קרבן באחד
באדר
פרק ראשון שקלים העדה
ג:
מסורת הש"ס
הרי הן של עניים. דספק לקט הן: ה"ג דבית שמאי היא ברם כבית הלל עניים מעשרין ואוכלין אמר רבי יוסי שמענו שהוא פטור מן המעשרות ד"ה משום קנס. וה"פ מתני'
א) בס"י איתא דב"ש היא וא"ל ר' יוסי
אתיא כב"ש דאמר הפקר לעניים הפקר ולפיכך פטורין מן המעשר אבל כבית הלל אין לו דין לקט וחייבין במעשרות ורבי יוסי אמר שמענו שאפילו כבית הלל אתיא מתני'
כו' משום קנסא וכב"ה עניי' אוכלין
ומעשרין, ב) מגילה כט ב, ג) ערכין
דכיון דקנסו רבנן והפקירו השבלים שנוגעות בארץ הרי הוא כהפקר ב"ד ופטור מן המעשרות:
ד א מנחות כא ב מו ב, ד) עי' לקמן
הלכה ג מתני' שולחנות. שם לשלחן שלפני השלחני שמקבל עליו וכן קורין החלפני שלחני בכל המשנה: במדינה. בירושלים וי"מ בכל ערי ישראל חוץ לירושלים והיו מחליפין
הלכה ד, ה) ס"א תני, ו) יומא סב א,
מחצית השקל לכל מי שצריך: ישבו
ריבב"ן
ז) תו, ח) מכיון, ט) מידן, י) ס"א אבל
במקדש. לפי שהיה הזמן מתקרב היו יושבין במקדש
בשם ר"ש בן לקיש דב"ש היא דאי כב"ה עניים
א)
מקבלין מהן נדרים ונדבות, כ) שהוא
כל רכושו: משנה ג בט"ו בו שולחנות
כדי שימהרו להביא ולי"מ במקדש היינו בירושלים:
❖
נידר, ל) לא נידר ולא נידב, מ) הוא,
אוכלים ומעשרין וא"ל ר' יוסי שמענו שהוא
(א)
התחילו למשכן. ומוציאין העבוט מביתו של מי
יושבות במדינה. בכל מקומות ישראל להחליף
פטור ממעשר ד"ה משום קנסא:
שלא הביא שקלו: לוים. לאפוקי ממ"ד כל דעבר
מעותיהם לצורך השקלים: [בכ"ה] ישבו במקדש.
הלכה ג מתני' בחמשה עשר בו שולחנות
על פקודייא: אבל לא נשים. ונתנו איש כופר נפשו
א
ב)
שבני הכפרין שהיו סמוכין לירושלים מחליפין
עין משפט
כתיב ולא אשה: ולא עבדים. דילפינן לה לה
היו יושבין במדינה בכ"ה ישבו
שם: התחילו. הגבאין: למשכן. ליכנס לביתו
נר מצוה
מאשה: וקטנים. אפילו הביא שתי שערות והוא
וליקח משכון עד שיתן לו חצי השקל שהיו
במקדש משישבו במקדש התחילו למשכן את מי
ב
פחות מבן עשרים: שוב אינו פוסק. אביו מלשקול
כ א מיי' פרק א משקלים הלכה ט:
ממנין בכל עיר ועיר גבאין ממונין על כך
ממשכנין לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים
כא ב מיי' שם הל"ז:
בשבילו שאומרין לו מאחר שנתת עליו בשנה שעברה
ושופרות היו במדינה לקבץ שם הכסף כמו שהיו
אבל לא נשים ועבדים וקטנים וכל קטן שהתחיל
כב ג מיי' שם הל"י:
והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגדל
במקדש כדתנן לקמן: לוים וישראלים. אבל כהנים
כג ד מיי' שם הל"ז:
אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק אין ממשכנין
ולא תפסוק: ואין ממשכנין את הכהנים. אע"פ
ג
לא כדפרישית לקמן שלא היו רוצין ליתן משום
כד ה מיי' פרק ד מפהמ"ק הל"א:
שחייבין במחצית השקל: מפני דרכי שלום. מפרש
את הכהנים מפני דרכי שלום אמר ר' יהודה
ג)
כה ו מיי' פרק א משקלים הל"ז:
שירי העומר: ולא קטנים. משכון לא היו לוקחין
בגמ': כל כהן ששוקל אינו חוטא. ואע"פ שאינו
העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא
❖
כו ז מיי' פרק ג ממעה"ק הל"ב:
אבל לתבוע תובעין ומפ' בירושלמי כשהביא ב'
חייב לשקול וסד"א אם שוקל נמצא קרבן צבור
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי ד אלא כל כהן
שערות הקטן אז תובעין ממנו אבל לא ממשכנין
קרב משל יחיד קמ"ל דאינו חוטא לפי שהוא מוסרו
שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא
לציבור לגמרי: לעצמן. להנאתן ולא היא דחייבין
וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אע"פ שלא
זה לעצמן 1 וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל
לשקול אלא שעומר ושתי הלחם לוקחין משקלי
נוסחת הבבלי
היה מחויב אינו פוסק מעתה וממשכנין עליו:
ישראל לבדן: גמ' הא לתבוע תובעין. מן הנשים
הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו (הם)
תניא בתוספתא פ"ק נתמשכנו ישראל על
(א) מעשרין ואוכלין אמר ר"י:
היאך נאכלין: גמ' אין ממשכנין את הקטנים:
ועבדים וקטנים דדוקא אין ממשכנין אותן: הדא
שקליהן כדי שיהיו קרבנות צבור מהן. משל למי
(ב) הא כן כשהביא כו' לא כהדא אין
דתימר. שתובעין מן הקטנים דוקא כשהביא שתי
הא לתבוע תובעין (ב)הדא דתימר בשהביא שתי
כו': (ג) מודה בו שאין
שעלתה לו נימא ברגלו הרופא כופתו ומחתך
כו':
ד)
שערות אע"ג שלא הגיע לכלל שניו: אבל אם לא
❖
(ד) וקטנים אם וכו':
בבשרו בשביל לרפאותו כך אמר הקב"ה יתמשכנו
שערות אבל אם לא הביא ב' שערות לא בדא
הביא שתי שערות. ולא הגיע לכלל שניו אפילו
ישראל על שקליהן [כדי] שיהא קרבנות צבור
[א] ולמשכן אין ממשכנין [א] (עד שיביא שתי
תובעין לא: ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא שתי
קרבין מהן מפני שקרבנות מכפרין ומרצין בין
שערות) אע"פ שהביא ב' שערות כיני מתני' אין
ה)
שערות. ויגדיל שיגיע לכלל שניו ל"א ה"ג ולמשכן
הגהות הגר"א
ישראל לאביהן שבשמים שכן מצינו בתרומת
אין ממשכנין עד שיהיה בן כ'. ולפ"ז ניחא הכל
ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד: אמר ר'
שקלים ששקלו ישראל במדבר שנאמר ולקחת את
[א] צ"ל אין ממשכנין עד שיהא
אף הסוגיא דלקמן (הלכה ד'): כיני מתניתא. כן
יהודה העיד כו': א"ר ברכיה טעמא דר' יוחנן
כסף הכפורים: ואין ממשכנין את הכהנים מפני
בן עשרים. וכ"ה שיטת רוקח
צריך לפרש מתני' דדרכי שלום היינו מפני הכבוד
בן זכאי 2 זה יתנו י"ב שבטים יתנו ר' טבי בשם
הגדול בסימן רל"ב וכ"ה שיטת
דרכי שלום. אבל לתבוע תובעין ור' יהודה
לפי שעבודת הקרבנות עליהם וכי היכא דלא ליתי
רב המנונא כן משיבין חכמים לר"י חטאת יחיד
הרע"ב ומדברי הרמב"ם בפירושו
לאנצויי ולי נראה מפני הכבוד היינו שמחוייבים
מפרש למה אין ממשכנין לפי שהיו סבורין
מתה אין חטאת צבור מתה מנחת היחיד קריבה
נראה דגריס כגירסא הישנה ועשה
ה
לנהוג בהם כבוד דכתיב וקדשתו ואיסורא ליכא
שאין חייבין בשקלים שכל כהן שאינו שוקל אינו
מתובעין וממשכנין חלוקה א' ואי
כליל ואין מנחת הצבור קריבה כליל וקשיא משיבין
דכיון דתנאי ב"ד הוא על העתיד לגבות הם מחלו
חוטא וא"ל ריב"ז אם אינו שוקל חוטא אלא
אפשר להעמידה דהא מעיקרא דייק
להכהנים: י"ב שבטים יתנו. זה בגימטריא שנים
לאדם דבר שאינו מודה בו דתנן שאין חטאת
ו)
(ג)
שהכהנים דורשין מקרא זה וטועין הם ומפרש
הדא דתימא בשהביא ב' שערות וקאי
עשר והכהנים והלויים בכלל: כן משיבין חכמים
צבור מתה ר' יהודה אומר תמות והוא מותיב לן זו
ז)
בירושלמי אמר ר' טבי בשם רב המנונא
על הא דתנן אין ממשכנין אלמא ס"ל
לר"י. דחכמים סוברים דלריב"ז מותר להביא
דבהביא ב"ש לתבוע הוא דתובעין
לא נדבת יחיד היא ואינון מתיבין ליה כיון שנמסרה
משיבין חכמים לר' יהודה חטאת יחיד מתה אין
ח)
משקלי הכהנים עומר ושתי הלחם שלא נאמר וכל
אותו אבל אין ממשכנין אותו ואיך
חטאת צבור מתה. מנחת יחיד קריבה כליל
לצבור כמי שהוא נדבת צבור כתיב כל העובר
2
מנחת כהן אלא במנחת כהן יחיד אבל לא במנחה
יחזור בו ויאמר דאין ממשכנין עד
ואין מנחת צבור קריבה כליל אע"ג דלרבי יהודה
על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל דעבר
שיש לו בשותפות עם הצבור: חטאת יחיד מתה
שיביא ב"ש ומיהו משיביא ב"ש
ס"ל חטאת צבור נמי מתה. ובהקומץ רבה פריך
וכו'. כמו דמצינו שיחיד חלוק מצבור שחטאת
בימא יתן וחרנא אמר כל דעבר על פיקודייא יתן
ממשכנין אלא גי' הגאון ז"ל הוא
ולבן בוכרי כיון דלכתחלה לא מחייב לאתויי כי
יחיד מתה ואין חטאת צבור מתה ה"נ איכא לחלק
העיקר וא"ש עם סוגיא דגמ' לקמן
מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז
מייתי חוטא [הוא] דקא מייתי חולין בעזרה וה"ה
בין מנחת יחיד למנחת צבור: וקשיא וכו'. הש"ס
הא לתבוע כו' ועי' בת"ח כי הוא
מ"ד כל דעבר על פיקודייא יתן מסייע לבן בוכרי:
לא סיים למילתיה דר' טבי ומקשי עליה א"נ הא
מאריך עוד ואני כתבתי רק הדברים
דיש להקשות והלא אוכל שירי העומר ושתי הלחם
הלכה ד מתני' אע"פ שאמרו אין ממשכנין
❖
הנוגעים אל הבנת גי' הגאון ז"ל:
דקאמר בסמוך והוא מותיב לון שינוייא הוא וכאלו
ולחם הפנים ומתרץ דמייתי ומסרי להו לצבור
נשים ועבדים (ד) וקטנים אבל
קאמר אלא: שאין חטאת וכו'. מתני' היא בפ"ו
ומנחת צבור אינה קריבה כליל ואין כאן חולין
אם שקלו מקבלין מידן הנכרי והכותי ששקלו אין
דיומא: והוא משיב להן. וכי שקלים לאו נדבת
ו
לעזרה. ירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים
יחיד הן ולמה יביא מהן עומר ושתי הלחם: כל
מקבלין מהן ואין מקבלין מידם קני זבין וקני
ציון ירושלים
ט)
ר' יודה ור' נחמי' ח"א כל דעבר בימא יתן
דעבר בימא יתן. דהיינו כהנים ולויים וישראלים
זבות וקני יולדות וחטאות ואשמות זה הכלל
י) ז
[ב]
וחרנא אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ"ד כל
ובאמת שעיקר כפי' הק"ע וגירסתו
שכולן עברו בים סוף: על הפקודים. היינו בין אותן
כל שנידר ונידב מקבלין מידן כל שאינו נידר
כ)
ל)
שכן מצינו בפ"ק דביצה הלי"ב אמרו
דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז ומ"ד כל דעבר
שנמנו לבדן בין אותן שנמנו עם ישראל יתנו תרומת
בירושלמי תני אין מפרקין המנעל
ונידב אין מקבלין מידן וכן מפורש על ידי עזרא
על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי דכהנים
מ)
ה' והא דכתיב בפרשת ואלה פקודי וכסף פקודי
מע"ג האימום ביו"ט אבל מפרקין
לא נמנו במנין ישראל מבן כ' שנה ולמעלה:
שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו
3
העדה מאת ככר וגו' דשמעינן דהכהנים ולויים
בחש"מ ועי' שבת קמ"א ע"ב שומטין
משנה ד אבל אם שקלו מקבלין מידם. ירושל'
ואלו
לא נתנו היינו בתרומת האדנים אבל בתרומת
המנעל מע"ג האימום בשבת. וכ"כ
הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן בשהביא
שקלים לקרבנות צבור הושוו כולן: כל דעבר על פיקודייא. וכהנים ולויים לא עברו
הרמב"ם בפ"ו משבת הי"ב וביאר
ב' שערות כאן בשלא הביא ב' שערות: הנכרי והכותי ששקלו מקבלין מידן. ירושלמי
במנין לפני משה אלא הוא הלך לפתחי אהליהם ומנה אותן:
המרכבת המשנה שם בח"א דמדכתב
הלכה ד מתני' קני זבין וזבות. תורים ובני יונה שזבין וזבות מביאין ובכותיים
תיפתר כמאן דאמר כותי כנכרי: ואין מקבלין מידן קני זבות וכו'. ירושלמי וכי יש
בהלכו' שבת תיבת בשבת דהוא
איירי אבל בנכרים אין זבין וזבות: כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן.
מיותר הכוונה דוקא בשבת אבל
קני זבין וזבות בנכרים אלא רישא בנכרים וסיפא בכותים. הא דתני אין מקבלין
דכתיב איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: וכן מפורש ע"י עזרא.
ביו"ט לא עכ"פ בחוה"מ מותר
אכותים קאי ואצטריך לאשמעינן משום דכותים עומדין בין ישראל ומקיימין מקצת
לפרק. ובהג"א ביצה פ"ק הביא ג"כ
משנת אליהו
מן המצות אעפ"כ אין מקבלין מהן ואע"ג דרבנן גזור שיהיו כזבין לכל דבריהם
דאין מפרקין ביו"ט אבל בחוה"מ
הלכה ג הא לתבוע כו' ואין ממשכנין עד שיהא בן עשרים. כך היא גירסת מרן הגאון נ"ע
כדי שיהיו ישראל פרושין מהן ואין מקבלין מהן אלא דבר הנידר והנידב דכתיב איש
מפרקין והוא מהירושלמי הלז:
וכ"ה שיטת הרוקח הגדול בסימן רל"ב וכ"ה שיטת הרע"ב. ומדברי הרמב"ם בפירושו
איש מלמד שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל: לא לכם ולנו. כלומר אין לכם עמנו
(שייך לעמוד הקודם)
נראה דגרי' כגי' הישנה ועשה מתובעין וממשכנין חלוקה א'. וא"א להעמידה דהא מעיקרא דייק הדא
מניין שהפקר ב"ד הפקר דכתיב
דתימא בשהביא ב"ש וקאי על הא דתנן איןממשכנין אלמא ס"ל דבהביא ב"ש לתבוע הוא דתובעין אותו
תקלין חדתין
אשר לא יבא. בבבלי ביבמו' דפ"ט
אבל אין ממשכנין אותו ואיך יחזור בו ויאמר דאין ממשכנין עד שיביא ב"ש ומיהו משיביא ב"ש ממשכנין.
אלא גירסת מרן הוא העיקר וא"ש עם סוגי' דגמ' לקמן הלכה ד' הא לתבוע כו' ועי' תוי"ט במתני'
ובכמה מקומו' הביא ג"כ דברי ר"א
שנוגעות בארץ הן של עניים: דב"ש היא. דאמר הפקר לעניים הפקר ולפיכך יכול להוסיף
ד' ד"ה כל כהן כו' ולדברי הרב כו' אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך כו' היאך יפרשהירושלמי כו' ע"ש
שיליף מאלה הנחלות וביש"ש פ"י
ופטור מן המעשר אבל לב"ה איך רשאי להוסיף וליתן הנוגעות בארץ לעניים בתורת לקט
דבריו תמוהים מ"ש בשם הרע"ב שכתב דאינו שוקל עד בן כ'. לא כתב אלא דאין ממשכנין עד בן כ'
דיבמות סימן י"ט כתב דהא דר"א
ולפטור מן המעשר ולכן עניים מעשרים ואוכלים. ואיכא דגרסי עניים ועשירים אוכלים.
אבל משהביא ב"ש תובעין נמי. ומ"ש ולפ"ז קרא תניין בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן כ'
כלומר בתמיה וכי גם עשירים אוכלים זה ולב"ה בעינן עד שיופקר אף לעשירים: כד"ה משום
עדיף דלא תימא דוקא שיכולים
אייריבתרומת הקרבנות תמוהוליטעמיה וכי בשביל דדריש גמ' ורמיז ג' תרומות בפ' שקלים כמ"ש אף
קנס. דכיון דקנסוהו רבנן והפקירו הנוגעות בארץ הרי הוא כהפקר ב"ד ופטור ממעשרות
להפקיר ולא להחליט לחבירו קמ"ל
בפ' זו נאמרו ג' תרומות כו'. נעקור למקרא המפורש גבי שקלים מבן עשרים דכל ההיא פרשתא פ'
וש"מ דהפקר ב"ד פוטר מן המעשר: מתני' שלחנות. החלפנים: היו יושבים במדינה.
הך דר"א לכך למד ר"א מאלה
שקלים היא ונוקים על אדנים לחוד ולמימר דשקלים א"צ בן כ' ההיא דרשא ל"ק בגמ' אלא אגב שהזכיר
בירושלים וי"מ בכל ערי ישראל להחליף מחצית השקל להמביאים מטבע מדינתם: ישבו במקדש.
לעיל מינה ג' תרומות וגם אסמכתא בעלמא הוא אבל עיקר דינא בשקלים הוא: כך משיבין חכמים.
הנחלות ודבר זה היה בהעלם עין
לפי שהיה הזמן מתקרב ישבו במקדש כדי שימהרו להביא: התחילו למשכן. לשאינם מביאים:
בבבלי מנחות (כ"א ב') הסוגיא בקצרה ולבן בוכרי כיון שלכתחילה מיחייב לאתויי כי מייתי נמי חוטא
מהרב בעל ג"פ סימן קכ וש"ב
לא נשים. דאיש כתיב ולא אשה: ולא עבדים. דהוקשו לאשה: וקטנים. אפי' הביא ב"ש אם
במקו"ח סימן תמ"ח שכתבו דאינו
הוא פחות מבן עשרים: שוב אינו פוסק. אביו מלשקול ע"י: הכהנים. אע"פ שחייבין במחצית השקל: מפני דרכי שלום. מפרש בגמ': גמ' הא לתבוע תובעין. מן הקטנים: לא בדא.
יכול להחליט לאחרי' וכל האחרוני'
אינו בדין זה דאף אין תובעין אותו: ולמשכן אין ממשכנין עד שיהא בן כ'. ושלש חילוקים בדבר. קטן שלא הביא ב' שערות אין תובעין אותו. הביא ב"ש תובעין אותו שנעשה בזה
הלכו בעקבותיהם ולא ראו דברי
בר חיובא דרבנן אבל אין ממשכנין. נעשה בן עשרים דאז נעשה בר חיובא דאורייתא כדכתיב מבן עשרים שנה ולמעלה אף ממשכנין אותו: כיני מתני'. כמו תני: מפני דרך
היש"ש הלז ובירושל' כאן לא נמצא
הכבוד. דאי טעמא דאין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום א"כ ישראלים נמי לא למשכנו דגבייהו מצינו בכ"מ שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום ואפי' נכרים כדתנן להו סוף פרק
רק דברי ר"י וצ"ע. (ע"כ): הדא
הנזקין אבל מפני הכבוד מצינו שחולקים להם כבוד לכהנים יותר מישראלים אי משום וקדשתו אי משום שעבודת הקרבנות עליהם: מתני' אינו חוטא. ואע"פ שאינו מחויב
דתימר בשהביא שתי שערו'.
לשקול וסד"א דאם שוקל נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד קמ"ל דאינו חוטא לפי שהוא מוסרו לצבור לגמרי: לעצמן. להנאתן א"נ לדעתם ורצונם דס"ל דהוא דרשה גמורה ולא
עשעה"מ הל' שקלים ובקצוה"ח
היא וכדמפרש בגמרא: האיך נאכלים. דס"ל שהוא קרבן יחיד לפי שאינם רוצים ליתן אין מוסרין יפה: גמ' כך משיבין חכמים לר"י. דחכמים ס"ל כריב"ז והשיבו לר"י לסברתו
סימן רל"ה ובאבני מלואים סימן כח
דס"ל שאינו חייב א"כ למה קאמר דאינו חוטא הרי כמו שחלוק צבור מיחיד בחטאת ה"נ חלוקים במנחה שמנחת יחיד קריבה כליל וא"כ חוטא נמי במה שנאכלת: וקשיא משיבין
❖
ס"ק לג:
כו'. המקשה לא שביק לאסוקי מילתא דר"ט ופריך האיך מזכירים בדבריהם לר"י דהא איהו פליג אף בחטאת ומשוה צבור ליחיד ולא חש לתרוצי כיון דעכ"פ מנחת יחיד קריבה כליל א"כ
חוטא נמי הוה: הוא מותיב לון. ר"י משיב לחכמים: זו לא נדבת יחיד היא. כלומר לא דמי האי נדבה דשקלים לשארי נדבות יחיד דכולהו נדבות יחיד לא מסרי להו כלל לצבור
אבל הכא דמסרי לצבור נפיק להו מתורת נדבת יחיד אלא כיון דלא מחייבו בהו לא מסרי להו לצבור יפה לכך לא הוי ממש כקרבן צבור לכך ס"ל לכתחילה לא ישקלו אבל מ"מ חוטא
נמי לא הוה כיון דמ"מ מסרי לצבור: כיון שנמסר. דס"ל דלא אזלינן בתר רצונם אלא דלמסרו ולכן ס"ל דכהן שאינו שוקל חוטא דכיון שישקול וימסור לצבור נעשה קרבן צבור
גליון הש"ס
ובטלה דעתם: כל דעבר בימא. וכהנים ולוים נמי עברו בים וה"ק קרא כל העובר אשר עברו בי"ס על הפקודים בין שנמנו לבדם ובין שנמנו עם ישראל כולם יתנו תרומת ה' והא
[א] עי' בק"ע וש"ק הביאו גי' עד
דכתיב וכסף פקודי העדה וגו' והוא מספר ב"י בלא לוים ההיא בתרומת אדנים הוא דכתיב דלכ"ע אין לכהנים ולוים חלק בהם אבל האי קרא בתרומת שקלים לקרבן איירי: כל דעבר על
פקודייא. והיינו ישראלים לבדם הם שעברו על הפקודים לפני משה אבל כהנים ולוים לא עברו לפני משה אלא הוא הלך לפתחי אהליהם ומנה אותם: מתני' מקבלין מידן. ובלבד שימסרו
שיהי' בן כ' והגר"א ג"כ הגיה כן
ע"ש אבל בפי' המשניות להרמב"ם
לצבור לגמרי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד: קני זבין כו'. תורים וב"י: נידר ונידב. למזבח: מקבלין מידן. דתניא איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
וכל שאינו נידר כו'. למזבח אע"ג דנידר ונידב לבד"ה אין מקבלין מידם: וכן מפורש על ידי עזרא. כשרצו הכותים לסייעם ושלחו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם והשיבום
מבואר כגירסא הישנה דאין ממשכנין
עד שיביא ב"ש וכ"פ הרמב"ן פרשת
כי תשא ועי' בתיו"ט אמנם לשון הירושלמי אינו מובן דמעיקרא נקט בהביא ב' שערות תובעין ואין ממשכנין ואח"כ סיים דבהביא ב"ש ממשכנין ונראה דהירושלמי דהוא ר"י לשיטתו דס"ל בנדה דמ"ו תוך הזמן כלאח"ז ומעתה י"ל דזהו כונת
הירושל' וג' חילוקים יש הדא דתימר בשהביא ב"ש היינו בתוך הזמן תובעין כיון דלר"י לאו שומא נינהו (ודלא כש"ק) אבל אם לא הביא ב"ש לא בדא דקטן גמור הוא ולמשכן היינו להוציא ממון מחזקתו עד שיביא ב"ש היינו שיביאם אחר י"ג
שנה דאז נעשה גדול גמור לכל דבר וזהו שדייק גבי ממשכנין עד שיביא היינו שיביא אח"ז וזהו ג"כ כוונת הירושלמי בהל"ה וז"ב ומיושב בזה מה שלא הביא הרמב"ם ז"ל ענין תביעה כלל כיון דקי"ל תוך זמן כלפני זמן ולכך אין כאן רק ב'
חילוקים ודו"ק: [ב] ועי' בכ"מ ולחם משנה ממעה"ק ה"ב:
תורה אור השלם
1. וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל: ויקרא ו טז 2. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיְיָ: שמות ל יג 3. וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי
הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַַיְי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: עזרא ד ג