הכל מעריכין
פרק
ראשון ערכין
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מיתיבי בור ברה"ר. לרבה פריך דאמר לעיל
ח) לחזרת עמידת ב"ד. שאין אתה יכול להחזירו לב"ד ולעמוד
בדין
מלוה הכתובה
א) [לעיל ו: וש"נ], ב) [לעיל
עב א מיי' פי"ב מהל' נזקי
ו: וש"נ], ג) [ב"ב קעה:],
ממון הל' כב [טוש"ע
על מה שחבל שאין מענין את דינו: מכלל דת"ק סבר כו'. בתמיה:
בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא
וכן טז] העתיק ר"ת
ד) [עי' תוס' סוטה כו. ד"ה
ח"מ סי' תי סעי' לח]:
והרגו. השור הרג את החופר: פטור. בעל השור: חייבין לשלם.
בספרו ומצי נמי למפרך לרב יוסף דהא סבר נמי שיעבודא לאו
וזו], ה) [קדושין י. סנהדרין
עג
ב מיי' פי"ב מהל'
יותר: אמר רב אילא א"ר כשעמד
סו:], ו) ב"ב קמב. נדה מד.,
דאורייתא אלא פירש דבריו
אלמא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וקשיא למאן דאוקי
סנהדרין הל"ה ופ"ג
יז]
ז) [ב"ב קמב: נדה מד: חולין
מהל' שגגות הלי"ב:
פלוגתייהו דרבי יוסי ות"ק דמתני'
בדין. לאו משום קושיא דרבה משני
כא.], ח) [שייך לדף ו:],
עד
ג מיי' פי"ב מהל'
❖
מכלל דתנא קמא
סבר ניתן לחזרת
באם הזיק [ו:] דא"כ קשיא סתמא
רב הכי שהרי רבה שנים רבות אחר
ט) [ע"ב], י) [שמות כא],
סנהדרין הל"ד:
עה
ד מיי' פ"ד מהל'
אסתמא. ואיכא דמותיב הך תיובתא
רב היה אלא משום דפרכינן ליה
עמידת ב"ד א"ר יוסף במלוה על פה גובה
מאכלות אסורות הלכה
לר"ש בן אלעזר אבל פליאה בעיני
מיניה בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה:)
מן היורשין קמיפלגי תנא קמא סבר מלוה
כב:
תורה אור השלם
א)
עו
היאך יכול להקשות הא ר"ש תנא
דאמר התם דמלוה על פה אינו גובה
ה מיי' פי"ב מהל'
על פה גובה מן היורשין ור"ש בן אלעזר סבר
סנהדרין הל"ד:
1. וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ
מן היורשין ולנפשיה משני:
הוא ופליג: בשעמד בדין. קודם שמת
עז ו מיי' פ"א מהל' נחלות
אינו גובה מן היורשין רבה אמר דכ"ע מלוה
אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ
דיתבי
וחייבוהו לשלם לפיכך גובה מן
דייני אפומא דבירא.
הלי"ג וע' בהשגות
וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ
על פה אינו גובה מן היורשין והכא במלוה
ב)
ובמ"מ ובל"מ סמג עשין צו
ומ"מ איצטריך למימר מת
היורשין דכיון דדינו חרוץ לשלם ה"ל
כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל
טוש"ע חו"מ סי' רעו סעיף
הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:
הכתובה בתורה א] ככתובה בשטר קמיפלגי
כמלוה בשטר: והא תני חגא מת
וקברו דס"ד דבעינן יבא בעל השור
ה:
שמות כא כב
תנא קמא סבר ככתובה בשטר דמיא ור'
עח ז מיי' פ"ב מהל' שבת
2. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם
וקברו. השור בבור כגון שהפיל עמו
ויעמוד על שורו (סנהדרין דף יט.)
הלכה טו טוש"ע או"ח
אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם
❖
חוליא יא] ואפ"ה חייבין יורשין:
קמ"ל דשפיר עמד עליה:
שמעון בן אלעזר סבר לאו ככתובה בשטר
סי' של סעי' ה:
שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם
מזין עליו מדם חטאתו ומדם
והילכתא. הא דקתני יורשין חייבין
דמיא מיתיבי החופר בור ברשות הרבים
הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ
ג) א
כגון דייתבי דייני אפומא דבירא
אשמו. דאין חטאת [ואשם]
הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:
❖
ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא
דברים כב כב
שינויי נוסחאות
וחייבוהו מיד לשלם: מזין עליו.
קריבה לאחר מיתתו אבל עולתו
שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם
קריבה: ישבה על המשבר
א] תיבות ככתובה בשטר
זורקין בשבילו דם חטאתו ואשמו
דמי שור לבעליו א"ר אילא אמר רב כשעמד
נמחק (ש"מ), ב] שם הגירסא
הגהות הב"ח
ולא הויא כחטאת שמתו בעליה כל
כו'. פרש"י קודם שנגמר דינה
תנא (גליון). תני רב חגא מת
בדין והא הרגו קתני אמר רב אדא בר אהבה
זמן שלא נהרג: חטא. בשוגג באותה
וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא
(א) רש"י ד"ה לרבות וכו'
וקברו. ס"א כגון דיתבי
כו' (ש"מ), ג] זבוח באותה
פחות משנים ופריך שניהם
כשעשאו טריפה והאמר רב נחמן תני
שעה שיצא ליהרג כגון שראה
ליהרג לאחר גמר דין כדמשמע בכל
❖
ד] קאמר
כצ"ל והד"א:
שעה מאי (ש"מ),
חגא מת וקברו והילכתא דייתבי דייני
חלב וכסבור שומן הוא ואכלו: אין
הנהו דמדכר לעיל במתני' בשמעתין
$
יעב"ץ, ה] בן יום אחד
ב]
(ש"מ), ו] ומנחיל והוינן בה
נזקקין לו. שיפריש קרבן ליקרב:
וכן משמע בפ' כל הגט (גיטין דף
אפומא דבירא תנו רבנן היוצא ליהרג מזין
נוחל ממאן מאבוה
גליון הש"ס
מפני שאין מענין את דינו. שימתינו
כח:) דמדבר ביוצא לידון ויוצא ליהרג
עליו מדם חטאתו ומדם אשמו חטא באותה
ומנחיל למאן לאחי
מלהורגו עד שישחטו הזבח ויזרק
והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין
גמ' והילכתא דייתבי. כעין
דאבוה אי בעו מיניה לירת
יב]
שעה אין נזקקין לו מאי טעמא א"ר יוסף מפני
זה בב"מ ד' ט ע"ב והלכתא
אי בעו מאבוה לירתו ואמר
משום עינוי הדין יח] (כלל) כדמשמע
הדם שעינוי הדין הוא: רישא נמי.
בכפות: מתני' אין
רב (ש"מ), ז] דאיידי דוולד
שאין מענין את דינו א"ל אביי אי הכי אפילו
דקתני כשחטא קודם לכן מזין עליו
פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף
(ש"מ), ח] ומחתך ליה לסימנין
ממתינין. ע' סוטה דף כו
❖
רישא נמי כגון שהיה זבחו זבוח באותה שעה
ברישא אבל נהרגה היא מתה
ע"א תוס' ד"ה מעוברת:
הרי ממתינים לו עד שישחט ויזרק:
לה.) דליכא עינוי הדין אלא לאחר
ברישא. והוא מיית ברישא
מתני'
אבל אין זבחו זבוח מאי לא אדתני חטא
גמר דין מדקאמר היכי ליעביד
אין ממתינין לה עד
ג]
ט] פרכוסי אמר
והא (ש"מ),
באותה שעה אין נזקקין לו ליפלוג וליתני
שתלד. אלא הורגין ולדה עמה דחד
לדייניה במעלי שבתא ולגמר דיניה
מר בר רב אשי מידי (ש"מ),
מוסף רש"י
י] סכין וקורעין את (ש"מ),
גופא הוא: ישבה על המשבר. קודם
בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא
בדידה בד"א שהיה זבח
זבוח באותה שעה
יא] חוליא ונקבר בה החופר
כשעמד בדין. דמעשה ב"ד
שנגמר דינה: ממתינין לה עד
אתה מענה את דינו וכו' וכי קאמר
ואפ"ה (ש"מ), יב] עד שישחט
כמלוה בשטר דמי (רשב"ם ב"ב
אבל אין זבח זבוח לא ה"נ קאמר בד"א
הזבח כצ"ל (ש"מ), יג] פחות
קעה:). כשעשאו טריפה.
ליגמר דיניה בחד בשבתא קאמר מנשו
שתלד. דכיון דעקר ונע ממקומו
שהיה זבח זבוח באותה
שעה אבל אין זבח
ב
שעשאו השור טריפה ועמד
משנים ושניהם כצ"ל והד"א
גופא אחרינא הוא: נהנין בשערה.
לטעמייהו ולעינוי לא חיישינן:
(ש"מ), יד] אנן מגם ילפינן וכו'
בדין קודם שיצתה נשמתו
זבוח נעשה כמי שחטא באותה שעה ואין
כצ"ל (ש"מ), טו] ילפינן הס"ד
ובגמ' ט) מפרשטעמא: אסורה בהנאה.
(שם). מת וקברו. השור
הדרן עלך הכל מעריכין
מתני' ג
האשה שיצאה ליהרג אין
נזקקין לו:
דחפו וקברו בתוך קרקעית
ומה"ד בית הריון, בית
$
כדקי"ל (פסחים דף כב:) ובעל השור
הבור (שם). אפומא דבירא.
הרחם הס"ד ומה"ד לידי
ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד
נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני
י)
(ש"מ), טז] וכן הגיה ר"ת
לפני מותו (שם). נוחל בנכסי
האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה: גמ' פשיטא
(ש"מ), יז] אלא הוא פירש
האם. אם מתה אמו ביום
נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של
ד
(ש"מ), יח] נ"א משום עינוי
שנולד, הרי הוא יורשה וכשמת
כלום: גמ' לרבות את הולד.
גופה היא איצטריך ס"ד אמינא הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה
הדין אבל קודם גמר דין
הוא באין אחיו מאביו ויורשין
1
ליכא עינוי הדין כלל
הימנו נכסי אמו, דאי לאו איהו
קס"ד משניהם יליף מדה"ל למיכתב
ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה קמ"ל ואימא ה"נ אמר רבי אבהו
❖
ד)
כדמשמע כו' (צ"ק),
הוו שקלי ליה קרובי האם, דבן
ומתו ואנא ידענא דאין ומתו יג] פחות
אמר רבי יוחנן אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הוולד והאי מיבעי
נוחל את אמו אבל האם אינה
2
משנים (א) : שניהם מיותר לדרשה:
נוחלת את בנה, וכל שכן קרובי
ליה עד שיהו שניהן שוין דברי רבי יאשיה כי קאמרת מגם: ישבה על
ה)
ד]
האם שאין נוחלין אותו, דכתיב
רבינו גרשום
שניהן שוין. הנואף והנואפת יהו
(במדבר א) למשפחותם לבית
המשבר וכו': מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא: אמר רב יהודה אמר
בני עונשין אבל אם היתה היא קטנה
אבותם, משפחת האם אינה
[אמר רב יוסף במלוה כו']:
שמואל האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד
ה
קרויה משפחה (נדה מד.).
והוא גדול או הוא קטן דלאו בר
והרגו פטור. בעל השור שלא
אזנב הלטאה דמפרכסת.
היה לו לחפור ברשות
תחילה כדי שלא תבא לידי ניוול למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא והא
עונשין והיא גדולה ובת עונשין אין
כלומר דאע"פ שמפרכסת אין
הרבים: אלא שאם מת. גם
קיימא לן דוולד מיית ברישא דתנן תינוק בן ה] יומו נוחל ומנחיל ו] ואמר רב
הגדול נהרג: ומשני אנו מגם
יד]
זה חיות, שהרי זנב הלטאה
השור יורשי בעל הבור חייבין
ו)
ו
חותך אותה לגמרי והיא
לשלם וקשיא למ"ד מלוה
ילפינן: טו] לידי ניוול. שאם יהא
ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב דווקא בן יום אחד אבל
מפרכסת, חיתוך הזנב מפרכס
הכתובה בתורה לאו ככתובה
❖
חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו
(חולין כא.).
עובר לא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין
בשטר דמיא: [אמר ר' אילא.
וניוול הוא: נוחל. אם נפלה לו
לעולם לאו ככתובה בשטר
מן האב הני מילי לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותיה עיילא טיפה
ז]
דמיא אלא משום הכי חייבין
ירושה בו ביום ובו ביום מת מנחילה
יורשין בשעמד בעל הבור
שיטה מקובצת
דמלאך המות ומחתך להו לסימנין אבל נהרגה היא מתה ברישא והא הוה
ח]
לקרוביו מאביו: ואמר רב ששת.
בדין ונתחייב קודם שמת:
עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי ט] מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת א"ר
הילכתא יורשין חייבין]: והא
ישבה על המשבר. פרש"י
ז)
האי נוחל ומנחיל ליכא לאוקומי
הרגו קתני. דלא הוה ליה
קודם גמר דין ולא נהירא
נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין
בנכסי אביו דא"נ לא אתיליד איהו
ז
שהות למיקם בדין: שעשאו.
דאיוצאת ליהרג קאי ויוצאת
סכין י] ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד פשיטא מאי עביד
שור לבעל הבור טרפה וקם
ליהרג היינו אחר גמר דין
הוו ירתי קרוביו נכסי אביו היכא
בדין והדר מית: והא תני רב
כדמוכח בגיטין בפ' כל הגט
דאין בנים: אלא נוחל בנכסי אמו.
מחתך
חגא וקברו. שקברו שור
(כח:) דתנן עיר שהקיפוה
אם מתה בו ביום ואפי' הוא מת בו ביום נוחל נכסי אמו ומנחילן מכחו לאחיו מאביו שאינן בני אמו דאי לאו הוא הוו ירתי לה קרוביה
בנפילתו לבעל הבור שהפיל
כרקום וספינה המטורפת
עליו אדמה ומתו שניהם
בים והיוצא לידון וכו' אבל
ולא אמרי' נפל הוא ואינו בן נחלה: אבל עובר. אם מתה מעוברת לא ירתי לה קרובי העובר דהוא מת ברישא: ומשני ה"מ. דהוא
באותה אדמה ונקברו דאי
עיר שכבשה כרקום וספינה
מיית ברישא לגבי מיתה כשהיא מתה מיתת עצמה: ופרכינן וגבי מיתה מי מיית הוא ברישא והא הוה עובדא ופרכיס לאחר מיתת אמו: זנב
אפשר לו לעמוד בדין:
שאבדה בים והיוצא ליהרג
לעולם לאו ככתובה בשטר
נותנין עליהם חומרי חיים
הלטאה. אם חותכין אותה מפרכסת החתיכה ואע"פ שאין בה
חיות: ומקרעין את כריסה. דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא:
והכא אמאי יורשין חייבין
וכו' ועוד קשה לי נפלוג
מחתך כגון דיתבי בי דינא אפומא
בדידיה (בלא) בישבה על
דבירא וחייבוהו קודם שתצא נשמתו לאלתר: מזין עליו. למזבח: מדם חטאתו. שאם חטא קודם לכן והפריש קרבן ואח"כ נגמר דינו
המשבר בין קודם גמר דין ובין לאחר גמר דין ומסתבר דקרא דומתו גם שניהם אית לן לאוקמי בנגמר דינה למיתה דקודם גמר דין
מזין עליו מדם חטאתו קודם שיהרג כדי שיתכפר על אותו חטא: [חטא באותה שעה שיוצא ליהרג: אין נזקקין לו לעכבו עד שיפריש
למה נפסיד ממון הבעל כיון דאפשר לשהויי וליכא עינוי הדין הילכך אחר גמר דין איירי ואפי' הכי כיון דנעקר ממנה גופא אחרינא
חטאתו. שאין מענין דינו עד שישחט ויזרק: זבח זבוח. חטאתו: האשה. מעוברת היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אלא ממיתין
הוא ולא קטלינן ליה. וקשה ממתני' דאהלות (פ"ז מ"ו) ומייתי לה בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין עב:) אשה המקשה לילד מחתכין
אותה עם ולדה דעובר כגופה הוא: ממונא דבעל הוא. הוולדות]: עד שיהו שניהן שוין. מזידין. {אבל אם אחד מהן שוגג} או אם
עובר שבמעיה ומוציאין אותו אבר אבר מפני שחייה קודמין לחייו יצא ראשו אין נוגעין בו, אלמא כל זמן שלא הוציא ראשו מותר
היתה היא ילדה והוא גדול או איפכא אינו נהרג: ההוא משניהם נפקא. כי קא מרבינן לוולד מגם: [כיון דעקר. לצאת]: שלא תבוא
להרגו וי"ל דלעולם מותר להרגו והא דממתינין לה משום ממונא דבעל ואף בלא נעקר נמי הוה אמרינן דממתינין לה משום ממונא
לידי ניוול. שאם היה העובר חי לאחר מיתת אמו היה מפרכס ויוצא והיתה שופעת דם [מאותו מקום] ותתנוול בפני הכל הילכך מכין
דבעל אי לאו קרא דומתו גם שניהם ומיהו קשה כיון דמותר להרגו אמאי מחללין עליו את השבת כדאמרי' בשמעתין אמר רבא לא
אותה בבטן כנגד הוולד: [תינוק בן יום אחד. שמתה אמו כשילדתו והתינוק מת למחר: נוחל ומנחיל. נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו
נצרכא אלא להביא סכין דרך ר"ה, הילכך נראה דחשיב כספק פיקוח נפשות ומחללין עליו את השבת, וכן במתניתין ממתינין לה כיון
מן האב. שאם הוא מאם אחת ואחיו מאם אחרת וירש הוא מאמו נכסים מנחיל לאחין מן האב דאחין מן האב יורשין זה את זה: אבל
דספק נפשות הוא אסור להורגו ובמתני' דאהלות דוחין ספק נפש מפני נפש ודאי ומצילין את אמו במיתתו והכי אמרי' בגוסס לר"י
עובר לא. כלומר שמתה אמו ולא נולד אין אחין נוחלין נחלת אמו דהוא מיית ברישא בבטן אמו קודם אמו ואין הבן יורש את אמו
בן בתירא בפרק (בן סורר ומורה) [הנשרפין] (סנהדרין עח.) דגוסס בידי אדם ההורגו פטור ומחללין עליו את השבת עכ"ל הרא"ש
בקבר מאחר שמת קודם אמו להנחיל לאחין מן האב אלמא דעובר מיית ברישא דאי איהי מתה ברישא לירתה ולירתינהו לאחי]: טיפתא
ז"ל ובתוס': עד שיהיו שניהם שוין. פ"ה היא קטנה כו' ור"ת פי' לאפוקי גדול שבא על קטנה מאורסה כדאמר בכתובות (כט.) לר"מ
דמלאך המות. טיפה של מרה: ופירכס תלתא פירכוסי. ניענע עצמו ג' פעמים העובר אחר שמתה אמו: ההוא פירכוס. לאו פירכוס
נערה ולא קטנה ובעי [מיניה ר' יעקב בר אדא מרב (בסנהדרין סו:)] לר"מ מסקילה ממעיט ליה כלומר שאין הבועל בסקילה אבל חנק
דאית ביה חיות הוא אלא הוי כזנב הלטאה שמפרכסת אחר שנחתך הזנב ממנה מפרכס הזנב:
חייב או דילמא לגמרי ממעיט ליה ועלה קא מייתי עד שיהיו שניהם שוין [במיתה אחת] אבל בעל קטנה מאורסה שאם היתה נערה
דינה בסקילה לא נידוננו בחנק: הני מילי לגבי מיתה. גליון. והיינו דאמרי' בבהמה המקשה (חולין עד.) השוחט את הבהמה ומצא
א) ונראה דצ"ל מת וקברו והילכתא דיתבי ס"א כגון דיתבי וכו' וכוונתו דס"א לא גרסי והילכתא וכ"ה באמת בב"ב דף קעה.
בה בן ט' חי דכיון דנשחטה האם אפשר שלא מת אבל קשה מהא דאמרי' בשלהי פ"ב דחולין (דף לח:) גבי יוצא דופן דמתה אמו
והדר ילידתיה הא אמרי' כו', הרא"ש ז"ל. ועי' (בנדה) בפ' יוצא דופן בתוס' דף מד (ע"א ד"ה איהו) ובפ' מי שמת (בב"ב) דף קמב
(ע"ב ד"ה דהוא): רש"י סד"א אבל עובר. ברישא וכשמתה היא לא נפלו הנכסים לו דהוי כמי שהוא בקבר ואין יורש את אמו לאחר שמת הוא קודם להנחיל לאחיו מן האב מכוחו אלמא מדעובר אינו מנחיל מכלל דהוא מיית ברישא: ד"ה ומקרעין. ברישא וליכא למפרך
מהא דאמרי' לעיל דעובר מת בהדי אמו דטעמא מאי דכל זמן שהעובר במעי אמו זן העובר ע"י האם כדאמרי' במס' נדה (ל:) דסתום הפתוח ופתוח הסתום ומיד כשמלאך המות מטיל לתוך פה האם הולכת הטיפה בתוך מעי העובר ואיידי דזוטר חיותיה מית ברישא אבל
יושבת על המשבר כבר נעקר העובר במעיה ופתוח הפתוח וסתום הסתום ואינו זן מאותה שעה על ידי האם ולא מת ע"י האם דהטיפה אינה מזקת שהרי כבר נסתם אותו הפתח כך שמעתי. כך מצאתי ונראה לרבי יפה עכ"מ: תוס' ד"ה מיתיבי כו' ומצי נמי. ונ"ב לשון
הרא"ש ז"ל וה"ה דלרב יוסף נמי מצי פריך מדקרי ליה מלוה ע"פ לכולי עלמא אלמא לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא משום דלא קאמר בהדיא לאו ככתובה בשטר כדאמ' רבה: ד"ה דיתבי דייני. א) נ"ב וז"ל הרא"ש ז"ל וקשה דלמה ליה למיתני מת וקברו כיון דאיירי
דעמד בדין מאי נפקא מינה אם מת אח"כ, וי"ל דלרבותא נקטיה דאע"פ שהוא קרוב למות קרינן ביה יבא בעל השור וכו' ע"כ: