קרבן באחד באדר פרק ראשון שקלים העדה
ב:
מסורת הש"ס
שקליהן קודם החג: כולה כאחת היא באה. לצורך כל השלשה תרומות היו תורמין בר"ח ניסן ואף שלא היו בה ממקומות הרחוקים לית לן בה שתורמין על הגבוי ועל העתיד
א) אלא, ב) נבהת, ג) בא, ד) עי' ספרי
פרשת דברים וש"ר פ' נ"א, ה) עי'
לגבות: כדי לעשות פומבי לדבר. לפרסם ולהודיע כי בחג הפסח חובה להביא תרומה ממקום הקרוב לירושלם והרחוק במקצת בעצרת והרחוק ביותר בחג אבל לתוך הקופות לא
מגילה כט ב, ו) עי' הגהות הגר"א
בא משקלי הרחוקים: הן נקרא ולא נבעת. איך אפשר לקרות פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה: לטובה. לנדבת משכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב הביאו: לרעה. במעשה
ועיין ש"ק ועיין ברמב"ן פ' תשא.
עגל כתיב ויתפרקו כל העם: לטובה. במתן תורה כתיב ויוצא משה את העם ולא יצאו מעצמן: לרעה. בשילוח מרגלים ותקרבון אלי מעצמן: אז ישיר משה. וע"י התעוררות
(גליון הש"ס), ז) מגילה פ"ק הל"א
משה השירו גם בני ישראל: לרעה. בביאת מרגלים
תקלין חדתין
וש"נ, ח) ס"א הכל מודין, ט) השני
ותשא כל העדה את קולם מעצמן: אכן השכימו
לא היו תורמין בפ"א משום שהרחוקים עדיין לא
א"ל כולה כאחת היא באה ולמה אמרו בשלשה
א)
נוהגות, י) ס"א להבא, כ) מגילה ו ב,
השחיתו. כלומר גם הנביא צפניה הוכיחן כיוצא בזה
הביאו שקליהם וס"ל אין תורמין על העתיד לגבות
ל) נדרים פ"ח הל"ו ומגילה פ"א הלכה
פרקים כדי לעשו' פומבי לדבר ר' יהודה בר פזי בשם
השחתה עשו בהשכמה והטוב לא עשו בהשכמה
ונמצא שהרחוקים לא יהיה להם חלק בתמידי צבור
ה ובבלי נדרים סג א, מ) בס"י הנוסחא
רבי הן נקרא ולא נבעת. לטובה כל נדיב לב
ב)
1
(א)
כל השנה לכך היו תורמים בג' פרקים הללו בפרוס
שגבי עגל כתיב וישכימו ממחרת וגבי נדבת המשכן
אלא שכותבין אדר השני תיניין רי"א
❖
הפסח משום הללו דקרובים ובפרוס החג מפני
לרעה ויתפרקו כל העם וגו' לטובה ויוצא משה
כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ולא
2
3
אדר השני כותבין תי"ו ודיו,
הרחוקים מאד כמו בני בבל שלא הספיקו להביא
בהשכמה ממש: אופיא. דעתם ומנהגם של אומה
את העם לרעה ותקרבון אלי כלכם. לטובה
4
שקליהן עד קרוב לחג משעה שהכריזו וקשיא לר'
זו: נתבעין לעגל. כשתבעו מהם זהב לעגל נתנו
אז ישיר משה ובני ישראל לרעה ותשא כל
5
6
חזקיה דחזינן דגם בני בבל אינם מכריזין אלא באחד
וכשתבעו למשכן נתנו: הדא מתניתא. פליגא על
עין משפט
באדר דא"א מכריזין מראשו של חורף א"כ היו יכולים
העדה וגו' אמר ר' חייא בר אבא אכן השכימו
ג)
7
רבי בא דלכך נתנו למשכן כדי לכפר על מעשה
גם הם להביא בא' בניסן ולמה היה להם לתרום בג'
נר מצוה
השחיתו וכל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו
עגל: בפרשה זאת. היא פרשת ויקחו לי תרומה:
פרקים בשנה: כולה כאחת כו'. כלומר כל השקלים
ז א מיי' פ"ב ממגילה הלכה
(ב) ד) ג)
עושין אותה א"ר אבא בר אחא אין את יכול
יג
מה שירצו יעשו. לצרכי המשכן יהיה לאיזה צורך
היו צריכים להביא מכל המקומות בפ"א דהיינו בא'
טוש"ע או"ח סי' תרצז ס"א:
בניסן בכדי שיהיו כלולים כולם בלשכה דכיון דס"ל
לעמוד על אופיא של אומה זו נתבעין לעגל ונותנין
שיהיה וגם כמה שהיו רוצים היו יכולים ליתן: מה
ח ב טוש"ע אה"ע סימן קכו סעיף
אין תורמין על העתיד לגבות ואם הרחוקים לא היו
שירצו יעשו. לאיזה קרבן שהיו צריכין וכן מבקרי
נתבעין למשכן ונותנין. תנא ריב"ח הדא מתניתא
(א)
❖
מביאים בא' בניסן נמצא שלא היה להם חלק בתמידי
ז וטוש"ע חושן משפט סימן מג:
מומין היו לוקחין שכרן מתרומת הלשכה וכמה שהיו
ועשית כפורת זהב טהור יבא זהב של כפורת
8
צבור עד סמוך לחג והקרובים לא יהיה להם חלק
רוצים היו יכולים ליתן ובלבד שיהא יד כולם שוה:
ויכפר על זהב של עגל ר' חגי בשם רשב"נ שלש
מימות החג ואילך וזה לא מסתבר כלל אלא ודאי כל
ה)
תרומת אדנים לאדנים. דוקא ולא לשאר דברים:
השקלים נאספו בפ"א ושפיר אוקים ר' חזקיה דבני
תרומות נאמרו בפ' זאת תרומת אדנים ותרומת
נוסחת הבבלי
אף בפרשה הזאת. והיא פרשת כי תשא: הכל
בבל היו צריכים להשמיע מראשו של חורף בכדי שיהיה
שקלים ותרומת המשכן 9 דבר אל בני ישראל ויקחו
יוצאין בי"ד. אפי' כרכים שהוא עיקר זמן קריאתה
להם שהות להביא על א' בניסן: כדי לעשות פומבי.
(א) הנקרא כו': (ב) א"ר
ביבא
לי תרומה וגו' זו תרומת אדנים מאת כל איש אשר
כדי לעשות פרסום לדבר דודאי אין החיוב לתרום בג'
והא דתנן כרכים קורין בט"ו היינו אם רצו משא"כ
כו': (ג) לא כדין אמר ר"ח ור"ה
זמנים הללו אלא בניסן הוא תורמין על כל חדשי השנה
עיירות אסורים לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור:
ידבנו לבו תקחו את תרומתי זו תרומת שקלים
ורב: (ד) ר' יוסי ורבי אחא כו'
ורבנן הוא דחילקו לג' זמנים משום דג' זמנים הללו
לא בא אלא ללמדך כו'. כלומר ולא תיקשי לך א"כ
א"ל ר' יוסי לרבי אחא: (ה) והא
01וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זו תרומת המשכן
הן זמן קהלה לכל ישראל לעלות לרגל לכך היו תורמין
מתני' מקום כו': (ו) וחזר וקראה
דהכל יוצאין בי"ד בזמניהם ל"ל דבבבלי ריש מגילה
תרומת המשכן למשכן מה שירצו יעשו תרומת
ו)
בזמנים הללו למען ידעו כולם שיש לכל א' מישראל
[א]
בט"ו: (ז) אתה עוקרת זמן: (ח) ר'
אמרי' בזמניהם בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו
חלק בכל הקרבנות צבור שמקריבים בכל יום ויום
שקלים לקרבן מה שירצו יעשו כדי שיהא יד כולן
ברכיה בשם רב ורב סימון כו':
של זה וקאמר הש"ס דלרבי חלבו בא ללמד שיכול
כדאמר לקמן שבכל תרומה היו תורמין גם לשם כל
(ט) ר' חגא דציפורי אמר כו':
שוה. תרומת אדנים לאדנים העשיר לא ירבה והדל
11
לקרותן באחד מהזמנים באדר ראשון או בשני
ישראל וסמכוהו אקרא כמ"ש לקמן פ"ב מכאן לשלש
(י) כותבין אדר הראשון (ואדר השני
לא ימעיט. אמר רבי אבון אף בפרשה הזאת
ובמגילה פ"ק הגירסא לא בא אלא ללמדך שהמצות
פרקים לג' קופות לג' הפרשות והכי אשכחן גבי פייסות
אלא שכותבין אדר הראשון) ראשון
נוהגות בשני ואיכא לפרושי דה"ק בזמניהם אתי
דתרומת המזבח שהיו יכולים להפיס בפ"א אלא דחילקו
נאמר בה ג' תרומות מחצית השקל תרומה לה'
21
❖
ואדר השני סתם דר"מ רי"א כו':
לד' פייסות משום פומבי לדבר כמ"ש בירושלמי פ"ק
ללמד שלא יקראו אלא בזמנם דהיינו באדר שני והא
יתן תרומת ה' לתת את תרומת ה': בט"ו בו
דיומא וכן א"ר שם והלא כהן המדשן את המזבח
ודאי דלרבי חלבו קשיא מתני' דתני בט"ו קורין את
קורין את המגילה בכרכים: לא כן אמר רבי
(ג) ז)
הפנימי היה יכול לדשן את המנורה אלא לעשות
המגילה בכרכים דמשמע מינה דחיובא הוא שיקראו
פומבי לדבר היו מצריכין ב' כהנים ובשלהי פ"ק שם
חלבו ר"ה רב בשם ר"ח רבה הכל יוצאין בי"ד שהוא
ח)
הגהות הב"ח
דוקא בט"ו א"נ הכי קשיא ליה דבמתניתין משמע
ולמה איל קרב בי"א אלא כדי לעשות פומבי לדבר:
זמן קריאתה (א"ל) לא בא אלא ללמדך שכל המצות
שאין קורין אלא באדר שני דומיא דאינך: הוון
(א) גמ' נתבעין למשכן ונותנין ובימי
הן נקרא ולא נבעת. בתמיה כלומר איך נקרא את
הנוהגו' באדר שני אינן נוהגות באדר ראשון ר'
יתיבין. והוה קשיא להו מתני' לר' חלבו: ה"ג לא
ט)
(ד)
ר' יוסי בר' חנינא הוה מתניתא
המקראות הללו ולא יאחזנו בעתה וחרדה שמהם אנו
❖
מסתבר אלא לשעבר אבל להבא לא. וה"פ הא דר"ח
למדים כמה גדול כחו של יצה"ר: לטובה. אם היו
כצ"ל:
יוסה ור' אחא הוון יתבין א"ר יוסה לר' אחא לא
[ב]
ישראל צריכים לקבץ נדבות לדבר טוב כתיב כל נדיב
אינו אלא לשעבר אם קרא בכרכים בי"ד שיצא אבל
מסתברא אלא לשעבר אבל לבא לא (ה) והא
י)
לב שלא נתנו אלא נדיבי לב: לרעה ויתפרקו כל העם.
לכתחלה צריך לקרו' בט"ו ומתניתין איירי בלכתחילה:
תני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה
אף שאינם נדיבי לב: ויוצא משה. שהיה צריך להוציאן:
ופריך והא תני מקום שנהגו לקרות שני ימים. והיינו
הגהות הגר"א
אז ישיר כו'. היה צריך לעוררם תחילה בשירתו: אכן
שני ימים א"ל אוף אנא סבר כן אמר רבי מנא
במקום שמסופקים אם הוא כרך או כפר ואס"ד
השכימו. משא"כ במצוה אמרינן זריזין מקדימין
[א] צ"ל מה שירצו יביאו וכו' לקרבן
ויאות אילו משקרייא בי"ד (ו) חוזר וקרייא בט"ו
שהכל יוצאין בי"ד למה קורין שני ימים: א"ל אף
למצות מדכתיב וישכם אברהם בבוקר: אופי'. נימוסה:
מה שירצו יביאו אבל יד כולם שוה
שמא אין שומעין לו אם את אומר כן נמצאת
אנא סובר כן. שאינו יוצא בי"ד: ויאות. בתמיה
יבוא זהב. ר"ח פליג אדר"ב דאמר מה שהיו נותנים
העשיר לא ירבה ממחצית תרומת
וכי שפיר קפריך דקאמר שאף הוא סובר כן. ל"א
עוקר זמן כרכים בידך. תני רשב"ג אומר מצות
למשכן מנימוסם ומנהגם היה ליתן לכל אשר ישאלום
כ)
(ז)
אדנים לאדנים וכו' וגירסת הספרים
ויאות ושפיר קאמר ר"ח ולא קשיא מהך ברייתא:
לרע ולטוב אלא מדעת עשו כן כדי שיבוא זהב של
הנוהגות באדר שני אינן נוהגות בראשון חוץ
א
מה שירצו יעשו הוא שבוש דהעשיה
כפורת ויכפר על מעשה עגל וכן כל מה שנתנו לצורך
שמא אין שומעין לו. וכי מוחין בידו: אם אומר
לא היה כפי רצונם רק ההבאה בב'
מהספד ותענית שהן שווין בזה ובזה ר' בא רבי
(ח)
המשכן: בפרשה הזאת. של ויקחו לי תרומה: תקחו
את כן. שעיר שהיא ספק כרך אם קראו בי"ד
תרומות הנ"ל: [ב] ה"ג לא
ירמיה בשם רב ר' סימון בשם ריב"ל הלכה כרשב"ג
את תרומתי זו תרומת שקלים. מדכתיב בכל התרומות
שאסורין לקרות בט"ו עקרת זמן הכרכים בידך ולא
מסתברא לשעבר אלא להבא לא והא
תרומה סתם ובהך כתיב תרומתי כלומר תרומה שלי
רב הונא רבה דצפורין אמר הנהיג ר"ח בציפורין
(ט)
ידענו שהוא ספק ובטלת תקנת חכמים שאמרו
תני וכו' א"ר מני ויאות אילו בן ט"ו
מדייק דקאי אתרומת שקלים שהיו לוקחין ממנו
כהדא דרשב"ג לא אמר אלא הנהיג (אבל) הא
שהכרכים יקראו בט"ו לחלוק כבוד לא"י וכיון שאין
שקראה בי"ד ולא קראה בט"ו שמא
קרבנות לגבוה: וזאת התרומה אשר וגו' זהב וכסף
מוחין בידן לא קשיא לרבי חלבו דלכך קורין שני
שומעין לו אם אמרת וכו'. וה"פ הא
להלכה לא אבל לענין שטרות כותבין אדר
ב
ל)
(י) [ג]
וגו' תכלת וגו'. ומדהנך תרתי לתרומת שקלים
דאר"ח הכל יוצאין וכו' לא בא
ימים אע"פ שיצאו בקריאת י"ד כיון דלא אפשר:
ומשכן אתיין ע"כ הך ויקחו לי תרומה אתיא לתרומת
ראשון ואדר שני מ) סתם
ר"י אומר אדר ראשון
לאשמועי' שאם קרא בי"ד ועבר יום
מצות. הנוהגות באדר שני כגון סדר פרשיות ומקרא
אדנים: מה שירצו יביאו. אם זהב זהב ואם תכלת
סתם
ט"ו שיצא בקריא' י"ד דמאי קמ"ל
תכלת ואף המביאים זהב כל אחד מה שהיה רוצה
מגילה ומתנות לאביונים: שהן שוין בזה ובזה.
מאי דהוה הוה אלא דאתא
להביא מן הזהב היה מביא ולא היה יד כולם שוה וכן בכל המינים האמורים שם בפרשה:
שבי"ד ובט"ו שבראשון נמי אסור בהספד ובתענית: לא אמר אלא הנהיג. אבל אין מורין
לאשמועינן דלהבא לא שאם קרא
תרומת שקלים לקרבן מה שירצו יביאו. כדתנן לקמן פ"ב שהיו שוקלין דרכונים וסלעים וטבעים
כן: כותבין אדר הראשון ואדר השני. כלומר ולא אמרינן דאדר ראשון שבט מיקרי אלא
כו' אעפ"כ יד כולן שוה וזהו דקאמר נמי הכא אבל יד כולם שוה: העשיר לא ירבה ממחצית
בי"ד ועדיין יום ט"ו לפניו נמי אין
שניהן הן אדר וכותבין בשטרות אדר. אלא שבאדר ב' כותבין אדר תניין: רי"א כותבין תי"ו.
השקל תרומת אדנים לאדנים. כלומר דתרומת אדנים מיתוקם ביה יותר דיוקא דקרא לא
צריך לקרות בט"ו שכבר יצא בי"ד
משנת אליהו
ירבה ממחצית השקל ממש דבשקלים לקרבן היה מצוה לדורות מימות משה ואילך כדכתיב
שהוא זמן קריאה. ופריך והא תני
(ד"ה ב כד) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד
ובשבת ל"ד א' ד"ה עם חשכה: א"ל כולה כאחת היתה באה. וצ"ל לחזקי' הא דתנן במתני' באחד
מקום שנהגו וכו'. אילו בן ט"ו
ה' לאהל העדות ולא היו המטבעות כאותן שהיו בימי משה וכשהיו המטבעות שלהן דרכונות
באדר וכן הא דאריב"ל היינו בסתמא לקרובים והיינו לשיטתו שפירשתי דס"ל שאין תורמין על הע"ל
שקראה בי"ד ולא קראה וכו' כלומר
וע"כ היו צריכין בני בבל להשמיע על שקליהן מראשו של חורף. אבל למ"ד דס"ל תורמין על הע"ל
היו מוסיפין יותר על מחצית השקל דקרא ולכן אמר גבי שקלים מה שירצו יביאו אבל תרומת
שעשה כן לכתחלה שקרא בי"ד ולא
אתיא מתני' דידן כפשטי' דבכ"מ היו משמיעין בא' באדר אף במקומות הרחוקים מא"י אף שלא היו
אדנים לא היה אלא בימי משה ואז לא היה מטבע אחרת אלא השקל לא שייך למינקט מה
בט"ו שמא שומעין לו א"כ אתה
מגיעים שקליהן בא' בניסן מ"מ היו תורמין בא' בניסן גם על הע"ל מהרחוקים והא דתורמין בשלשה
שירצו יביאו דהא בהדיא כתיב לא ירבה גו' ממחצית השקל וכן נאמר וכסף פקודי העדה מאת
עוקר זמן כרכי' בידך וברייתא אמרה
פרקים אתיא לדידי' כפשטי' משום הרחוקים המביאים שקליהם בעצרת שעכשיו יתחילו להקריב הקרבנו'
ככר וגו' בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העובר על הפקודים וגו' ויהי מאת
דמקום שנהגו לקרות ב' ימים היינו
משלהם גם על הקרובים וכן הרחוקים מהם המביאים בחג ואף שכשתרמו באחד בניסן משקלי הקרובים
ככר הכסף לצקת וגו' וכן עולה לפי חשבון מספר ב"י ת"ר אלף מאת ככר לאדנים כדפי'
מספק שמא הוא כרך וצריך לקרות
תרמו גם עלייהו כדלקמן שבכל תרומה תורמין לשם כל ישראל אך דלפעמים כלין כל הג' קופות דתרומה
רש"י בחומש ולכן אף דקרא דעשיר לא ירבה וגו' כתיב בין שתי תרומות דהיינו תרומת שקלים
ראשונה קודם עצרת כמ"ש לקמן פ"ג שלמו שלשתן כו' ועי' מ"ש בפ"ג הל"ד בארוכה: ה"ג לא מסתבר
בט"ו ואם כן איך נאמר שלכתחלה
ותרומת אדנים ונדרש לפניו ולאחריו דבתרוייהו היה יד כולם שוה אך דמחצית דאורייתא
לשעבר אלא להבא לא וכדפרישית. ויש גורסין לא מסתבר אלא לשעבר אבל להבא לא וצריכין לפרש
יקראו בי"ד תמיד ותעקר זמן כרכים
בלא ריבוי ומועט לא נתקיים במשמעותו אלא גבי אדנים. וגירסת הספר מה שירצו יעשו
והא תני בניחותא. ולא נהירא דאין זו סוגיית הירושלמי כלל לומר והא תני לסיוע אלא לסיוע אומר
אע"כ דלכתחלה אסו' לבן ט"ו
הוא שיבוש דהעשיה לא היה כפי רצונם רק ההבאה בב' תרומות הנ"ל: אף בפרשה זו. משום
ותני כן: הנהיג ר"ח. בתענית (כ"ו ב) אמרינן דהלכה דרשינן בפרקא מנהג מדרש לא דרשינן
לקרות בי"ד אבל בההיא דר"ח איירי
שהזכיר קרא דהעשיר לא ירבה האמור בכי תשא קאמר דאף בפ' כי תשא נאמרו ג' תרומות:
אורויי מורינן נהגו אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן לי'. ולכאורה היה נראה לומר דהנהיג
דאם קרא פעם אחת באקראי בי"ד
מחצית השקל כו'. וגמרא לא מפרש היאך רמיזא כל חד וחד וסמיך על הא דנקט לעיל
הוי כמו נהגו. אבל מדקאמר הכא לא אמר אלא הנהיג הא להלכה לא ש"מ דהנהיג הוא כמו מנהג
שיצא דבכה"ג לא מיעקר זמן כרכי':
דנהגו היינו מאליהם נהגו ואינו עיקר כדפירש"י שם משא"כ הנהיג ר"ח י"ל עיקר ואורויי מורינן
דבתרומת המשכן לא קפיד אמחצית וגם לא היה יד כולם שוה משא"כ בתרומת שקלים
[ג] כותבין אדר ראשון ראשון ואדר
ועי' בקרבן עדה שכתב לא אמר אלא הנהיג אבל אין מורין כן ואינו מחוור: ה"ג אבל לענין שטרא
דקפיד שיהיה יד כולן שוה אבל לפעמים כולם בשוה נותנים יותר ממחצית השקל דבימי משה.
❖
אדר הראשון כו'. כמ"ש בפנים וה"ג לה בנדרים ס"ג וכן פסק הרמב"ם פ"י מהלכות נדרים וטוש"ע
שני סתם ר"י אומר וכו' כצ"ל:
אבל בתרומת אדנים קפיד קרא מחצית השקל דוקא בלי ריבוי ומיעוט עליו. וה"נ הכי רמיזא
חו"מ סימן מ"ג:
קרא קמא זה יתנו כל וגו' מחצית השקל איירי בשקלים דפריט ותני מחצית השקל. ועל זה
שנאמר כל העובר על הפקודים פליגי לקמן (סוף הלכה ו) אמוראי חד אמר כל דעבר בימא וח"א כל דעבר על פקודיא כו' וקאמר שם דפלוגתייהו שייכא להא דפליגי ריב"ז ובן בוכרי
בשקלים. וגם דרש לקמן זה יתנו כמין מטבע של אש כו' דקאי בשקלים וקרא דכתיב יתן תרומת ה' ולא נקט מחצית איירי בתרומת המשכן. והעשיר לא ירבה ממחצית כו'. איירי
תורה אור השלם
בתרומת אדנים דהכי סליק חושבנא בפ' פקודי כדלעיל ובאמת כולה פרשה זו איירי בשקלים כדכתיב הכא לכפר על נפשותינו והיינו קרבנות וכן בקרא דיתן תרומת ה' כתיב כל העובר
1. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל
על הפקודים ג"כ ומבן עשרים שנה דקאי אשקלים. אך נרמזו סדר ג' תרומות במה דקפיד בסכום המחצית ומה דלא קפיד ומאי דקפיד אלא ירבה ממחצית וכנ"ל ועיין בבבלי מגילה
(כט ב) וברש"י ד"ה שקלים וד"ה שלש וד"ה לבד"ה: הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה. גם בני ט"ו שקראו בי"ד יוצאין ולמה נקט במתני' ובט"ו בו קורין ולא תני עיקר הזמן שהכל
נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת
יוצאים בו אע"כ ס"ל למתני' דאין הכל יוצאים בקריאת י"ד ולהכי סידר לה בהדי אינך אחריני למימר מה הנך דוקא בט"ו אף קריאת המגילה דוקא בט"ו וקשיא לר"ח: א"ל לא בא כו'.
וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר
כלומר דלעולם מתני' אתיא כר"ח דיוצאין בי"ד והא דלא נקט אלא ט"ו משום שרצה להשמיענו דכל הדברים דחשיב במתני' שמצותן בט"ו באדר אין נוהגות רק באדר ב' ולהכי קדים
הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיְיָ:
ותני זמן קריאת המגילה בהדייהו לאורויי דכמו דקריאת המגילה דוקא באדר הב' כדתנן להדיא פ"ק דמגילה קראו את המגילה ונתעברה השנה קורין אותה באדר הב' אין בין כו' ודריש
שמות לה כב
להו התם מקראי ה"נ כל הני דחשיב דוקא באדר הב' ומשום דהני אחריני עיקרן דוקא בט"ו להכי נקט זמן דט"ו לדמויינהו בהדדי ובמגילה התם עיקר פרטן של הזמנים והכא אגב
2. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי
תני לה כנ"ל: ה"ג לא מסתברא לשעבר אלא להבא לא. הא דאר"ח הכל יוצאין כו' לא מסתבר דאתי לאשמועינן שאם קרא בי"ד ועבר יום ט"ו שיצא בקריאתו בי"ד זה לא מסתבר כלל
הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל
דא"כ מאי אתי לאשמועינן דמאי דהוה הוה אלא דאתי לאשמועינן דלהבא לא שאם קרא בי"ד ועדיין יום ט"ו לפניו נמי א"צ לקרות בט"ו שכבר יצא בי"ד שהוא זמן הקריאה. ופריך
שמות לב ג
אַהֲרֹן:
והא תני מקום שנהגו כו': א"ל אף אנא סבר כן. כר"ח וכדמסתבר לך ומ"מ ל"ק מברייתא וסתם דבריו ומפרש ר' מני ויאות דל"ק מברייתא לר"ח: אילו בן ט"ו שקראה בי"ד ולא קראה
3 וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת
כו'. כלומר שעשה כן לכתחילה שקרא בי"ד ולא בט"ו שמא שומעין לו א"כ אתה עוקר זמן כרכים בידך ולכן ברייתא דמקום שנהגו לקרות שני ימים היינו מספק שמא הוא כרך
הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ
וצריך לקרות בט"ו ואם כן איך נאמר שלכתחלה יקראו תמיד בי"ד ותעקר זמן כרכים משא"כ בההיא דהכל יוצאין בי"ד היינו אם קרא פעם באקראי בי"ד שיצא דבכה"ג לא מיעקר
שמות יט יז
בְּתַחְתִּית הָהָר:
זמן כרכים: מצות הנוהגות באדר הב'. כגון כל הני דמתני' ומתנות לאביונים וסדר פרשיות: שוין בזה כו'. שבי"ד וט"ו שבאדר א' נמי אסורין בהספד ותענית: אבל הלכה לא.
4. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ
ונ"מ דהלכה דרשינן בפרקא ומנהגא בפרקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן כדאמרינן בבבלי תענית כ"ו: אבל לענין שטרא. הרוצה לכתוב בשטר אדר הראשון כותב בהדיא אדר
נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ
הראשון אבל אם רצה לכתוב אדר השני כותב אדר סתמא. דברי רבי מאיר דסבירא ליה דסתם אדר שני משמע ולא הראשון: ר' יהודה אומר אדר ראשון סתם. דס"ל דסתם אדר
אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת
הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: דברים א כב 5. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שמות טו א 6. וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה
וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: במדבר יד א 7. אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם: צפניה פרק ג פסוק ז 8. וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב
טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ: שמות כה יז 9. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: שמות כה ב 01. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:
שמות כה ג 11. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְיָ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: שמות ל טו 21. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית
הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיְיָ: כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְיָ: שמות ל יג, יד