דנפיק רובא בלאו טעמא
[כח.] מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו
הגוף אלא בהיכר פנים (שם).
ו
הוציא ראשו הוי כילוד אבל
להיות משיאים עד מפי
(אדם) אשה כיון דאית לה
דחיותא נמי הא אפילו כ) מתים הראש
החזירו ולא נולד עד ח] לאחר ק' ימים
פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם
עד. לומר לאשה מת בעליך,
פרוזדור דמעכב אימא דלא
חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי
פוטר וי"ל דחיותא לאו דוקא אלא יד] ראוי
ואמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה
דאקילו בה רבנן משום עיגונא,
ליהוי כילוד קמ"ל סיפא
וכל דמקדש אדעתא דרבנן
דמתניתין דהוי [כילוד]
לחיותא ואגב דנקט נמי התם לעיל האי
טומאה וטהרה מיום ראשון: יצא
הכרת פניהם ענתה בם שאני עדות אשה
3
מקדש ואפקועי רבנן לקדושין
ואכתי אמאי איצטריך
❖
לישנא ולד דאית ביה חיותא סריך ולא
כדרכו. לאפוקי היכא דיצא דרך
מניה (שבת קמה:).
לסיפא דהכא למיתנא ראשו
דאחמירו בה רבנן ומי אחמירו והא ו) תנן
מרגלותיו דודאי לא חשיב ילוד עד
נפיק סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיק
הא נמי תנינא דרוב ראשו
זהוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה
הוי כילוד: יצא כדרכו.
טו] נקטיה נמי בתר הכי ויש ספרים
יציאת רובו: תיובתא דשמואל. דודאי
ראשו קודם: משתצא
שיטה מקובצת
מפי עבד מפי שפחה
כי אקילו רבנן בסופה
ראשו דנפלים דמתני' דוקא: [פוטרת]
דגרס התם ולד דאית ביה חיותא מכי
ח)
פדחתו. אלמא דסיפא גופה
לא איצטריך ליה למיתני
א] דמפיק ליה [רישיה] הוה
בתחלתה לא אקילו
רבנן ואיבעית אימא
בכ"מ. דחשיב לידה מיציאת פדחת.
טז] נפיק רוביה סנדל עד דנפיק כוליה
לאשמועינן דראשו חשוב
ליה לידה: ב] כדרכו עד
יכיר
ובכ"מ מפרש לקמיה: ט) פדחת. מצח:
ויש לפרש דרוביה דקאמר היינו רובא
לידה ורישא אמאי תני ראשו
שיצא רוב: ג] נתגיירה עי'
אלא ודאי לאו משום סיפא
תוס' נדה (דף לו ע"א):
חוץ מן הנחלה. דהבא אחריו
דרישא ואית דגרס ל)בהדיא הכא נפק רובא דרישא והא דאמרי' התם
בכור לנחלה אא"כ יצא פניו של ראשון:
קתני ולא רובו הוי אלא
ד] חשיבי אפיו אות ה'
דכתיב יכיר. והיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים: אף לנחלה. דפדחת
בפרק המפלת (דף כט.) בשמעתין דיצא מחותך או מסורס מ)[משיצא
ראשו ממש וקתני פוטר
נמחק: ה] למיתני רובו
אלמא הראש פוטר בנפלים
משום דבעי למידק והשאר
נמי הוי היכרא: עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה: זו
רובו ה"ז כילוד] הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו
ותיובתא דשמואל: מ"ט.
נמחק: ו] תי' השתא נמחק:
הכרת פנים. דמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה: עם החוטם.
לחיים לא כמו שפירש רבינו חננאל דלחיים היינו בר קיימא דהא אפי'
משום דכתיב יכיר לו לתת
ז] ואנן קי"ל דראשו: ח] עד
בנפלים הראש פוטר דאיתותב שמואל הכא אלא כמו שפירש שם בקונט'
לו פי שנים ובפדחת בלא
וקשיא לר' יוחנן: אין מעידין. להשיא את אשתו דשמא לאו זה הוא:
למחר תי' לאחר ק' ימים
ט]
פנים לא הוי היכר: ואח"כ
נמחק: ט] מעידין באדם
לאתויי
כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותךנ):
הכרת פניהם ענתה בם. דהכרת פרצוף פניהם עדותן אלמא פרצוף
הא דת"ר גיורת שיצא
נתגיירה. קודם שיצאו
שמת אא"כ ראוהו פרצוף
פדחת ולדה כו'. וא"ת מאי חידוש הוא זה בהך מילתא טפי משאר
פנים בעי. ופשטיה דקרא בנואפים כתיב הכרת פני הוולדות ענתה
הפנים ושאר הגוף אין
פנים עם החוטם אלמא הוי
נותנין לה ימי טומאה משום
היכר בהכי להשיא: י] יפה
דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום
בנואפים שהקב"ה צר את הממזר בצורת פני המנאף: בסופה. לאחר
דהוצאת פדחת בגיותה הוי
שזה הוא הקילו חכמים
וההורגו חייב ושאר דברים השנויים בפ' יוצא דופן (נדה דף מג:) וי"ל
שכוונו יפה
בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי'
(ב) י]
לידה ועובדת כוכבים לא
בסוף עדותן להחזיק אפילו:
מטמיא בלידה: עם החוטם.
יא] דאמר דמכי: יב] בין
דאיצטריך הכא לאשמועינן דס"ד אע"ג דיציאת הראש חשוב לידה מ"מ
בעבד ושפחה: אבל בתחלה. תחלת העדות דהיינו ראיית המת
וקשיא לר' יוחנן דאמר
הירכים: יג] להקשות אההיא
לידת שאר הגוף שיצא אחרי כן בקדושה חשוב כמו כן לידה וניתיב לה
לא אקילו עד שיכירוהו יפה:
פדחת בלא חוטם פוטר אף
דבהמה המקשה: יד] אלא
ימי טומאה וימי טהרה: מאי טעמא יכיר כתיב. תימה בפ' עשרה
יכיר
לנחלה: עד החוטם דהיינו
כלומר ראוי: טו] ונפיק נקט
פדחת לחודיה: כי אקיל
לה נמי: טז] מכי נפק:
יוחסין (קדושין דף עח:) ובפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכז:) שדוחק לרבנן דרבי יהודה יכיר למה לי לימא דאיצטריך לכדדרשינן הכא דאפי' רבי יוחנן לא פליג
בסופה היכא דידעי דודאי
יז] ותימה דהכא וביבמות
מותרת דקא חזו דמת:
מייתי קראי אברייתא ולא
דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת נמי הויא היכרא וגם דוחק ביש נוחלין (שם) לר"מ דאמר אדם מקנה כו' דאתא יכיר לנכסים
בתחלה היכא דלא חזו דמת
מייתי ליה אמתני' דפ' בתרא
שנפלו לו כשהוא גוסס וי"ל דהתם קשיא ליה לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב: מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם. פירש בקונטרס
ולאסהודי עליה (דהוציא)
דיבמות דאייתי לעיל דאין
דהכרת פרצוף פניהם עדותן הוא אלמא פרצוף פנים נמי בעי ותימה דביבמות (דף קכ. ושם ד"ה הכרת) מייתי קרא דהכרת פניהם ענתה בם
יז]
הוא כדי להתירה לא סגיא
מעידין אלא על פרצוף פנים
אלא בפרצוף פנים עם
עם החוטם ונראה לפרש
משמע שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא והתם ביבמות (שם) בתר האי קרא מייתי
החוטם: ואיבעית אימא
דאפדחת דברייתא מייתי
עובדא דאבא בר
מרתא דהוו
מסקו
ביה
דבי ריש גלותא זוזי אייתי
קירא דבק בבלייתא דבק
אאפותיה חלף קמייהו ולא בשקרוה:
קרא דהכרת:
דבהיותו