קרבן באחד באדר פרק ראשון
שקלים העדה
ג.
מסורת הש"ס
שהיא ראשי תיבות תניין וסגי בזה: ומשקין את הסוטות. בודקין אם ראוי' לשתות: ומפרקין את המנעל מע"ג אימום כו'. לאו צרכי רבים הוא אלא סיומא דתוספתא
א) (מו"ק פ"א הל"ב) (תוספתא שם
פ"ב) ועי' בבלי מו"ק יד ב, ב) נ"א
הוא ובחול המועד איירי דמותר לפרק המנעל מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד: תמן תנינן. פ"ק דמו"ק: משקין בית השלחין
האימום, ג) צ"ל אותו, ד) מו"ק ב א,
ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים במועד: ופריך לא כבר ציינו באדר. כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד: ושטפו. לציון הראשון וצריך ציון אחר: לא כבר
ה) עיין תוס' מו"ק ו. ד"ה ואכלאים.
יצאו באדר. ולמה להו לצאת שנית במועד: ואין
הצמחין. של הכלאים היו ניכרין כולן בט"ו באדר: מניין. רמז לציון הקברות מקרא: טומאה קוראה וכו'. כלומר עושים
(גליון הש"ס), ו) שם ו א, ז) ירוש'
סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש:
ריבב"ן
סוטה פ"ט הלכה א ומו"ק פ"א הלכה
ועברו העוברים וגו'. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד
סתם אדר שני תניין: [א] מתקנין את הדרכים ואת
ב ופ"ה ממעשר שני הל"א, ח) מו"ק
משנה ב בראשונה היו עוקרין. הכלאים
יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין
ה א, ט) תוספתא פ"א, י) ע"ש ו א,
הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים:
ומשליכין לפני בהמתן משרבו
ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו
כ) תוספ' פ"א, ל) מו"ק ה ב,
עוברי עבירה שלא היו נמנעין לזרוע כלאים
אלו הן צרכי הרבים דנין דיני ממונות ודיני
א) א
בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר
מ) (מו"ק ו ב), נ) [מו"ק ו:], ס) את,
והיו שמחין שתי שמחות אחת שמנכשין שדותיהן
נפשות דיני מכות ב ופודין ערכין וחרמים והקדישות
וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרישו מפני
ע) גיטין לו ב [ירו' פאה פרק ה הל"א]
ועוד שמשליכין לפני בהמתן התקינו שיהיו
הטומאה: עצם. קדריש כולא קרא: על העצמות.
ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה ועורפין
יבמות פט ב, פ) סנהדרין יב א, צ) אבון,
(א)
משליכין בדרכים ולא לפני בהמות ועדיין היו
אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי
ק) ירושלמי שביעית פ"ו הל"ד ונדרים
עגלה ערופה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את
שמחין שמחה אחת שמנכשין שדותיהן התקינו
בשיש בהן רובע הקב אע"פ שאינן לא רוב בנין ולא
פ"ו הל"ח וסנהדרין פ"א הל"ב,
המצורע ומפרקין את המנעל מעל גבי המים ב) ואין
שיהיו מפקירין את כל השדה והפקר ב"ד הפקר
רוב מנין: על השדרה ועל הגלגולת. אע"פ שאינן
ר) סנהדרין יב א, ש) שם יג ב, ת) ס"א
❖
מחזירים ג) אותן תמן ד) תנינן משקין בית השלחין
כדכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם
אלא עצם אחד: ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי
הדא דאת, א) פיאה פ"ה מ"א,
ומציינין על הקברות לא כבר ציינו מאדר
ג
(ב)
אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא
תקלין חדתין
מחובר בבנין: אף היא הולכת. ומתגלגלת למקום
ותיפתר שירד שטף של ה) גשמים ושטפו: ויוצאין
עין משפט
הראשון הוא: ה"ג תמן תנינן. והיא בריש מ"ק
אחר ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות
אף על הכלאים לא כבר יצאו מאדר תיפתר
ו)
ומהדר הכא לפרושי מתני' דהתם משום ב' דברים
ומטמאין טהרות שלא כדין: למקום טהרה. מדלא
נר מצוה
שהיתה השנה אפילה ואין הצמחין נכרים מניין
ד
ז)
דקשיא להו מהכא להתם: ומפרקין המנעל כו'.
כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה
ט
לציון (ג) ר' ברכיה ר' יעקב בר בת יעקב בשם ר'
בדיני חוה"מ חשיב לה בתוספתא דלפרק המנעל
א מיי' פ"ז מיו"ט הלי"א יב
שאצלו מציינין דאל"כ אינו מרגיש עד שיבוא על
מע"ג הדפוס שאינו צריך אומן שרי משא"כ להחזיר
ופי"ג מסנהדרין הלכה ה:
חונייא דברת חוורין ר' יוסה אמרי לה ר' יעקב
הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת
י ב מיי' פרק ח מערכין הל"א:
דצריך אומן אסור: ולא כבר ציינו באדר. כדתנן
בר אחא בשם ר' חונייא דברת חוורין ר' חזקי'
כשיבוא על הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו
במתני' דהכא ומציינין כו' ולמה צריך תו לציין
יא ג מיי' פרק ח מטומאת מת
הולך לשם: מכאן לציון. שעושין סימן: ה"ג תני
ר' עוזיאל בריה דרב חונייא דבית חוורן בשם ר'
במועד: תפתר. תריץ: ושטפו. וצריך ציון אחר:
הלכה ט:
מצא אבן וכו' אע"פ שאינו רשאי. שהרי צריך
אפלה. שנה מאוחרת. כלומר שאיחרו הזרעים לצמוח
יב ד מיי' פרק ב מכלאים הלי"ז:
חונייא דבית חוורן וטמא טמא יקרא כדי שתהא
1
ח)
ולא היו ניכרים עוד בט"ו באדר: מנין לציון.
להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית
יג ה מיי' פרק ח מטומאת מת
הטומאה קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש ר'
היכא רמיזא בקרא: קוראה לו פרוש. כלומר עושים
בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא
הלכה ט:
אילא בשם ר' שמואל בר נחמן ועברו העוברים
2
ציונים על הטומאה לידע להפריש: וראה עצם אדם.
באהל: ה"ג אני אומר מת קמצוץ והיה נתון תחתיה
יד ו מיי' שם הלי"א:
האי קרא בנבואת יחזקאל כתי' ופשטי' דקרא אלעתיד
בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עצם מיכן
טו ז מיי' פרק ב מכלאים הלט"ז:
וכ"ה במו"ק. וה"פ מת שמרגלותיו מונחים אצל
שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים ליטול משם
טז ח מיי' פרק כד מסנהדרין הל"ו
שמציינין על העצמות אדם מיכן שמציינין על
ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו
ה
ולקברם בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שלא בא הכתוב
טוש"ע חו"מ סי' ב סעיף א
יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן: קמצוץ.
השדרה והגלגולת ובנה מיכן שמציינין על גבי
ט)
אלא להזהיר וללמד שיהא עושה ציון שיפרשו מן הטומאה:
בהג"ה:
פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ'
על העצמות. אע"פ שנתעכל הבשר מ"מ מטמא באהל
אבן קבועה אם אומר את ע"ג אבן תלושה אף
יז ט מיי' פרק ד מקידוש החודש
כיצד צולין דף פ"ו: היו שתים. אבנים מצויינות
אי אית בהו רובע הקב: על השדרה כו'. אע"פ שאינן
היא הולכת ומטמא במקום אחר אצלו (ד) למקום
הלכה טו:
וריוח ביניהן: עליהן טהור. שאני אומר מפני
אלא עצם א': ע"ג אבן קבועה. על הקבר דהכי
יח י מיי' שם הל"א:
טהרה ציון מיכן לציון ומצא אבן אחת מצויינת
י) ו
משמע לישנא דקרא ובנה שיהא מחובר כבנין לאפוקי
הטומאה שביניהן ציינו עליהן: אם היה חורש
יט
כ מיי' פרק ד ממתנות עניים
אבן המתגלגל וכדמפרש ואזיל: במקום אחר. אשר
אע"פ שאין מקיימין כן המאהיל עליה טמא אני
בינתיים. המקום שבין שני האבנים היה חרוש:
❖
הלכה ו:
תתגלגל לשם יאמרו ששם היא הטומאה ויטמאו טהרות
הרי הן כיחידות וביניהן טהור. דמסתמא לא היה
אומר מת [ב] מצויין והיה נתון תחתיה היו שתים
שלא כדין: אצלו למקום טהרה. מדלא כתיב ובנה
שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא: ה"ג
המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא אם היה חורש
עליו אלא אצלו משמע שהציון ע"ג מקום טהרה שאצל
ותחתיהן טמא: שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא
הקבר מציינין ובבבלי מ"ק (ה' ב')
מפרש שלא להפסיד
בינתיים הרי הן כיחידיות ביניהן טהור וסביבותיהן
נוסחת הבבלי
ולא נמצא מטמא טהרות למפרע.
טהרות שלא כדין:
את הטהרות שאם היה הציון על הקבר ממש לא היה
(טהור) טמא תני כ) אין מציינין על הבשר שמא
כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד
(א) ועורפין עגלה ערופה ושורפין
מרגיש עד שבא פתאום על הציון ויטמאו הטהרות
נתעכל הבשר (ה) ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר'
טהרותיו: מוטב שיתקלקלו בו לשעה. עד שיתעכל:
לכך עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק קצת דכשבא
את הפרה: (ב) לא סגי ציונו באדר:
מנא ולא נמצא מטמא טהרות למפרע א"ל מוטב
על הציון מרגיש ואינו הולך על הטומאה: אע"פ
ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם
ל)
(ג) ר' יעקב בריה דבת יעקב בשם
שאין מקיימין כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן
שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו
ר' נחוני' דברת הודן ר' יוסי אמרי
שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם:
הטומאה ואם עשה הציון על הטומאה ודאי אין
לה בשם ר' יעקב ברי' דרב אחא בשם
עליו בשוגג או בלילה:
הלכה ב מתני' א"ר יהודה מ) ז בראשונה היו
מקיימין כן אלא צריך לתקן מטעמא דפרישית והל"ל
דר' נחוניא דברת הודן ר"ח ור' עזיה
הלכה ב מתני' משרבו עוברי עבירה.
עוקרין ומשליכין לפניהן משרבו
דכי מצא אבן א' מצויינת ודאי במקום טהרה עומדת
ברי' דרב נחוניא דברת הודן וטמא
מפרש בגמרא: גמ' שהיו מנכשין
מ"מ המאהיל עליה טמא: היו שנים. אבנים מצויינות
עוברי עבירה היו משליכין לדרכים התקינו
כו': (ד) למקום טהרה (אצל
(ו)
שדותיהן. דכשנוטלין הכלאים מאליו היה מתנכש:
וריוח ביניהן: המאהיל עליהן טהור. שאני אומר
שיהו מפקירין את כל השדה: גמ' אמר רבי
טהורים) ציון: (ה) ר' איסטי בר
(ז)
שהיו נהנין מן הכלאים. שמשליכין לפני בהמתן:
מפני הטומאה שביניהם ציינו על האבנים והם על
שוניא: (ו) היו עוקרין ומשליכין כו':
יהודה כו': תני אמר ר' יהודה בראשונה היו
וכל אשר לא יבא. בעזרא כתיב: מנין שהיא פטורה
נ)
מקום טהרה עומדים כדלעיל: אם היה חורש.
(ז) את כל השדה כולה: (ח) מן
מן המעשרות. שביד ב"ד להפקיר שדה שתהא
המקום שבין האבנים חרוש דודאי אין חורשין מקום
עוקרין ומשליכין לפניהן והיו שמחים שתי
הכלאים התקינו שיהו משליכין כו':
הטומאה וחיישינן שמא תחת כ"א מהאבנים יש טומאה
פטורה מן המעשרות: לא בשביעית. לפי שמאריכין
שמחות אחת שהיו מנכשין שדותיהן וא' שהיו
(ט) ר' נתן בר' יצחק ב"א משמע
ולכך ביניהם טהור וע"ג טמא: שמא נתעכל הבשר.
עליהן איסור עבודת קרקע ויד הכל שולטת על
ליה: (י) הוא ניחא בשביעית במוצאי
נהנין מן הכלאים משרבו עוברי עבירה היו
(ח)
עד פחות מכזית וטעמא כדמפרש לה ר' מני:
❖
הספיחין ולא ימצאו לקרב העומר ושתי הלחם: ולא
שביעית כו':
למפרע. דהא כ"ז שלא נתעכל הבשר מטמא באהל
משליכין על הדרכים אע"פ כן היו שמחים שהיו
במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין
ואי ליכא ציון והוא לא ידע ועבר עליו מפסיד
מנכשין שדותיהן התקינו שיהו מפקירין ס) כל השדה
עליהן איסור חדש וכדמפרש בסמוך: וחדש אחד.
טהרותיו: לשעה. עד שיתעכל: ואל יתקלקלו בו
כולה. מניין שהפקר בית דין הפקר דכתיב
שחכמים מוסיפין בעיבורם בשביעית וכי אינו
ע) ח
לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה
ציון ירושלים
פוטרים הפירות ממעשרות ואס"ד הפקר ב"ד
שם וישרפו בחנם כל קדשים שיעברו עליהן בשוגג
וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים
3
מפרקין את המנעל מע"ג
אינו פוטר ממעשרות למה יהא מעובר אם עיברוהו
או בלילה וכשאין מציינין אין שורפין עליו אלא מחדש
והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה
שלא חסר עדיין: מתני' היו עוקרין. הכלאים
המים. עי' פי' המשנה להרמב"ם
בשביעית: עד כדון שביעית. הניחא שביעית שאין
❖
מניין שהיא פטורה מן המעשרות (ט) רבי יונתן
ומשליכים לפני בעל השדות כדי שיתביישו: משרבו
ובש"ק גריס מעל גבי האימום.
מעברין משום שתי הלחם והעומר וכדפרישית:
ע"ע. מפ' בגמרא: גמ' שהיו מנכשין שדותיהן.
בריה דרב יצחק בר אחא שמע לה מן הדא
מוצאי שביעית. מאי טעמא אין מעברין ואיידי
דכשנוטלין הכלאים מאליו היה מתנכש: שהיו נהנין
אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא
ט פ)
דאייתי להך ברייתא פירשה ולקמן מסיק פירכא
מן הכלאים. שמשליכין לפני בהמתם: יחרם כל
הגהות הגר"א
לראיה זו דמייתי מינה דב"ד מפקירין: עד שלא
במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זו מעוברת
רכושו. הרי שעזרא ובית דינו היה בידם להפקיר כל
התיר ר' להביא ירק מחו"ל לארץ. שחששו שמא
וחודש א' שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות הוא
רכוש עובר על דבריהם: מנין שהיא פטורה מן
(י)
[א] ה"ג מתקנין את הדרכים תמן
יביא עמהן גוש מארץ העמים שמטמא במגע ובמשא
המעשרות. דהפקר גמור שהפקירו בעליו ילפינן לה
עד כדון שביעית מוצאי שביעית מאי א"ר (אבהו)
תנינן משקין בית השלחין וכו'. והיא
צ)
ויטמא טהרות של א"י: אבל משהתיר ר' להביא ירק.
מקרא שהיא פטורה ממעשרות ומיבעיא ליה אי הוי
בריש מו"ק ומהדר הכא לפרושי
ר' בון שלא לרבות באיסור חדש ר' זעירא בשם
הפקר ב"ד כמו שהפקירו בעליו להפקיע אף מן
וכ"ש תבואה: היא שביעית היא של שאר שני שבוע.
מתני' דהתם משום ב' דברים דקשיא
ר' אלעזר (ר' אבהו) הדא דאת אמר עד שלא
ק)
המעשרות דאף שכבר למדנו דלענין לזכות בה הוי
דלעולם מותר לעבר שהרי לא יאכלו הספיחין שיוכלו
להו מהכא להתם: [ב] מת היה
הפקר ב"ד הפקר ויכול מי שרוצה לזכות בה דלמא
התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ אבל
להביא תבואה מח"ל: שהיו השנים כתיקנן. וישראל
נתון: [ג] ל"ג תני אין מעברין וכו':
להפקיע ממעשרות לא הוה הפקר דדעת ב"ד גופייהו
שרוין על אדמתן ובהמ"ק קיים אבל בזמן הזה שאין
[ד] ה"ג היא מוצאי שביעית היא
משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ
אפשר לא הוי אלא להפקיע זכותא דידיה דהעובר
בהמ"ק קיים והארץ ביד נכרים אין חילוק בין
שאר שני שבוע וה"פ דלעולם מעברין
היא שביעית היא של שאר שני שבוע: [ג] תני אין
אבל לא להפקיע זכותא דלוים דאינהו מאי עבידתייהו
דלא איכפת להם מה שנארך איסור
שביעית לשאר שני שבוע דלעולם מעברין אפילו
או דלמא כיון דהפקר ב"ד הוי הפקר לכל הרוצה
מעברין וכו': א"ר מנא הדא דאת אמר בראשונה
חדש דבלא"ה אינה ראויה עדיין
בשביעית: אין מן הדא וכו'. אדלעיל קאי דר'
לזכות בה שוב לא קרינן ביה כי אין לו חלק ונחלה
❖
שהיו השנים כתקנן אבל עכשיו שאין השנים
לאכול:
יונתן דייק דהפקר ב"ד פוטר מן המעשר וקאמר
עמך: לא בשביעית. לפי שמאריכין עלייהו איסור
כתקנן היא שביעית היא שאר שני שבוע תני
ר)
[ד]
עבודת קרקע ולא ימצאו מאין להביא העומר ושתי
ר' אבון דמהא ליכא למשמע דמדאורייתא מוסיפין
הלחם: ולא במ"ש. בסמוך מפרש לה: וחדש א'.
של בית רבן גמליאל עיברוה במוצאי שביעית מיד
חדש העיבור אלא דבשביעי' מדחין אותו ואם עיברוהו
שנתוסף בעיבורו בשביעית וכי אינם פטורים הפירות
תורה אור השלם
עשו כדינא דאורייתא ועברו אתקנת חכמים: שמרהו.
א"ר אבון אין מן הדא לית את ש"מ כלום שמור
4
ממעשרות באותו חדש ואס"ד הפקר ב"ד אינו פוטר
שיבא החדש הזה בחידושו ולולי הוספת החדש הזה היה
את חדש האביב שומריהו שיביאו בחידושו
ש) י
1. וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו
ממעשרות למה יהא מעובר אם עיברוהו בשביעית:
חג פסח לפעמים בימו' החמה ופעמים בימו' הגשמים:
ניחא בשביעית. דאין מעברין כדפרישית: מ"ש מאי.
והיידא אמר' דא גדיש שלא לוקט תחתיו כל
ת)
כ
א)
יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ
והיידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה דב"ד פוטרין
כלומר מ"ט ואיידי דאייתי הך ברייתא מהדר לפרושי
וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא
הנוגעות בארץ הרי הן (זה) של עניים וא"ר אמי
מן המעשרות: גדיש שלא ליקט. מתני' הוא בריש
והדר פריך למאי דאיירינן לאוכוחי מהך ברייתא
ויקרא יג מה
יִקְרָא:
בשם
פ"ה דפיאה וה"פ מי שאסף והגדיש את העומרים
דהפקר ב"ד פוטר אף ממעשר: שלא לרבות כו'.
2. וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה
לפי שהישן כבר כלה בשביעית ולא נמצא בשמינית כ"א חדש: ירק מח"ל לארץ. שחשש למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט כל השבלים: הנוגעות בארץ
עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד
שמא יביא עמהן גוש מעפר ארץ העמים שמטמא במגע ומשא ויטמא טהרות של א"י:
משנת אליהו
קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן
אבל משהתיר כו' ירק. וה"ה תבואה: היא שביעית כו'. דלעולם מותר לעבר שהרי יכולים
יחזקאל לט טו
גּוֹג:
הלכה ב שהיו השנים כתיקונן. עי' רש"י תענית י"ד ב' ד"ה אימת וברש"י סנהדרין י"א ב'
להביא תבואה מחו"ל וימצא להביא העומר ושתי הלחם מהספיחים: תני אין כו' עד מעוברת
3. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלשֶׁת
ד"ה ובזמן שאביב:
ל"ג לה: שהיו השנים כתיקונן. שהיה התבואה ממהרת להתבשל בניסן כמ"ש בפ"ק דתענית יצא
הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים
ניסן וירדו גשמים סימן קללה שנאמר הלא קציר חטים וגו' והיה ראוי לאכול מן החדש לכך אין מעברין במ"ש כדי שלא יעצבו במה שמאריכין להם איסור חדש משא"כ עכשיו שאין השנים כתיקונן
יָח¢ רַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל
ואין התבואה ממהרת להתבשל עד אחר ניסן: ה"ג היא מ"ש היא שאר שני שבוע. דלעולם מעברין דלא איכפת להם מה שנאריך איסור חדש דבלא"ה אינה ראויה עדיין לאכול: אין מן
עזרא י ח
מִקְּהַל הַגּוֹלָה:
הדא כו'. אדלעיל מהדר לאקשויי אדר"נ בר"י שהוכיח מהך דמעברין בשביעית דהפקר ב"ד פוטר ממעשר וקאמר אי מזו הברייתא ליכא הוכחה כלל: שמרהו שיבוא בחידושו. וה"ק קרא
4. שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ
שמור את חדש ניסן של חמה שהוא זמן אביב שיהא בחידושה של לבנה של ניסן ולפיכך היו מעברין כדי שיבא תמיד בחידושה וא"כ מדאורייתא צריך לעבר אלא דבשביעית דוחין העיבור אבל אם
פֶּסַח לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב
עיברוהו מעוברת כדינא דאוריי' הלכך ליכא למשמע מינה: והיידא אמר דא. אלא מהיכן מוכח דהפקר ב"ד פטור ממעשר: גדיש. של תבואה: שלא לוקט. הלקט של עניים: כל הנוגעות. השבלים
הוֹצִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:
דברים טז א