אין נערכין
פרק
שני ערכין
י.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מיום יד] ג' ו' שעות דכי שדית ה' כ"א תקפ"ט נראה המולד ביום [א']
הרי
לך א'
מלא
ואשתקד עשינו שניהן מליאים
ועיבור שנה שלשים.
א) [ברכות כח: מנחות פח:],
כב א מיי' פ"ז מהלכות כלי
ב) סוכה נג:, ג) [תוספתא ספ"א
המקדש הלכה ה:
מרחשון ואייר והרי לך שלשה מלאין יותר על כסדרן הלכך כי חסרה
עצמו ויש לדקדק כיון דאשתקד המולד היה ביום ג' איך עשה ח'
ע"ש סוכה נא.], ד) סוכה נג:,
כג ב מיי' שם הלכה ו:
השתא לבהדייהו שלשה קם ליה בדוכתיה: נר ישראל. שאתה מאיר
מלאים טו] (ואי חד) [ואיתאחר] קיבוע עד יום ה' הלא קדם המולד
ה) [תוספתא דסוכה פ"ד ה"ה],
כד ג מיי' פ"ג שם הלכה ד:
עיני חכמים: מתני' כ"א תקיעות
ו) [סוכה נג:], ז) סוכה נד. ר"ה
כה ד מיי' שם הלכה ו:
ב' ימים לקיבוע ולעיל אסקינן דלא עבדינן ח' מלאים אלא כשאותה
ומ"ח תקיעות מפרש להו
לד:, ח) תענית כח: [תוספתא
כו ה מיי' שם הלכה ה:
שנה מעוברת ומתארע כך דלא
במס' סוכה בפ' החליל (דף נג:):
כז ו מיי' שם הלכה ג:
סוכה פ"ג ה"ב ע"ש מס' סופרים
❖
ועיבור שנה ל' אישתקד עשינו שניהם
מקדים כי אם חד יומא לקיבוע
משני נבלים. לשני לוים: ולא מוסיפין
פ"כ ה"ט ע"ש], ט) [ר"ה לד.],
כח ז מיי' פ"ז מהלכות כלי
א]
המקדש הלכה ג:
טז] ואם כןלפירושו היה הדבראשתקד
על ששה. לא אתפרש טעמא: משני
מלאין דל תלתא לבהדי תלתא וקם ליה
ח [מיי' פ"ג מהל' שופר הל' ו
חלילין. חליל קלמייל"ש בלע"ז: ולא
שהמולד היה ביום ג' אחר י"ח שעות
בדוכתיה אמר ליה נר ישראל כן הוה:
טוש"ע או"ח סי' תקפח סעי' ב]:
תורה אור השלם
א)
כט ט מיי' פ"ג מהלכות מגילה
מוסיפין על י"ב. אם היו רוצין היו
ולא נראית עד יום ד' ולא קדם
מתני' אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות
ב)
א
וחנוכה הלכה ו [וברב אלפס
1. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ
❖
עושין י"ב כנגד י"ב ימים שהחליל
ראיית המולד לקיבוע רק חד יומא
שבת פ"ב דף יא:]:
במקדש ב ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה
הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:
ואם כן קשה טובא דכי שדינן ה'
מכה לפני המזבח: מכה.
שהיו
ט]
במדבר י ה
אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על
ג
2. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית
כ"א תקפ"ט על יום ג' י"ח יהיה
נקבים בחליל ומכה באצבעו על הנקב
רבינו גרשום
וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה
ששה אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין
השנה זו ביום ב' ט"ו שעות והקיבוע
להנעים את הקול: בשחיטת פסח
תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:
על שנים עשר ובשנים עשר יום בשנה
היה ביום אחד ואיך נראה החודש
ראשון. בי"ד בניסן שהיו קורין ההלל
ואשתקד עשינו שניהם מלאים.
במדבר י ו
ד
3. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ
ועדפו ב' ימים ויום העבור הרי
❖
בזמנו גם לפי מה דפי' לעיל דמקדים
בעזרה בשעת שחיטה כדאמרינן
החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח
במדבר י ז
שלשה והיינו כרב הונא דאמר
וְלֹא תָרִיעוּ:
לא הוי אם אינו קודם י"ח שעות
בתמיד נשחט (פסחים סד.): אבוב. היינו
עבדינן ח' מלאים: [דל מהני ט'
ראשון ובשחיטת פסח שני ויום טוב הראשון
חסירין תלת לבהדי הנהו תלת
חליל ובגמרא [ע"ב] מפרש הכי: ולא היה
אחרונות שביום ויכול להיות דאשתקד
של פסח וביום טוב של עצרת ובשמונת ימי
הילכך קם ליה בדוכתי' ונראה
הגהות הב"ח
המולד ביום ג' לשש שעות ולבני בבל
מחלק. מסיים אלא
באבוב יחידי
בזמנו]: נר ישראל כך היה.
החג ולא היה מכה באבוב של נחשת אלא
(א) רש"י ד"ה שמונה כו' חשיב
לא נראית עד יום ד' אכתי דכי שדית
כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה
כלומר אתה מאיר לישראל כנר
❖
באבוב של קנה מפני שקולו ערב ולא היה
אותן במתני':
שאתה יודע לכוון הדבר: [מתני'
ה
ה' כ"א תקפ"ט על ג' שש שעות
האחד מן החלילים מאריך לאחר
שתי הלחם אין נאכל פחות
מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחליק
הוי המולד השתא ביום ב' וג' שעות
שתיקת האחר שזהו חילוק יפה
י]
משנים ולא יותר על שלשה. כיצד
יפה ועבדי כהנים היו דברי ר"מ רבי יוסי
נאפה מערב עצרת ונאכל בעצרת
לעזי רש"י
ואכתי לא הוי בזמנו ושמא נראה חודש
יותר משיסיימו שניהם כאחד. חילוק
ג)
לשנים הוי יום ב', חל להיות אחר
היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה.
אומר משפחת בית פגרים ובית ציפרא
בזמנו לאו דווקא דביום שאחר קיבוע
ו
שבת נאכל לשלישי: לחם הפנים
קלמייל"ש [קלימיל"ש].
❖
ובשעת הקרבה היה שיר זה והיו
קרי ליה זמנו דבשביל איחור יום א'
נאפה מע"ש ונאכל לשבת הבאה
חלילים (כלי- נגינה).
מעמאום היו ב] משיאין לכהונה רבי חנינא
לתשעה, חל יום טוב להיות
הלוים משוררים בפה את ההלל באותן
המולד לקיבוע אין בכך כלום דלאו
בן אנטיגנוס אומר לוים היו: גמ' מתניתין
בע"ש נאכל לעשר ב' ימים של
ד)
י"ב ימים והחלילים מחללים ובשאר
אדעתייהו דאינשי הלכך כשהמולד
ר"ה נאכל לי"א, שאין אפייתו
מוסף רש"י
דלא כרבי יהודה דתניא ר' יהודה אומר
ה)
דוחה לא את השבת ולא את י"ט:
ימים היו נבלים יא] וצלצל וכינורות והשיר
למחרתו דקיבוע כמו ביומא דקיבוע:
נר ישראל כן הוה. שקילסו
[הפוחת] לא יפחות משבע [והמוסיף] לא
אין קטן נימול פחות משמונה.
יש
היה אותו שיר המפורש בר"ה (דף
ספרים שגורסין בית הפגריס
שיפה השיבו (מנחות פח:).
מפורש במס' שבת פרק ר' אליעזר
יוסיף על שש עשרה במאי קמיפלגי רבי
מעשרים ואחת תקיעות. בכל
דמילה: אין פחות מכ"א תקיעות
לא.) יב] אחד בשבת לה' הארץ
בסמ"ך ויש שגורסין בית הפגרים
יום כדמפרש ואזיל, פשוטה לפניה
במקדש ולא מוסיפין על מ"ח.
יהודה סבר תקיעה תרועה ותקיעה חדא היא
ומלואה וכל המזמור ובשני גדול ה'
במ"ם וכן כתוב בתוספתא (פ"א)
ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע
מפרש במס' סוכה בהחליל]: אין
ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד
ופסוק (ירמיה לא) העמק הפגרים:
ומהולל וכן כולם: ועבדי כהנים היו.
חשיב ליה תלת (סוכה נג:). ועבדי
פוחתין מב' נבלים ולא מוסיפין
ז
כהנים היו. על אוחזי כלי שיר
על ששה. לא איתפרש לן מ"ט
הפוחת
אותם המכים בחליל: בית הפגרים
לא יפחות מז'. יז] לרבי
ותקיעה לחוד מאי טעמא דר' יהודה כתיב
בשעת שיר של קרבן קיימינן (סוכה
ששה. [ב' נבלים ולא פחות דהכי
ובית צפריא. שם המשפחה: מעמאום.
יהודה דאמר ליכא
נא.). בית פגרים ובית ציפרא.
ותקעתם תרועה וכתיב תרועה יתקעו
אמר בסיפא דפירקין וב' נבלים
1
2
זה שם המשפחות (שם). מעמאום
וצלצל]: נבל. היינו עץ עשוי
שם המקום: ומשיאין לכהונה.
תקיעות כי אם שבעה משום דקר"ק
(לכם) ש"מ תקיעה תרועה ותקיעה חדא
היו. זה שם מקומם (סוכה נא).
ג]
כמין נפה עגול [של עץ] ופורס
כהנים היו נושאין בנותיהן שישראלים
חשיב תקיעה אחת והא דאמר בשבת
משיאין לכהונה. ישראל
עליה מכאן ומכאן הכרס של כבש
היא ורבנן ההוא לפשוטה לפניה ופשוטה
מיוחסין היו: גמ' מתני'. דקחשיב
פרק במה מדליקין (דף לה:) שהיו
מיוחסין היו שנשיהם אלמנות
[תמיד] כדתנן במסכת (תמיד)
לאחריה הוא דאתא ורבנן מ"ט דכתיב
ובנותם ראויות לינשא לכהנים (שם).
[קנים] מעיו לנבלים היינו הכרס
כ"א תקיעות ומ"ח תקיעות דלא כר'
תוקעין ערב שבת ששה תקיעות כדי
לוים היו. אבל ישראלים פסולין
בני מעיו לכינורות היינו הדקין
ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו ואי
יהודה דמתני' קא חשיב לכל תקיעה
לבטל העם מן המלאכה לא הוו אלא
3
. חדא היא. מצוה אחת
לכך (שם)
והיה מניחו לייבשו ואח"כ מכה
הן וחדא חשיב להו (סוכה נג:).
על הכרס ומשמיע קול גדול: ב'
ס"ד תקיעה תרועה ותקיעה חדא היא אמר
ולכל תרועה באנפי נפשה ואין לך כל
תרתי אליבא דרבי יהודה דקחשיב
ההוא לפשוטה לפניה כו'.
חלילים. לא איתפרש לן מ"ט
תרועה שאין תקיעה פשוטה לפניה
לקר"ק תקיעה אחת אלא ו' נקט
רחמנא עביד פלגא דמצוה ורבי יהודה
ד]
מהכא ילפינן לה בר"ה (לד.) דכתיב
ב': ולא מוסיפין על י"ב. כנגד
ותקעתם והדר תרועה והדר כתיב
ולאחריה ורבי יהודה לא קא חשיב
אליבא דרבנן וחשבינן קר"ק בשלשה
י"ב (כהנים) [לוים] העומדים על
סימנא בעלמא הוא כמאן אזלא הא דאמר
ו)
תרועה יתקעו, כלומר אחר
הדוכן כדאמרינן לקמן: חליל.
תקיעות: אין בין תקיעה לתרועה
תקיעה ותרועה ותקיעה אלא חדא
רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ה] ולא
התרועה יתקעו (סוכה שם)
.
פיפא ואיכא דאמרי נבל הרפא
ולא כלום. ומסיק דאתא כרבי
הרי לך כ"א דתנא דידן ז' לר' יהודה
יח]
סימנא בעלמא הוא. ההיא
בלע"ז: החליל מכה. מזמר בכח
כלום כמאן כרבי יהודה פשיטא ו] מהו דתימא
תקיעה שהיא להקהיל הקהל אינה
לפני המזבח: באבוב. קנה: לא
יהודה דקאמר קר"ק חדא תקיעה
ומ"ח דתנא דידן ט"ז לרבי יהודה:
אלא לסימן כשהיה משה רוצה לדבר
היה מחלק אלא באבוב יחידי.
אפילו כרבנן אתיא ולאפוקי מדרבי יוחנן
ותקעתם תרועה . אלמא לתרועה
וה"נ לרבנן דאסור להפסיק התקיעות
יג]
אליהם ואינה מצוה (שם). אין בין
כלומר שבסוף השיר היה מאריך
דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות
ז) ח
תקיעה לתרועה ולא כלום.
קרי תקיעה ולתקיעה תרועה: לפשוטה
ומכאן נראה לר' דאסור להפסיק בין
בקול האבוב יותר משאר מיני
לא היה מפסיק בינתים אלא כדי
זמר ובו היה מפסיק השיר מפני
ביום יצא קמ"ל ואימא הכי נמי אם כן מאי
לפניהולאחריה. דמהכא נפקא ט) פשוטה
שברים יט] לתקיעות דהא מספקא לן
נשימה (שם). מהו דתימא
שקולו ערב ומחלק ומפסיק יפה:
ולא כלום: שנים עשר יום בשנה ז] מכה
לפניה דכתיב ותקעתם והדר תרועה
אי גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי
אפילו כרבנן. ויכול להפסיק
ועבדי כהנים היו. משאר אומות
בינתים הפסקה מועטת, ומאי אין
אותן המזמרין בכלי שרת: ור'
ופשוטה לאחריה דכתיב (במדבר י)
ולכך אנו עושים שברים ותרועה
בחליל וכו': מאי שנא הני הואיל ויחיד גומר
בין דקאמר שלא ימתין המתנה
יוסי אמר. ישראל היו ומיוחסין
בהדי הדדי כ] בחד תקיעה מספק ואסור
תרועה והדר יתקעו ולעולם כל חדא
מרובה לאפוקי מדר' יוחנן (שם
בהן את ההלל ח) דאמר רבי יוחנן משום רבי
ממשפחת בני פגריס וציפריא:
נד.). תשע תקיעות. האמורות
ומאמאום היו. מאותו מקום:
מצוה באנפי נפשה: סימנא בעלמא.
להפסיק ביניהן ואם נאנס בתרועה
שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים
ט
בר"ה מן התורה, שלש למלכיות,
גמ' [לא יפחות מז'. תקיעות
לסימן שיקהלו ולאו לשום מצוה: ולא
ולא יכול לעשות מפני קוצר רוחו או
תקיעה תרועה תקיעה, ושלש
בכל יום ולא יותר על ט"ז.
שהיחיד גומר בהן את ההלל ח] שמונה ימי
כלום. שלא ישהא ויפסיק בין פשוטה
מפני שום אונס יחזור לשברים והודה
לזכרונות ושלש לשופרות,
דהיינו שליש מדתנן במתניתין
החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון
כדאמרינן בר"ה (לד.) והאי
ר' יהודה סבר תקיעה תרועה
שלפניה לתרועה ובין התרועה לפשוטה
לו רבי מכאן משמע דאסור להפסיק
דעבדינן טפי משום ספיקא
ותקיעה חדא הלכך קאמר ז'
של פסח ויום טוב (הראשון) של עצרת
שלאחריה אלא בבת אחת סמוכות זו
בין תקיעה כא] לתקיעה והא דאמרינן
דתרועה הוא, דלא ידעינן אי גנוחי
דהיינו כ"א דמתניתין דסבר כל
הוא אי ילולי הוא (סוכה נד.). מאי
ובגולה עשרים ואחד תשעה ימי החג ושמונה
חד וחד לחוד וי"ו דר' יהודה
לזו: כר' יהודה. דאמר חדא מצוה
בשבת (שם) שהיו מפסיקין [דאמרינן]
כב]
ולא כלום. משמע דאפילו
היינו מ"ח דמתניתין: ותקעתם
נינהו ולא בעי אפסוקי: אפי' כרבנן.
התקיעה הראשונה היתה כדי
ימי חנוכה ושני ימים
טובים של פסח ושני
הפסקה מועטת ליתא (שם).
תרועה. קרי לתרועה תקיעה וקרי
והאי אין בין לאו דיעשה סמוכות כל
לבטל העם שבשדות שנייה להבטיל
שהיחיד גומר בהן את ההלל.
לתקיעה תרועה דכתיב תרועה
ימים טובים של עצרת
מאי שנא בחג דאמרי'
כלומר אפילו יחיד גומר בהן את
יתקעו ש"מ דחדא היא]: ור'
כך אלא שלא ישהה בינתיים יותר
העיר וחנויותיה כו' שאני התם כיון
כל יומא ומאי שנא
בפסח דלא אמרינן
ההלל, שכל אחד ואחד חייב לגמור
יהודה. ההוא תתקעו ולא תריעו
❖
מדאי: ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר.
דתקנום כן כדי להיות כל אחת ואחת
בו את ההלל (תענית כח:).
לסימנא בעלמא הוי להקהיל
כל
משום הכי סגיא בחדא. אבל
סימן לדבר אחד לאו הפסק קחשיב ליה:
גבי ר"ה שמע תשע תקיעות שלש
למצוה [ועבודה חשיב] תקיעה
שמונה עשר ימים. הא דלא חשיב ערב פסח דאז הוו
של מלכיות וג' של זכרונות וג' של שופרות בתשע שעות ששהה
תרועה ותקיעה חדא: [אין בין
שינויי נוסחאות
שעה בין כל אחת ואחת יצא: ולא כלום. משמע כלל כלל לא יפסיק:
להו י"ט משום דלא הוי אלא במקדש לא חשיב ליה:
תקיעה לתרועה ולא כלום. דכיון
א] ל' ואישתקד (ש"מ), ב] גי'
י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. פי' ובשאר ימים אין אומרים
דחדא היא אין מפסיק ביניהן
שמונה ימי חנוכה לא חשיב (א) במתני' משום דליכא קרבן:
רש"י ורע"ב ומשיאין, ג] יתקעו
כלום: אפי' רבנן. והאי דקאמר
אותו כלל דליכא לפרושי בשאר ימים אין גומרין אותו אבל
ימי
למסעיהם ש"מ (ש"מ), ד] עבידו
ולא כלום לאו דוקא הוא אלא
פלגא (ש"מ), ה] לתרועה ותקיעה
לאפוקי מדרבי יוחנן קאמר דכולי
קורין אותו בדילוג מדקאמר ר"ח כג] איקרי מועד לימא משמע דסובר דאין אומרין בר"ח כלל וכן הא דקאמר מאי שנא בחג דאמרינן
ולא (ש"מ), ו] פשיטא דכרבי
האי לא מפסיק קאמר פורתא
ובפסח דלא אמרינן משמע דאין חובה לאומרו כלל בר"ח ובפסח וכן משמע בהך דמסכת תענית (דף כח:) רב איקלע לבבל חזינהו
יהודה מהו (ש"מ), ז] בשנה
מצי מפסיק כרבנן דאמרי דתרי
דקרו הלילא בר"ח קסבר לאפסוקינהו כיון דשמע דקמדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם משמע שרב היה סבור שלא היו אומרים
החליל מכה וכו' (ש"מ),
הוו קמ"ל דלא מפסיק כלום וכר'
ח] שמונת ימי החג (ש"מ),
יהודה: ואימא הכי נמי. דכדרבנן
אותו כלל וא"כ ודאי מה שאנו אומרים אותו אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה כמו בי"ח ימים ומ"מ אומר ר"ת דצריך לברך
ט] המזבח ולשון מכה והד"א
מצי לאוקומה: א"כ מאי ולא
עליו דכך משמע הך דסבר לאפסוקינהו (דכיון) שמברכין עליו דאל"כ מיד שראה רב שלא ברכו לפניו מיד היה יכול להבין שלא היה חובה
(צ"ק), י] תיבת חילוק נמחק
כד]
כלום. האי משמע דלא מפסיק
(ש"מ), יא] מהללים בנבלים
כלל. אלמא משום דחדא הוו]:
אלא
(צ"ק), יב] באחד בשבת (ש"מ),
הואיל והיחיד גומר בהם את
יג] תרועה כו' אלמא (ש"מ), יד] ב' י"ח שעי צ"ק, בדפ"ר מיום שני, טו] מלאים ואיחר קיבוע (ש"מ), טז] ואם תפרש לפי' [תיבת כן נמחק] ההלל. ובשחיטת פסח גומר בהם את ההלל כדאמרינן [התם] במסכת פסחים לא הגיע לאהבתי מפני וכו' ש"מ שהיו גומרין [בהן] את ההלל:
(ש"מ), יז] בס"י ר' יהודה אומר ליכא, יח] לתרועה ותקיעה ולא (ש"מ), יט] צ"ל לתרועה, כ] גי' צ"ק בתר תקיעה מספק ומשום הכי
אסור כו', כא] צ"ל לתרועה, כב] מפסיקין התקיעות דאמרינן התם הראשונה היתה כדי לבטל כצ"ל (ש"מ), כג] ר"ח דאיקרי מועד לימרו (ש"מ), כד] לאפסוקינהו דחזינהו שמברכין (ש"מ),
שיטה
מקובצת
וקם ליה בדוכתיה. ורבי היה טועה במה ששכח קביעות ר"ה שעברה שהיה סובר שהיה אשתקד הקביעות ביום המולד ולפיכך היה תמה
ותקפ"ט והקביעות ביום א' אכתי [לא הוי] בזמנו ממש צ"ע ועוד קשה מדעבדינן אשתקד ח' מלאים א"כ היתה שנה [שלפניה] מעוברת
וא"כ הוו להו ב' שנים מעוברות רצופות זו אצל זו וזו לא מצינו וצ"ע. תוס': נר ישראל. פירש הר"ר חיים דהוה משבח בלשון זה נר
שחסר אותה השנה ג' ימים היאך נקבע ר"ה ביום המולד שהיה להקדים הקביעות קודם המולד ג' ימים וקשה דכיון דעבדינן ח' מלאים
א"כ היה המולד של אשתקד בער"ה דאי אפשר להקדים המולד קודם הקביעות יותר מיום אחד ולכל היותר ביום שלפני ער"ה מי"ח
ישראל לפי שהאיר עיניו במולד הלבנה העשויה להאיר על הארץ וכן במנחות בפרק שתי מדות (פח:) דהוה קשה לרבי למצוא שבע מדות
ולמעלה היה המולד דאי קודם לי"ח של יום של לפני ער"ה היה מקדים סיהרא תרי יומי אלא ע"כ כך היה המעשה ובשנה של אשתקד
הלח במקדש ואמר לו ר' שמעון בנו חצי לוג היה שבו היה מחלק לכל נר ונר אמר ליה נר ישראל כך היה משום דקאי במילתיה דנר היה
משבח אותו בלשון נר ישראל. הרא"ש ז"ל: ובשנים עשר יום בשנה כו'. אבל בשאר ימים לא היו מזמרים אלא בנבלים ומצלתים. תוס':
היה המולד מגי"ח ולמעלה והקביעות לכל הפחות ביום ה' וא"כ שדא הכ"א תקפ"ט על גי"ח (על) [יעלה] יום ב' בט"ו שעות ותקפ"ט
מעימעום היו משיאין לכהונה. פירש"י והרגמ"ה שם מקום וחבירו בכריתות בפרק אמרו לו (טו.) אמר ר' עקיבא שאלתי את ר"ג ור' יהושע
חלקים וכיון דקביעות דאשתקד היה ביום ה' א"כ קביעות דר"ה דהשתא ביום א' מפני הט' חסרים דעביד ובשביל חדש העיבור שהיה
באטליז של עימעום וכו': אין בין תקיעה וכו' כמאן כר' יהודה. דחשיב תקיעה ותרועה ותקיעה חדא, ולכך אין להפסיק בהם וה"ה בתקיעה
משלשים יום כדפי' לעיל וא"כ לא תמצא הלבנה בזמנו ביום הקביעות שהרי מתאחרת יום אחד וצ"ל (דהיינו) [דהוי] שפיר בזמנו כיון
דאינו מתאחר רק יום אחד לפי שאין אנו חוששין מיום אחד כדאמר תלמודא לעיל וגם לפי מה שפי' בשם מורי הרמ"ר לא ניחא אפילו
לרבנן, וא"כ אין להפסיק בין תרועה לשברים דמספקא לן דילמא גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי וכיון דחדא היא אין להפסיק בהו ויש
שאין נזהרין בזה ואפשר דמפרשי ולא כלום שלא יפסיק בשהיה אבל אם עשאן בשתי נשימות לא מקרי הפסק. הרא"ש ז"ל: שמונה עשר.
יהיה ביום שלפני ער"ה מו' שעות ולמעלה לא חשבינן מקדים סיהרא תרי יומי כיון שאינה נראית לבני בבל עד ר"ה וא"כ אפשר שהי'
מולד של אשתקד בז' שעות והקביעות היה ביום ה' שדי הכ"א תקפ"ט על ג' ז' אכתי הוי המולד של שנה זו ביום ב' (כ"ד) [בז'] שעות
עיין בהר"ן בערבי פסחים: