קרבן מצרפין
שקלים פרק שני שקלים העדה
ז.
מסורת הש"ס
עקירה משום פסח לכך בשתיקה פסול: והוא שקרבה וכו'. אמתניתין קאי הא דתנן מותר נזיר לנדבה דוקא שקרב החטאת לבסוף שהנזיר מביא ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים
א) נזיר כה א, ב) מיתות,
ג) עיין נזיר כו ב,
וכשקרב החטאת לבסוף ה"ל מותר חטאת שהוא לנדבה: ה"ג אלו הן מעות סתומים כל שדמי חטאת. שמתו בעליהן היו מעורבות בהן ואפילו הפרישו הבעלים בחייהן דמי
ד) [תוספתא פ"א] סנהדרין
חטאת מתוכן אפ"ה ה"ל כמעות סתומין וכאילו עדיין הן מעורבין בתוכו וילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין והיינו כרבי זעירא: ה"ג אלו לחטאת והשאר לשאר נזירות ומת דמי
מח א, ה) (סנהדרין מח א)
חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלים והשאר רוצה להביא בהן עולה יביא שלמים יביא ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן כ"ה בתוספתא פ"ק דמעילה. וה"פ דאין מועלין במקצתן
תוספתא פ"א, ו) ב"ר פרשה
דלמא דמי שלמים נינהו ואין מועלין בשלמים: ולא
ריבב"ן
פב, ז) ברכות פ"ב הלכה א
אמר אם מת יפלו לנדבה. כמותר חטאת והיינו כרב
אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף אבל אי קרבו
מו"ק פ"ג הל"ז, ח) ליה,
למעט והכא את אמר מן לרבות אמר ר' מנא
❖
חסדא: שאין לך לחם וכו'. שלא מצינו שיהא לחם
ט) יבמות צו ב,
שלמים בסוף מותרן שלמים א"ר זעירא אפילו
א
הכא נמי מן למעט מיעוט שאינו בא בן ב'
קרב בפני עצמו: שאין לך נזירות באה בלא לחם.
קרבו שלמים לבסוף הלכה א) [א] אחת היא בנזיר
שנים מיעוט שאינו בא נקבה וגבי אשם נמי מן
דמתחלה כשקיבל נזירות על עצמו נתחייב להביא
שתהיה מותרה נדבה מתניתא מסייעא לדין
לחם משל עצמו: לפום כן. כמו לפיכך: סברין
למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד.
עין משפט
מימר. סברוה בני הישיבה לומר היינו מותר לחמו
ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייע לרבי זעירא
התיבון והא כתיב ואם מן הצאן קרבנו מן
נר מצוה
היינו מותר נסכיו דשניהן ירקבו: קדשי קדשים
הכשבים או מן העזים לעולה מעתה מותר
(אפילו) אלו הן מעות סתומין כל שדמי חטאת
כט א מיי' פרק
אינון. וקדשי קדשים מותרן נדבה: אהן דאמרן.
ט
הפסח בא עולה אמר ר' אבין משוין דבר שהוא
מיתות מעורבות בהן ואפי' הפריש דמי חטאת
ב)
[ב]
הא דאמרן דסובר ר"ח דמותר לחם דוקא הוא
מנזירות הל"א:
לאכילה לדבר שהוא לאכילה ואין משוין דבר
מתוכה מעות סתומין הן מתניתא מסייעא לרב
ל ב מיי' שם הל"ו:
דירקב אבל מותר נסכים לא דקדשי קדשים הן:
שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה אמר ר' יוסי
לא ג מיי' פרק
חסדא אלו [א] לחטאתי והשאר לשאר נזירותי
ב
[ג] ג)
ד
א"ל יפלו לנדבה. דשקלים לקדשי קדשים באין:
משוין קדשים קלים לשם קדשים קלים ואין משוין
ממעילה הל"ג:
ומת מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן ולא אמר
ר"א אומר יפלו לנדבה. ועשירית האיפה קדשי
ג
קדשים קלים לשם קדשי קדשים ובפ"ק דזבחים
לב ד מיי' פרק
ה
קדשים היא דכתיב בה חטאת:
אם מת יפלו לנדבה רב חסדא אמר ד מותר לחמו
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
מפהמ"ק הל"ח:
הלכה ה מתני' מותר שבוים. אם גבו
(דף ט.)
של נזיר יורקב א"ר יוסי ויאות להקריבו בפני עצמו
לג ה מיי' שם:
מנין למותר הפסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת
צדקה לצורך פדיון שבוים וניתותר
לד ו מיי' פרק ט ממ"ע
אין את יכול שאין לך לחם קרב לעצמו להקריבו
פסח לה' אלהיך צאן ובקר וכי פסח בא מן
ישמרום עד שיפדו בהם שבוים אחרים אבל אם
הלכה יח והל"ז
עם נזירות אחרת אין את יכול שאין לך נזירות
הבקר אלא מותרו בא לדבר הבא מן הבקר
פירשו לשבוי זה זכה אותו השבוי במותר: מותר עני.
טוש"ע יו"ד סימן רנג
באה בלא לחם לפום כן צריך מימר מותר לחמו
והיינו שלמים: מותר נזירים. הפריש מעות לצורך
אם גבו מעות לקנות לו מלבוש ונתותר נותנין
סעיף ו וסימן שנו סעיף
של נזיר יורקב סברין מימר הוא לחמו הוא מותר
המותר לאותו עני: מותר המתים. אם גבו מעות
נזירין ולא פי' למי [מותר לנזירים]: מותר שבוים.
א:
לצורך קבורת מת סתם המותר לקבורת מתים
לה ז מיי' שם טור שו"ע
נסכיו אמר רבי יוסי בר רבי בון מותר נסכיו
ולא פירש למי שיהא המותר לשבוין: [מותר שבוי].
(א)
אחרים אבל למת זה המותר ליורשיו דאחולי אחיל
שם:
לאותו שבוי דלצרכו נדר אפי' אם ישארו: מותר
קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה על דעתיה
ה
[ד]
לו ח מיי' פרק ד מאבל
המת זילותיה לגבי יורשיו: יהא מונח עד שיבוא
המת. לתכריכין ולהוצאת קבורתו ליורשיו בפרק
דרבי יוסי (ב) בר רבי בון שמואל אליבא דרב
❖
אליהו. מספקא ליה אי מחיל המת זילותיה לגבי
הלכה ד:
נגמר הדין (ד' מח) אביי ורבא פירשו טעמייהו
חסדא במותר נסכים ורבי חייא (חסדא) ורבי
(ג)
יורשיו או לא הלכך יהא מונח: בונין לו נפש על
דהני תנאי אביי מתרץ לטעמיה דכ"ע הזמנה
אלעזר שלשתן אמרו דבר אחד רבי חייא (חסדא)
קברו. פשיטא ליה לר' נתן דלא מחיל הלכך בונים
לאו מלתא היא ת"ק סבר כי מיבזו ליה יורשין
אהן דאמרן שמואל דאמר רבי יוסי עד דאנא תמן
לו מצבה על קברו מאותו מותר שכבר זכה בו המת:
נוסחת הבבלי
אחיל זילותיה גבי יורשין ור"מ מספקא ליה אי
גמ' גבו לו. לצרכי המת שסברו שאין לו צרכי
שמעית קל רבי יהודה שאיל לשמואל הפריש שקלו
(א) אר"י בר ביבין כו':
מחיל אי לא הלכך יהא מונח עד שיבא אליהו
קבורה ונמצא שיש לו: מותר המת ליורשיו. ואף
ומת א"ל יפלו לנדבה רבי אלעזר אומר מותר
[ה]
(ב) בר ביבין אליבא דר"ח
ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל הלכך יעשה נפש
זה למותר המת דמיא והרי הוא ליורשיו: הגע
כו': (ג) נסכים שמואל ורב
עשירית האיפה שלו רבי יוחנן אמר יוליכם לים
על קברו נפש פי' מצבה על קברו לזכר פלוני.
עצמך. אמור לנפשך דלא דמיין שהנותנין לא כיונו
חסדא ור"א שלשתן כו' רב
המלח רבי אלעזר אומר יפלו לנדבה:
ירושלמי גבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו
אלא לזכות להמת וכיון שיש לו לא זכה בו המת
חסדא הדא דהכא שמואל
הלכה ה מתני' ו מותר שבוים לשבוים מותר
סבר ר' ירמיה למימר מותר המת ליורשיו א"ל
מעולם ואיך יזכו יורשיו בו הלכך מחזירין אותו
דאמר רב אסי כו' ר"א
שבוי לאותו שבוי מותר עניים
להנותנים אם אפשר או מניחין לצורך מתים אחרים:
ר' אמי דחוטרי הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה
דתניא מותר כו':
א"ל. ר' ירמיה בכעס על שהשיב על דבריו הלא אין
(ד) ואזיל על ר"ח כו' ר'
ואינו חייב ליתן ופטור מנדרו מיכן הוכיח אם
לעניים מותר עני לאותו עני מותר המתים
ד)
אתה יודע אלא מה שאמרתי לך ודבר זה לא אמרתי
אלעזר כו' שאיל בשלומי
נדר צדקה לאחד ונמצא שהוא רמאי ויש לו
למתים מותר המת ליורשיו רמ"א מותר המת יהא
כו': (ה) קמי דארורא
לך ומנא לך להשיב: אין פודין שבוי בשבוי. אם
אינו חייב ליתן לו:
מונח עד שיבא אליהו רבי נתן אומר מותר המת
❖
א"ל כו':
גבו מעות לצורך שבוי זה אסור לשנותו לצורך שבוי
גמ'
בונין לו נפש על קברו: [ב] גבו לו בחזקת
תקלין חדתין
אחר ואפילו השני עדיף מהראשון: ואין גובין טלית
שאין לו ונמצא שיש לו ר' ירמיה סבר מימר מותר
בטלית. אם גבו מעות לקנות בהן טלית זה אסור
וגם התם לא השתיקה מכשרת אלא אמירה דשל"ש
המת ליורשיו אמר ליה רבי אידי דחוטרא הגע
לשנותו לקנות בהן טלית אחר: ואין ממחין ביד
הגהות הגר"א
אבל כל כמה דלא עקר ליה בשחיטה ודאי לשמו קאי
פרנסין. והן הגבאין לעשות כך לשנות הצדקות
כדאמר בפסחים: והוא שקרב חטאתו לבסוף. שהנזיר
עצמך דלא כוונן אלא ליה אמר ליה אנא לא אמרית
[א] ה"ג הלכה היא בנזיר
מביא ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים וכשהקריב
למה שצריכין אותן ביותר דמעיקרא אדעתא דהכי
את מנן לך תני בשם רבי נתן מותר המת יבנה לו
וכו' ומלת אחת מיותר:
חטאתו לבסוף וכו' והוה מותר חטאת הוא דקאמר
ניתנו שאם יצטרכו שישנו אותן הגבאין: דבריהן.
[ב] מלת מיתות מיותר
נפש על קברו ויעשה לו זילוף על גבי מטתו תני
ה)
דמותרו נדבה ואמתני' קאי: אפילו קרב שלמים
שאומרין דבר הלכה משמן זהו זכרונן: ר"י הוה
וצ"ל כל שדמי חטאו'
לבסוף. כיון שכולן קרבנות נזיר הן והלכה למשה
אין פודין שבוי בשבוי ואין גובין טלית בטלית
מסמיך. לפי שבעל בשר היה הוצרך להשען על
מעורבין בהן וכו':
מסיני שקרבנות נזיר מותרן נדבה וכן הוא בנזיר
ואין ממחין ביד פרנסים לכך תני רשב"ג אומר
ז
ו)
אדם אחר בהליכתו: ה"ג הוה מסמיך ואזיל על
[ג] ה"ג אלו לחטאות
כ"ט ב': ואפילו נפלה דמי חטאת מתוכו. כגון
ר"ח בר אבא. והוה ר"א רואה ר' יוחנן עובר וטמן
אין עושין נפשות לצדיקי' דבריהם הן הן זכרונן
והשאר לשאר נזירו' ומת
[ג] ח
שנפרד כשיעור דמי חטאת: מעות סתומין הן.
עצמו בפניו שלא יראנו: תרתין מילין וכו'. שני
דמי חטאת ילכו לים המלח
רבי יוחנן הוה מסמיך ואזל עאל ר' חייא בר
ויפלו לנדבה אלמא אע"ג שכבר הופרש מהן דמי
ז)
(ד)
והשאר יביאו חציו עולה
דברים רעים עשה ר"א זה שעלה מבבל במאי דטמן
חטאת כיון שהיה דמי חטאת מעורבין בהן כך נתקבלה
אבא והיה רבי אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה
וחציו שלמים ומועלין בכולן
ההלכה שיהא מותר נזיר נדבה בכל ענין שיהא מותר
עצמו חדא שנראה שאין זה כבודו שישאל בשלומי
ואמר הלין תרתי מלייהו הדין בבלאה עביד ביה
ואין מועלין במקצתן וכ"נ
ה"נ אפילו קרב שלמים לבסוף שדמי חטאת כבר
ועוד גדולה מזו נראה שאינני כדאי לדבר עמו
חדא דלא שאיל בשלומיה וחדא מיטמר א"ל רבי
גי' הרא"פ: [ד] ה"ג ע"ד
הופרש מהן מ"מ הוה מותר נדבה כיון שדמי חטאת
לכך הוא מטמר עצמו: כך. המנהג בבבל שהקטן
היו מעורבין בהן שכך היתה ההלכה: והשאר יביא
דר' יוסי בר בון ושמואל
יעקב בר אידי כך נהיגין גבהון דזעירא לא שאיל
אינו שואל בשלום הגדול מפני כבודו של הגדול
חצי' לעולה כו'. אלמא אם הופרש מהן דמי חטאת
ר"ח ור"א שלשתן אמרו
בשלומיה דרבה דאינון נהגון ומקיימין ראוני
שהן מקיימין הך קרא ראוני נערים ונחבאו וגו':
1
ונשארו דמי שלמים לבסוף מותרן קרב שלמים והיינו
דבר א' והשאר שבינתים
א"ל ר' יעקב מהו למיעבר קמי. צלם ששמו אדורא:
נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו אמר להו מהו
ח)
כר"ח: שאין לך לחם. שלא מצינו שיהא לחם קרב
נמחק: [ה] צ"ל ר"א
א"ל. ר"י מה אתה חולק ליה כבוד שאין אתה
בפני עצמו: שאין לך נזירות בלא לחם. דמתחילה
למיעבר (ה) קמי דאדורא צלמי א"ל מה את פליג ליה
דאיתמר: [ו] צ"ל לא כך
❖
רוצה לעבור לפניו בלא תשורה אלא עבור לפניו
כשקיבל נזירות על עצמו נתחייב להביא לחם משל
היה המעשה:
יקר עבור קמוהי וסמי עינוי א"ל יאות ר' אליעזר
עצמו: סברין מימר. סברוה בני הישיבה לומר:
וסמי עיניו: א"ל. רבי יעקב א"כ שפיר עביד
עביד דלא עבר קמך ועוד עביד הא בבלאה
ט)
הוא מותר נסכים. דשניהן ירקבו: קדשי קדשים
ר"א דלא עבר לפניך כיון דנהיגין דאין הקטן
אינון. ומותרן נדבה: ע"ד דרבי יוסי בר ביבין.
דלא אמר שמעתא משמיה נכנסו לפניו רבי אמי
שואל בשלום הגדול דין הוא שיטמר מפניו: ועוד
ציון ירושלים
דאמר בשם ר"ח דמותר נסכים יפלו לנדבה
עבד וכו'. א"ל רבי יוחנן לר' יעקב ועוד אחת
ור' אסי אמרו לו ר' [ו] כך היה מעשה בבית הכנסת
הואיל דקדשי קדשים הן: אמר ליה יפלו לנדבה.
ואין ממחין ביד
עשה לי ר"א הבבלי הזה שאמר דבר הלכה ששמע
של טרסיים בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו
דשקלים לקדשי קדשים באין: עשירית האיפה.
הפרנסים. עי' נמ"י פ"ק
ממני ולא אמרה משמי: בנגר שיש בראשו גלוסטרא.
קדשי קדשים היא דכתיב בה חטאת: מתני' גבו
רבי
דב"ב ובשו"ת אא"ז ש"א
שראשו עב וראוי לשחיקת התומים ולשאר תשמיש
לו בחזקת שאין לו. שסברו שאין לו כלל ונמצא
סימן סו: נהגין גבן
ונחלקו בו אם מותר להשתמש בו בשבת לנעול בו הדלת ר"א אוסר ורבי יוסי מתיר
שיש לו: ר' ירמיה סבר. למפשט הך בעיין ממתני' דקתני מותר המת ליורשיו דהך
דזעירא לא שאל
נמי למותר המת דמיא: דחטרי. שם מקום: הגע עצמך. כלומר תעיין בזה ותמצא
משנת אליהו
בשלמא דרבה. עיין שו"ת
דלא דמיין אהדדי: דלא כוונן אלא ליה. שהנותנים לא כוונו אלא ליה ולא ליורשיו והכא
ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"א מהל' מעה"ק הלכה עשירית האשם אין בא אלא מזכרי כבשים בלבד יש אשם בא
פמ"א ח"א בהקדמתו
כיון שיש לו ולא יוקח מהם כלום לצרכו והיורשים יטלו הכל אדעתא דהכי ודאי לא התנדבו
מגדולי מין זה ויש אשם בא מן הקטנים דהיינו אשם נזירות היה כבש בן שנה ואשם מעילות ואשם תלוי
ובחיבורי יד שאול סימן רמב
וכי קתני במתני' מותר המת ליורשיו היינו שנתותר ממעות נדבתם אחר שנעשה צורכי המת
וגזילות בהם כתיב איל והוא בן שתי שנים הילכך ליכא למיגרס הכא ואשם אינו בא אלא מן האילים דהא
❖
בארתי הדברים באורך:
דאמדי' דעתייהו דהמתנדבים דאדעתא דהכי התנדבו בתחילה באם שיתותר שיהא ליורשיו
אשם נזיר היה בא כבש בן שנה אלא גרסינן אינו בא אלא מן הכבשים דממעט עזים דכתיב ואם מן הצאן
דא"א לצמצם: אנא לא אמר את מנ"ל. כדאמרינן בעלמא רבי לא שנה חייא מניין לו:
קרבנו מן הכבשים או מן העזים. ובק"ע נדחק בסוגיא זו לפרש מ"ש הרי עולה כו' הרי אשם כו' בדרך
יבנה לו נפש על קברו. כלומר בנין או ציון שיהא זכר לנפשו שעי"כ יוזכר נפשו והוא כבוד
דחוק בחנם: ה"ג אלו הן מעות סתומין כל שדמי חטאות מעורבין בהן אפי' נפלה כו'. עיין בנזיר
למת: וזילוף ביין ע"ג מטתו. לריח טוב: ר"י הוה מסמך. היה תומך ונשא עליו מפני
כ"ו א' ועיין תוס' ד"ה אמר רבא וא"ת כו' והך ברייתא היא דלא כרבא בבבלי שם ובברייתא זו
גליון הש"ס
ליתא שם לא בתוספתא דנזיר ודמעילה שלפנינו: ה"ג אלו לחטאות כו'. עי' תוס' שם ד"ה תניא כו':
או מפני שהיה גבות עיניו ארוכות כדאמרי'
שר"י היה בעל בשר כדאמרי' בברכות (י"ג ב')
הלכה ה גבו לו בחזקת שא"ל ונמצא שיש לו ר' ירמיה כו' דלא כוונן אלא לי'. עיין בפירושי ועוד
בב"ק (קי"ז א') ולא היה יכול לראות הדרך ילך בה: א"ל מהו למעבר. ר' יעקב חזא בי'
[א] עי' ק"ע ולא דק
יש לפרש דצריך שיזכה הוא ואשר נותר אח"כ ממנו הוא משא"כ הכא דלא זכה כלל. ונ"מ
בר"י דעדיין לא קבל פיוס' דידי' ועוד נקיט ליה בלביה על ר' אליעזר השיאו לדבר אחר
בלשני' וצ"ל יביא בחציו
בין ב' הפי' שגבו לצורך עני או שבוי א' בעוד היה בחיים איזה משך אך שעדיין לא פדו ולא נתנו לו
וגם מתוך תשובת בעיא זו ילמוד ר"י ממנו כי שפיר עביד שהטמין את עצמו כמו שסיים
עולה וחציו שלמים וכן הוא
ואח"כ מת. דלה"ט דתליא בזכיה כבר זכה ומגיע ליורשים ולה"ט דלא כוונן אלא ליה והוא אינו
יאות ר"א עביד כו' ועיין במפרשים: קמי דארורי. לפני צלם ויש ספרים גורסין להדיא
בש"ס וברמב"ם ועי'
בעולם ולא נעשית המצוה לא יותן ליורשים וזהו סברת תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ו' דדעת השואל יש
קמי דאלילים: מה את פליג יקר. כלומר מה כבוד תחלוק לה בעברך לפני כלומר בלא
בתוס' נזיר דף כה ע"א
לכוין כפי' הב' ודעת הרא"ש כפי' הא' וב' הדעות בטוש"ע יו"ד סי' רנ"ב ס"ז ורבינו הגאון צ"ע
עשיית שום כבוד אין בהעברה לחוד שום כבוד וי"מ מה את פליג יקר למה אתה חולק כבוד
ד"ה יפלו ודף כו ע"ב ד"ה
בביאורו שם ס"ק י"ד ט"ו ציין ב' הדעות וכתב תחילה לדעה דהם של יורשיו מטעם דמותר המת כו'
לאלילים במה שאין אתה רוצה לעבור לפני' כאילו אתה ירא ממנה אדרבה עבור לפני' ובזה
והיינו ע"כ מטעמא דזכיה. וסברא הב' כתב ס' הרא"ש בקצרה דדוקא היכא שנעשית המצוה שנגבית
תניא: [ב] עי' בב"י יו"ד
תראה כי אינך ירא מפני' וכיון שהשיב ליה ר"י דבמה שאינו עובר נראה כמתיירא ממנו
הממון בשבילה והותר משא"כ כה"ג אמדינן דעתייהו דלהכי לא התנדבו וע"ז מביא כל הירושלמי ולא
סימן רנג בשם שו"ת
לזה א"ל יאות עביד ר"א כו': וסמי עינוי. התלוצץ ממנה כמ"ש עינים להם ולא יראו:
ניחא ליה לפרש ב' הדעות. דס' ראשונה ס"ל לפסוק כרבי ירמיה משום דמסיק א"ל אנא לא אמרית
הרא"ש וצ"ע. ועיין בבאורי
נכנסו לפניו ר"א ור"א. לפייסו ולדבר על לבו שלא יכעוס על ר"א כדי שלא יצא מה שיצא
את מנן לך ודחה למ"ש הגע כו' וא"כ הלכה כר"י. משום דמשמע ליה הסוגיא דקאמר סבר ר' ירמיה
הגר"א ביו"ד שם: [ג] עי'
כו' ואע"ג דדחי' וא"ל אנא כו' לא קפיד רק על שהשיב על דבריו כן והרא"ש שם לא הביא סוגיא
מהך עובדא בבהכ"נ של טרסיים: נגר שיש בראשו גלוסטרא. שראשו אחד עב וראוי לשחוק בו
תוס' ערובין דף נג ע"א
זו על זה רק מ"ש ואין ממחין ביד הפרנסים בכך ורבינו הגדול הוא דאסבר לה בסוגיא זו ולכן לא
ד"ה וגשרים ועי' שו"ת
הביא רבינו האי א"ל אנא כו' כנ"ל: דזעירא לא שאיל כו' וכך נהגין כו' דאינון נהגין ומקיימין כו'. והוא מצד החסידות לקיים ומורא רבך כו' נהגו כן אבל ע"פ דין שרי ומ"ש בברכות כ"ז ב'
הריב"ש סימן תכא:
והנותן שלום לרבו כו' היינו שאינו אומר שלום עליך רבי ומורי כדפירש"י שם דהא ברפ"ד דנזיר ובב"ק ע"ג ב' אמרינן כדי שאילת תלמיד לרב.
וכ"ה ברמב"ם פ"ה מהת"ת הלכה ה' ובטוש"ע
תורה אור השלם
1. רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ:
איוב כט ח