קרבן התרומה פרק
רביעי שקלים העדה
יב:
מסורת הש"ס
תמימים אפילו לאחר פדיונן אסור: תיפתר. הא דקאמר ר' יוחנן שפודין תמימין ואח"כ הוממו יוצאין לחולין וקמ"ל אע"ג דבשעת פדיון תמימין היו יוצאין לחולין ופי' הרא"פ
א) תמורה כ א, ב) שם ע"ב,
❖
ג) שם יט ב, ד) ע"ש כ א,
בזה אינו מחוור כלל: מתניתא. דפ"ז דתמורה אמרה כן דתנן התם יש בקדשי מזבח וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בקדשי בדק הבית והיינו בשקדם הקדשן למומן ה"נ
אם נפדו תמימים והוממו יוצאין לחולין: אין תימר וכו'. דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדק הבית קיימין איך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבד"ה ימכרו לצרכי
זבחי עולות: בעלי מומין. המקדיש בעלי מומין למזבח אע"ג שהוא עובר משום חמשה שמות מ"מ קדושת מזבח חל עליהן: ליידה מילה. לאיזה דבר חל עליהן קדושת המזבח:
עין משפט
ומשני לגיזה ועבודה. דאילו קדשי בדק הבית
תקלין חדתין
מותרין בגיזה ועבודה וקדשי מזבח אסורין:
נר מצוה
שם דבעלי מומין דמזבח חמירי מתמימין דבד"ה
(א) רב חזקיה בשם רב חסדא תיפתר [א] שפדאן
לעולתו לפסחו ולאשמו. ואלו אינן באין אלא
ומה דאסר בבעלי מומין דמזבח בלא פדיון בבד"ה
מב א מיי' פרק
א
תמימין והוממו רבי יוסה בשם רב חסדא מתני'
זכרים: שכן מצאנו עולת נקבה בעוף כשרה.
שרי בתמימין אף בלא פדיון ומינה מוכח הא דקתני
מתמורה הלכ"א:
אמרה כן ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונין [ב] רבי
במתני' שם גבי קדשי בעלי מומין דמזבח לאחר
דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות
מג ב מיי' פרק
ד
פדייה דוולדן וחלבן מותר. ה"נ בקדשי בד"ה אף
חזקיה בשם רבי יוסה קדשי בדק הבית שפדאן
בעוף הלכך חל עליה שם עולה שתרעה ותעשה
מפהמ"ק הלכ"ו:
תמימין שרי עכ"פ לאחר פדיון ומביא סתם מתני'
תמורה: ואר"י טעמא דר"ש. אליבא דרשב"י: אם
מד ג מיי' פרק ה מערכין
תמימין יצאו לחולין (ב) אין תימר לא יצאו לחולין
וולדן וחלבן מותר לאחר פדייה משום דבעלי מומין
❖
מין במינו הוא חלוק עליו. אפי' באיל גופיה שמביא
הל"ט:
היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית בעלי
דקדשי מזבח בעלי מומין שוין עם תמימים דבד"ה
לאשם אם שינה אינו חל עליו שם אשם כדמסיק
ודאי ולא חמיר בע"מ דקדשי מזבח מתמימין דבד"ה:
מומין קדשי מזבח חלה עליהן ליידה מילה [ג]לגיזה
כ"ש אם מקדיש נקבה לאשם שאינו קדוש: ה"ג
ודחי סייעתיה. וה"ג תפתר שהוממו ופדאן. כלומר
ולעבודה הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו
א)
הביא בן שתים לא יצא. וכ"ה בבבלי וברמב"ם:
גם שתשווה קדשי בד"ה למתני' הנ"ל היינו באותן
נוסחת הבבלי
עושה תמורה ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה
א
כן ר"ש אמר. לשיטת ר"ש בן יהודה דכל מידי
שקודם פדייה עכ"פ הוממו ונהי דבבעלי מומין
(א) ר"ח בשם ר' אחא
לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה רבי שמעון
דלא חזי ליה לגופיה לא נחתי ליה קדושת הגוף
דקדשי מזבח בעינן שקדם מום קבוע להקדשן אבל
ב)
תפתר כו': (ב) וא"ת כו'
הוממו קודם פדייה אסורין אף לאחר פדייה כדתני
ואפילו עולה הלכך אינן צריכין לרעות אלא ימכרו
בן יהודה אומר משום ר"ש לעולתו ולפסחו ולאשמו
הבית ועוד מן הדא
בסיפא הכא בבד"ה אף שהוממו קודם פדייה מותרין
מיד לצרכי אותו המין ואינן עושין תמורה: ה"ג
אינו עושה תמורה אמר רבי יוחנן טעמא דר"ש שכן
הותירו תמימין ימכרו
לאחר פדייה בוולדן וחלבן אבל לא בנפדין תמימים:
א"ר אין אני רואה וכו'. וכ"ה בבבלי: שמא
מצינו נקבה בעוף כשירה לבא עולה וא"ר יוחנן
לגבי מזבח וא"ת לא יצאו
ה"ג מתני' אמרה כן וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן.
הקדש פסח בא שלמים. שכן מותר פסח קרב
לחולין היאך קדשי מזבח
משא"כ בבד"ה והוא מתני' בתמורה (ל"א ב'): ור'
טעמא דר"ש בן יהודה אם מין במינו הוא
שלמים ושלמים באין נקבה ואע"ג דהך נקבה לא
יוסי בשם רב חסדא. מביא סייעתא דבהוממו
חלין על קדשי בד"ה בעלי
חלוק עליו כ"ש מין בשאינו מינו איזהו מין במינו שהוא
קרבה שלמים אפי' לאחר הפסח אלא תרעה מיהו
ופדאן בקדשי בד"ה יוצאין לחולין כדאמר רבי חזקיה
מומין קדושת כו':
חלוק עליו כהדא דתני אשם בן שנה והביא
שם שלמים עלה ונחתה לה קדושת הגוף: ופריך
(ג) ג) [ד]
(ג) דתני אשם כו' שתים
בשם ר' אחא תפתר כו' מדקתני התם וולדן וחלבן
ולימא ולא אראה דבריו של ר"ש באשם. הואיל
כו' והתם בהוממו ופדאן איירי כדקתני בהדיא
בן שתים (יצא) בן שתים והביא בן שלש לא יצא
יצא בן שנה כו' יצא א"ר
ומותר אשם קרב עולה ואישתכח דהך נקבה דאשם
בגמרא דמתני' דבכורות שם כל שקדם הקדשן את
יוחנן ר"י ור"ש אמרו כו'
(רבי שמעון אומר כל עצמן אינן קדושים) א"ר
ב
ד)
מומן ועלה קתני משא"כ בבד"ה הרי דבבד"ה הוממו
עולה היא ותיקדש קדושת הגוף: גופו קרב שלמים.
רואה אני כו' בפסח שמא
יוחנן ר"ש ור' יהושע שניהם אמרו דבר אחד כמה
ופדאן יוצאין לחולין: היאך קדשי מזבח חל על קדשי
הקדש כו' פסח בא שלמים
הפסח עצמו לאחר הפסח קרב שלמים הלכך חל
דר' יהושע אמר נקבה לעולה לא קידשה אלא
ב"ה. דקתני במתניתין ימכרו לצרכי עולות אם גם
ואיני רואה את דברי ר"ש
עליו שם שלמים: אין גופו קרב עולה. אלא ירעה
אחר פדיונן אינם יוצאין לחולין היאך יחול עליהן
הקדש דמים כן ר"ש אמר נקבה לעולה לא קידשה
באשם שמא הקדש אשם
עד שיסתאב ודמיו יפלו לנדבה לקייץ המזבח:
קדשי מזבח לאחר מכירתן הא קי"ל בתמורה אחד
בא עולה א"ר בון אם
אלא הקדש דמים אין תימר קדשה קדושת הגוף
מאי כדון. במאי פליגי ת"ק ור"ש ודברי הרא"פ
קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן
הקדש כו' אם הקדש אשם
בזה אין נראין: ההן אמר וכו'. ת"ק סבר קדושת
ירעו אמר ר' אני רואה את דברי ר"ש בפסח (שמא
מקדושה לקדושה: ודחי בעלי מומין קדושת מזבח
כו' הקדש דמים קדש כו'
דמים קדש אפי' אינו אלא קדושת דמים עושה
חלה עליהן. כשהקדיש בע"מ לבד"ה ופדאן קדושת
הקדש) שהמותר פסח בא שלמים ולימא אין אני
הקדיש גופו קדש ר'
תמורה דמגו דנחתא ליה קדושת דמים קדוש נמי
מזבח חל עליהן: ליידה מילה. כלומר לאיזה דבר
רואה דברי ר"ש באשם (שמא הקדש) שהמותר
זעירא בשם ריש לקיש כו'
חל קדושת מזבח עליהן הא אינן ראוין למזבח:
קדושת הגוף ור"ש סבר דוקא אם קדש קדושת
ישראל איש איש כו' ר"י
אשם בא עולה אמר רבי אבין אם הקדיש פסח
תפתר לגיזה ועבודה. דאסורין קדשי מזבח בגיזה
הגוף מתחילה הוא דקדש לרעיי' ולתמורה אבל
בי ר"א שאל כו':
ועבודה: הפריש נקבה כו'. איידי דתני במתניתין
בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא
קדושת דמים לא דלא אמרינן מגו: איש איש מבית
(ד) ר"א דבר פדא
חילוקא דזכרים ונקבות סידר הכא פלוגתייהו בזה:
עולה אין גופו קרב עולה [ה] מהו כדון ההין אמר
ישראל. ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל
ביניהון: (ה) ור' בון הוו
לעולתו לפסחו כו'. שאלו כולן זכרים דוקא: טעמא
נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה:
יתבין כו' שאינה ראויה
הקדש דמים (קדוש) הקדיש וההן אמר הקדש גופו
דר"ש. דאמר לעולתו עושה תמורה: שכן מצינו
❖
הכל קרב לעולה. כל מה שהם נודרים ומתנדבים
כו' רבי ייבו כו':
(קדוש) הקדיש: [ו] ר' זעירא בשם ר"ש בן לקיש
נקבה כשירה בעוף לעולה. דקיי"ל תמות וזכרות
מדברים אשר יקריבו לה' אפי' יינות ושמנים
בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ולכן חל שם עולה
טעמא דרבי יהושע 1 דבר אל אהרן ואל בניו ואל
וסלתות יהיה לעולה: ואת אמרת בבקר לרבות
עליה לעשות תמורה: טעמא דר"ש בן יהודה. דס"ל
כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל
נקבות. בתמיה לא לכתוב זכר ולא בבקר: ומשני
דבכולם אין עושה תמורה: אם מין עם מינו כו'.
הגהות הגר"א
וגו' אשר יקריב לה' לעולה הכל קרב לעולה לרצונכם
היינו באשם גופיה כדמפרש לה: דתנן. בתוספתא
ודכוותה כתיב תמים. דכתיב תמים זכר ואפ"ה
[א] ה"ג ר"ח בשם ר'
פ"ק דזבחים והובאה בש"ס דמנחות תמורה (י"ט
תמים זכר מנין אפילו נקבות ת"ל בבקר לרבות
קדש לדמי דתנן המקדיש בעלי מומין למזבח אף
2
אחא תיפתר שהוממו
ב'): ה"ג אשם בן שנה כו'. אשם בן ב' שנים
על פי שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי
את נקבות רבי יצחק בי ר"א שאל כתיב
ופדאן. וה"פ אף אם
אשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה דכתיב בהו איל.
דכתיב ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא
זכר ואת אמרת בבקר לרבות את הנקבות ודכוות'
תשווה קדשי בד"ה למתני'
אשם בן שנה אשם נזיר ומצורע דכתיב בהו כבש:
מיקדש קדשי לדמי ה"נ לכתחילה לא יקדיש נקבה
ר"ש אומר כל עצמן אינן קדשים. כל עיקר אינן
הנ"ל היינו באותן שקודם
כתיב תמים ואת אמרת בבקר לרבות בעלי מומין
מיהו אי מיקדש קדשי לעולה קדשי לדמי: מה
קדושים וזהו מין עם מינו דשניהם זכרים רק
פדיה עכ"פ הוממו ונהי
מה ביניהון (ד) רב אמר שבטא דכדכדא ביניהן:
ביניהון. מאי איכא בין ר"ע לרבי פפייס: שיבטא
שחלוקין בזמן וס"ל דאינן קדושים כ"ש מין עם שאינו
דבבעלי מומין דקדשי מזבח
ר"א אומר ימכרו כו' המין: ר' אבהו בשם ר"ש
דכדכדא ביניהון. וכדכד היינו עץ שיש לאורגים
מינו ורשב"י משום ר"ש אמר לה: ר' יהושע.
בעינן שקדם מום קבוע
בן לקיש טעמא דר"א דבר אל אהרן ואל בניו
שראשו חד ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו
דמתניתין דאמר נקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים
1
להקדשן אבל הוממו קודם
ויביא בדמיהן כו': אלא להקדש דמים. דקאמר
ושובט בו החוטין ומקרב המבדילין בין שני חוטין
פדיה אסורין אף לאחר
וגו' אשר יקריבו לה' לעולה הכל קרב עולה
נקבות ימכרו לצרכי שלמים ואי הוי קדיש בקדושת
פדיה כדתני בסיפא הכא
העליונים ותחתונים ומיד נוחים להתפרק ונפתח
לרצונכם תמים זכר יכול אפילו עופות ת"ל ג בבקר
הגוף הוי בעי רעיה עד שיסתאב. וזהו דאמר אין
בבד"ה אף שהוממו קודם
שער לירות בו חוט הערב וקאמר רב שיש הפרש
ולא עופות רבי ירמיה ור' (ה)בון בר חייה הוון יתיבון
תימר קדשה קדושת הגוף הל"ל ירעו עד שיפול מום
פדיה מותרין לאחר פדיה
גדול ביניהם דהא דקאמר ר' פפייס שהמקדיש
וימכר ויקנה בדמיהן שלמים וס"ל כרשב"י אליבא
ואמרין תמן אמר ר' יוחנן טעמא דר' שמעון שכן
בוולדן וחלבן אבל לא
בפירוש כדברי ר"א היינו שהקדיש בפירוש
דר"ש דאף בעולה אינו עושה תמורה דסבר כל מידי
בנפדין תמימים: [ב] ה"ג
נקבה שבעוף כשירה לבא עולה וכא אמר הכין
לבד"ה אבל הקדיש סתם כר"י ור"ע סובר שסתם
דלא חזיא ליה לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף
מתני' אמרה כן ולדן וחלבן
א"ר
הקדשות לבדק הבית א"נ ה"ק כשם שהכדכד
והכי מוקי לה בתמורה (כ' ע"ב) דר' יהושע ס"ל
אסור לאחר פדיונן משא"כ
מקרב המבדילין כך קרובים דברי ר"פ ור' עקיבא דהמקדיש בפירוש היינו שפירש נכסי
כרשב"י אליבא דר"ש: ה"ג א"ר אין אני רואה כו' שמותר פסח בא שלמים.
בקדשי בד"ה. ר' חזקי' כו'.
כלומר הואיל ושייכי שלמים בפסח ושלמים באים נקבה ואע"ג דהך לא קרבה נקבה אפילו
ובהמה וכדפרישית במתני' ואפשר לומר דאף ר"ע מודה בזה ורא"פ פי' בענין אחר ודבריו
וכ"ה במשנה תמורה (לא:)
שלמים לאחר פסח כמ"ש בתמורה י"ח נשתיירה לאחר הפסח תרעה מיהו שם שלמים עלה
תמוהים ע"ש: הכל קרב עולה. כל מה שנודרים ונודבים מדברים אשר יקריבו לה' אפי'
ועי' בק"ע: [ג] צ"ל
הואיל והוא שלמים נקבה ונחתא לה קדושת הגוף: ה"ג ולימא אין אני רואה דר"ש באשם
יינות ושמנים וסלתות יהיו לעולה: יכול אפי' עופות. יקריב בדמיהן או אם הקדיש עוף
תיפתר לגיזה ולעבודה כו':
שמותר אשם בא עולה. וכ"ה בתמורה שם כלומר וכיון שמותר אשם בא עולה אשתכח דהך
יקריבנה עולה: ת"ל בבקר. הא אינו מקריב בכל מה שמתנדב אלא עולת בהמה בלבד:
[ד] ה"ג אשם בן שנה
נקבה דאשם עולה היא ותקדיש קדושת הגוף בעולת נקבה דהא מצינו עולת נקבה בעוף:
תמן אר"י וכו'. אהא דאר"ש המפריש נקבה לעולה עושה תמורה קאר"י דהיינו טעמא
והביא בן שתים בן שתים
ודחי ר' בון. אם הקדיש פסח כו' גופיה קרב שלמים ושם שלמים עליה משא"כ באשם דאין
לפי שמצינו נקבה בעולת העוף נחתי לה קדושת הגוף ועושה תמורה: והכא הוא אמר
והביא בן שנה כשר אלא
גופו קרב עולה אלא ירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לנדבה לקיץ המזבח ולכן לא חל קדושת
שלא עלו לבעלים לשם
הכין. דהמקדיש עופות ימכרו שמעינן דלא נחתי להו קדושת הגוף דאל"כ אסורין למכור:
הגוף עליה: ה"ג מה פליגי. כלומר באיזה סברא פליגי ר"ש ורבי דאמר אין אני רואה וקאי
חובה. רש"א כל עצמן אינו
אדסמיך ליה דמסיק דשפיר לא שייך פלוגתא דרבי אלא אפסח ומפרש פלוגתייהו בהדיא.
קדוש כו': [ה] צ"ל מה
ההין אמר הקדש דמים קדיש. ר"ש ס"ל דלא נחתא קדושת הגוף משום דמותרו בא שלמים דהא הכא אין גופו קרב שלמים כדאמר בתמורה נשתיירה אחר הפסח אינה קרבה שלמים
פליגי ההן אמר כו' כלומר
הואיל ומחמת קדושה פסולה קאתיין ואידחו מפסח אידחו נמי משלמים וא"כ בכה"ג אין גופיה קרב שלמים ואינו קדש אלא הקדש דמים: וההן סבר. רבי ס"ל הקדש גופיה קדיש
באיזה סברא פליגי ר"ש
משום דשם שלמים עליה הואיל והויא שלמים נקבה. ואיכא דמפרשי לה דהאי מאי כדון את"ק ור"ש קאי ומפרש פלוגתייהו דת"ק ס"ל הקדש דמים נמי קדיש לענין תמורה דהואיל
ורבי דאמר אין אני רואה
ובא עליה קדושת דמים בא נמי קדושת הגוף לענין תמורה ור"ש ס"ל הקדש גופיה קדיש דוקא מתחילה בעינן הקדש גופיה לענין תמורה ולא הקדש דמים: ה"ג חברייא בשם ר' יוחנן
וקאי אדסמיך ליה דמסיק
כו'. טעמא דהדין תניא. על מימרא דרשב"י בשם ר"ש דאינו עושה תמורה: מה ת"ל טמאה. דלהורות דינא דבהמה טמאה הא כתוב למטה ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך
דשפיר לא שייך פלוגתא
וגו': אפילו טמאה לאותו השם. כמו נקבה לעולה ואשם ופסח וכתיב ביה והעמיד והעריך דלא חלה עליה קדושת הגוף ואינו עושה תמורה: לא אמר כן. מזה הכתוב דייק להיפוך
דר' אלא אפסח ומפ'
דסתמא דעושה תמורה ומסיפיה דקרא קמדייק דכתיב אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' דהל"ל אשר לא יקריבו לה' אלא דה"ק כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא קרבן במקום אחר הוא
דאינו עושה תמורה לאפוקי נקבה לעולה ראויה ליקרב במקום אחר דהיינו בעוף כדאמר לעיל טעמיה: הרי הרובע כו'. דאינן ראוין ליקרב בשום מקום ועושין תמורה כדתנינא
פלוגתייהו
בהדיא:
[ו] מימרא המתחלת
בתוספתא פ"ק דתמורה להדיא: א"ל אף כו'. דס"ד דר"ז קאי על חברייא דס"ל פירושא דטמאה כוותייהו וטעמא דר"ש סתמא מפרש ולהכי נקיט עולה בדבריו ולכן הקשו לו והשיבם
דהוא ס"ל דבטמאה ממש איירי האי קרא וה"ק דומיא דטמאה דאיירי בה אשר לא יקריבו ממנה בשום מקום קרבן משא"כ הרובע והנרבע ונקבות לעולה כו' דבכולן יש במינם קרבן
חברייא בשם ר' יוחנן עד
ועושין תמורה: וקשיא בהדא כתיב והעמיד והעריך. וכי בטמאה ממש כתיב והעמיד והעריך דהא בהמה טמאה כבר אמור מקרא דואם בבהמה הטמאה וגו' ופדה בערכך והאי
וקשיא בדא כתיב והעמיד
והעמיד והעריך מוקמינן בבע"מ שנפדו. וזה ידוע בברייתות ותוספתות בכולא תלמודא כדאמר בתמורה (ל"ב ב') ובבכורות (ל"ז ב') ובספרא דקאמר שם בברייתא ואם כל בהמה וגו'
והעריך הכתובה דף יג
❖
בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה ממש הרי כבר אמור ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך וגו' אלא בבעלי מומין כו' ומהא נפקא לן דבעינן העמדה
ע"א שייכא כאן כצ"ל:
והערכה לבעלי מומין. ושאם מתו בין תמימין בין קדשי מזבח שנפל בהן מום יקברו. אלא ע"כ טמאה באותו הש' ודחה דיוקו לגמרי: טעמא דר"י. דאמר זכרים עצמן יקרבו
עולות ונקבות דמיהן יבואו לעולות: הכל קרב עולה. דריש לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' יהיה עולה והיינו גם במקדיש נכסיו יקריבם לעולה: מנין אפילו נקבות.
שיבואו הדמים לעולות: ת"ל בבקר. סתמא נקט ונקבות בכלל ג"כ: כתיב זכר כו'. כלומר כיון דאמרת דבבקר מרבה אף נקבות שיהיה דמיהן לעולות ומפיק ממיעוטא דתמים ה"נ
תורה אור השלם
נרבה מזה אף בעלי מומין וליפוק מיעוטא דתמים: ומה ביניהן. מה חילוק יש ביניהם בסברת דרשת הכתוב למידרש בבקר לרבות נקבות ולא בעלי מומין: שבטא דכדכדא ביניהון.
עץ האורגים שמבדיל בין החוטים לירות שם חוט הערב. כלומר הבדל יש ביניהם ניכר ולכן לא פירש. והיינו טעמא דבבקר סתמא משמע גם נקבות שראוין ג"כ לקרבן כמ"ש אם
1. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל
מן הבקר הוא מקריב אם זכר ואם נקבה תמים יקריבנו וגו' ומרבינן בבקר דומיא דקרבן שיהא תמים וראוי לקרבן אחר אבל לרבויי בבקר בעלי מומין לא משמע כלל כמו דממעט
בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לקמן מבבקר עופות דלא משמעי בתי' בבבקר ה"נ בע"מ לא נכללו בבקר שאינן ראוין לקרבן כלל ולא נקדשו בקדושת הגוף כלל שיהא לקרבן עולה דנימא שיביא מדמיהן לעולה אלא לבדק
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ
הבית. ועוד דהכא מרבינן מבבקר נקבות ופרט וכלל הוא ונעשה כלל מוסף על הפרט אבל בתמים אחר בבקר חזר וכתב כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון וגו': רבי אבהו בשם ר"ל
מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר
טעמא דר"א כו'. סמיך לה מימרי דאמוראי בשם ריש לקיש והוא טעמא לר"א בתרא דאמר ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות. וגם העופות ימכור ולא יקריבם למזבח:
בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב
הכל קרב עולה כו'. כדלעיל ובמתני' בתרא רבי אלעזר גרסינן ולא רבי אליעזר דהוא בר פלוגתיה דר"י ולא ס"ל הכל קרב עולה: תמן אר"י טעמא דר"ש כו'. גבי הפריש נקבה לעולה
קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם
דס"ל לר"ש עושה תמורה ופירש ר"י טעמיה שכן כשירה נקבה בעוף לעולה וא"כ מצינו בשם עולה נקבה ולהכי חלה הקדושה ועושה תמורה: והכא הוא אמר הכין. היינו חברייא בשם רבי
וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר
יַקְרִיבוּ לַיְיָ לְעֹלָה:
2. לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים: ויקרא כב יח, יט