קרבן שלשה עשר שופרות פ"ו
שקלים העדה
יט.
מסורת הש"ס
ומסתמא לשני מינין נדבות עשה אותן: מפני הטמאין. לעולם נדבה א' היתה אלא שיהוידע נתנו בפנים אבל המלך אמר שיתנהו בחוץ כדי שיוכלו גם הטמאים דהיינו טמאי
א) א"ה ערבוב מקראות יש כאן כי
מת ושרץ ליתן לתוכו שהם מותרים לבא במחנה לויה: על שם וכו'. כלומר ע"כ לומר דשתי נדבות היו דבמלכים כתיב אך לא יעשה בית ה' ספות מזמרות וכו' מן הכסף
רישא דקרא ויאמר המלך ויעשו ארון
המובא בית ה' ובד"ה כתיב וככלותם וגו' את שאר הכסף ויעשוהו כלי שרת אלא ודאי דשתי נדבות היו ומן הכסף המובא בית ה' והיינו הנדבה הכתובה במלכים לא נעשו
א' וגו' הוא בד"ה ב' כ"ד וסיפא דקרא
כלי שרת אבל מנדבה הכתובה בד"ה והיא ניתנה חוץ לבית ה' ממנה עשו כלי שרת: ה"ג ספות כסף וכו'. מן כסף המובא בית ה': הדרן עלך פרק שלשה עשר שופרות
ויקב חור בדלתו הוא במלכים ב יב,
ב) לעיל פ"ב הל"ד וש"נ, ג) רבי,
הלכה א מתני' יפלו לשקלים. דבתר קרוב
ריבב"ן
ד) לקמן הל"ג, ה) ב"מ כו א פסחים
אזלינן כדכתיב והיתה העיר הקרובה
❖
תני דבי ר' ישמעאל נדבה אחת דכתיב ויאמר
1
א)
ז א, ו) חולין צה א,
אל החלל: מחצה על מחצה יפלו לנדבה. בגמ' מפרש
מתני' מעות שנמצאו בין שופר שקלים
המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בהיכל בית ה' 2ויקב
טעמא: מחצה על מחצה יפלו ללבונה. דלבונה היא עצמה
לשופר נדבה. הולכין אחר הקרוב
חור בדלתו והא דכתיב ויאמר המלך ויעשו ארון
קרבן ועצים מכשירי קרבן: מחצה על מחצה יפלו לגוזלי
בין להקל בין להחמיר: מחצה על מחצה יפלו
עין משפט
עולה. מפרש בגמ': גמ' ופריך לא צורכה. לא היה לו
אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה אמר רב חונא
לנדבה. דנדבה חמורה דכולה עולה אבל שקלים
נר מצוה
לתנא לשנות אלא מעות שנמצאו בין שקלים לקיני' שהרי
מפני הטמאים ר"ח בשם ר' יוסף (על שם) אך לא
3
שיריהן קילי קדושתייהו דניתנין לחומת העיר
שופר של שקלים היה סמוך לקינים כפי סדר השנוי
א א מיי' פרק ג משקלים הלי"ד:
יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות וגו':
ומגדלותיה: לבונה. חמירא דלבונה היא עצמה
בפ' דלעיל ולא לנדבה שהנדבה בסוף ושקלים בראש:
ב ב מיי' שם הלט"ו:
קריבה אבל עצים הן מכשירי קרבן: בין
ומשני כמין כובליים. פי' בעיגול סביב היו עומדין
הדרן עלך פרק י"ג שופרות
ג ג מיי' פ"ו ממעשר שני הלכה יב:
קינין לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה. סתמן
והיו השקלים סמוך לנדבה מצד א': ופריך לא
ד ד מיי' פרק ג משקלים הלי"ב:
הלכה א מתני' מעות שנמצאו בין השקלים
כרבנן דקיני חובה הן ואחד לעולה וא' לחטאת
צורכה. לא הל"ל אלא מחצה למחצה יפלו לשקלים
ה ה מיי' פרק ה מפהמ"ק הל"ח:
א
וחטאת הבשר נאכל לכהנים ומיד שיש לו שעת
ו ו מיי' פ"ז מכלי המקדש הל"ט:
שמביאין מהן קרבנות צבור הקבועים משא"כ נדבה
לנדבה קרוב לשקלים יפלו
ז ז מיי' פ"ו ממעשר שני הלכה י:
שאינן אלא לקיץ המזבח: ומשני אית דבעי וכו'.
היתר לכהנים אין בו מעילה והעולה כליל
לשקלים לנדבה יפלו לנדבה מחצה למחצה יפלו
ח ח מיי' שם הל"ט:
יש שרצו לתרץ דהיינו טעמא דלא יפלו לשקלים
וחמירא טפי: בין חולין למעשר שני. לאו במקדש
לנדבה ב בין עצים ללבונה קרוב לעצים יפלו לעצים
ט
ט מיי' פרק י"ט מפהמ"ק
דלפעמים יתותרו השקלים ושירי שקלים לחומת
עסקינן אלא אם היו שני צבורי מעות בתיבתו
❖
ללבונה יפלו ללבונה מחצה למחצה יפלו ללבונה
הל"ד:
העיר ולא לקרבנות באין נמצא שהנדבה חמורה
מחצה למחצה יפלו למע"ש ויאכלם בירושלים כגון
ממנה: מחצה למחצה. שקלים שנמצאו במחצה
בין קינין לגוזלי עולה קרוב לקנין יפלו (א) לקינין
שנשתמש בהן כאחד דאי לא הוה אזלינן בתר
למחצה ה"ל כשקל שמתו בעליו שנופל לנדבה
קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה מחצה למחצה
בתרא כדמוכח בפסחים בפ"ק (דף ז.) :
כדמסיק: עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי
נוסחת הבבלי
יפלו לגוזלי עולה בין חולין למעשר שני קרוב לחולין
ג
מתני'
מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה
ששאל ר"י לשמואל הפריש שקלו ומת מה יעשה בו:
יפלו לחולין למעשר שני יפלו למעשר שני מחצה
(א) לקינין לגוזלי כו': (ב) כמין
בירושלים לעולם מעשר שני. לפי שרוב מעות מעשר
מותר עשירית האיפה שלו. של כה"ג מה יעשה
קובליים כו' יפלו לשקלים אית כו'
שני לשלמים אזלא דאתיא שם שם כתיב הכא
למחצה יפלו למעשר שני זה הכלל הולכין אחר
בו: יוליכם לים המלח לא נהנין ולא מועלין בו.
שמת (אביה) א"ר אסי כו' ומת מהו
הקרוב להקל מחצה למחצה להחמיר: גמ' לא
ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך וגו'
וקשיא ויש חטאת וכו'. אמתני' פריך דתני בין
א"ל כו' עולה רבי חזקי' אמר בשם
עד ואכלת שם וגו' והתם [כתיב] וזבחת שלמים
קינין וכו' מחצה למחצה יפלו לגוזל עולה בשלמא
הוצרכה דלא בין שקלים לקינים ר' אבון בשם
ר"ל תנאי ב"ד כו' עולות אם כן
ואכלת שם [דברים כז] לא שאינו רשאי לאוכלן
קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר
האשה כו': (ג) בירושלם בשעת הרגל
ר' פנחס (ב) כמין בוכלייאר היו עשוין מחצה למחצה
❖
בתורת חולין כלל אפילו בירושלים דאפילו
קורבה הוה כאילו הן ודאי גוזלי עולה אלא מחצה
מעשר ובשאר כל ימו' השנה חולין:
יפלו לנדבה [א](לא צורכה דלא מחצה למחצה יפלו
על מחצה דמספיקא שדינן להו לגוזלי עולה קשיא
בהתפסה לשלמים לא תפסי דאמרינן בפרק
לשקלים) אית דבעי מימר שמא יפלו לשירי הלשכה
וכי חטאת יכול להקריב עולה מספק: ומשני תנאי
התודה א"ר אמי המתפיס מעות מעשר לשלמים
אית דבעי מימר מחצה למחצה כמי שמת א"ר
ב)
ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות. אע"ג
לא קנו שלמים ואם רצה ליקח בהן חטין או
הגהות הגר"א
דמותרות חטאת הן ה"נ תנאי בית דין הוא
יסא עד דאנא תמן שמעית קל רב יהודה שאל
דבר אחר רשאי ותניא התם הלוקח חיה לזבחי
[א] השורה הנסגרת כאן ל"ג לה
שיקרבו עולות: ופריך האשה הזאת שהביאה
לשמואל הפריש שקלו ומת אמר ליה יפלו לנדבה
ד
שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין
ועיין בת"ח שהאריך מאוד והביא
המעות הללו במה תתכפר. כלומר שמא מקיני חובה
(מותר) עשירית האיפה שלו רבי יוחנן אמר
כגון שלקחה ממעות מעשר שני ומפרש דאפילו
ראיו' נגד בעל ק"ע דל"ג לה:
נפלו ובמה תתכפר שהרי לא הקריבה חטאתה:
העור אינו בתורת לצאת העור לחולין כשאר
יוליכם לים המלח רבי לעזר אמר יפלו לנדבה
ה
[ב] צ"ל את הפסולות ואת
ומשני תנאי ב"ד הוא המספק את הקינין מספק
שלמים שהעור לחולין ואפילו של מע"ש דאמרינן
האובדות: [ג] ה"ג ל"צ דלא בין קינין
וקשיא ויש חטאת קריבה עולה חזקיה (אחי) בשם
ג)
את הפסולות. ואף זו מן הפסולות היא וצריך
❖
בעירובין פ"ג בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב
לעצים בין לבונה לזהב לכפורת כצ"ל:
רבי שמעון בן לקיש תנאי בית דין הוא על המותרות
המספק קינין ליתן קינין כפי המעות הנמצאים
עורו דפשיטא שהעור חולין גמור: ובהר הבית
ושוחטן חטאת על הספק דחטאת העוף באה על
שיקרבו עולות האשה הזאת במה היא מתכפרת
חולין. ירושלמי אמר רבא בר חייא בשם ר' יוחנן
הספק ואינה נאכלת: ופריך לא צורכה. וכי לא
אמר ד) ר' יצחק [א] תנאי ב"ד הוא ו המספק את
ציון ירושלים
חזקה שאין כהן מוציא מעות מן הלשכה עד
היה צריך לתנא לשנות נמי בין קטורת לעצים ובין
הקינין הוא מספק את [ב]הפסולות לא צורכה [ג]דלא
לבונה לזהב לכפורת מה דינם: ומשני ותניתה
שמתחללת על הבהמה: [ובירושלים] בשאר כל ימות
משמרות ועי' יבמות דף ק"ו רש"י
בין קטורת לעצים ללבונה לזהב לכפורת ותניתה
בסיפא. כבר תנא בסיפא זה הכלל הולכין אחר
השנה חולין ובשעת הרגל מעשר. מפרש בפסחים
שם ד"ה כל שכתב ששה בתי אבות
בסופה זה הכלל הולכין אחר הקרוב מחצה
הקרוב וכו' ומרבינן הכל בזה הכלל ומיהו הנך דתני
פ"ק אמר רב שמעיה בר זירא מ"ט הואיל ושוקי
אבל בגמ' שם משמע דגם בשבת היה
איצטריך לאשמעי' שום חידוש כדשנינן:
למחצה להחמיר:
ירושלים עשוין להתכבד בכל יום וקמאי קמאי
שמנה דוק ותשכח אבל מצאתי מנחות
הלכה ב מתני' לעולם מעשר. אפי' כל
הלכה ב מתני' מעות שנמצאו לפני סוחרי
דק"ז ע"ב שמבואר ג"כ דלא היה רק
אזלו להו: מתני' דלא כר' יוסי דתניא [תוספתא
ז
ה)
השנה כולה לפי שעולי רגלים אינן
ששה בתי אבות ובתשובה בארתי
פ"ג] א"ר יוסי אלו דברי בית שמאי אבל ב"ה
בהמה לעולם מעשר ובהר
מספיקין להוציא כל מעשר שני שלהם ברגלים
בדברי' באורך ואכ"מ: תנאי ב"ד
אומרים לעולם מעשר חוץ מהנמצאין בהר הבית
הבית חולין (ג) ח
ובירושלם בשאר כל ימות השנה
ומניחין אותן לקרוביהם או לאהוביהן בטובת הנאה
הוא
המספק את הקינין מספק
בשאר ימות השנה שהן חולין: מתני' אברין
❖
חולין ובשעת הרגל הכל מעשר בשר שנמצא בעזרה
ט
את
הפסולות. עש"ך ח"מ
והן אוכלין אותן בקדושתן ועיקר אכילת מעות
עולות. ודווקא שמנותחין כמפורש במס' יומא
איברים עולות וחתיכות חטאות ובירושלם זבחי
מעשר שלמים היו מביאין מהן הלכך לוקחין מהן
פ"ב וחתיכות חטאות וה"ה דאיכא לספוקי
בהמות ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרין
שלמים זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה
באשם אבל חטאת שכיחא טפי מ"מ אכילתן
נפלו ונתחללו כבר כיון דלוקחין הוי רובא שהרי
גליון הש"ס
נמצא בגבולין אברים
נבילות וחתיכות מותרות
ו)
שוה ליום ולילה ודוקא בעזרה איכא לספוקי
כמה אנשים לוקחים מתגר א' אמרי דלוקחין הן ולא
ובשעת
[א] עיין ק"ע אמנם ברע"ב כתב
בחטאת אבל בירושלים לא דאינה נאכלת חוץ
נתחללו והרי הן מעשר: בהר הבית חולין. ואפילו
בשם הירושלמי דבית דין הממונים
ברגל שרוב מעות שביד בני אדם אז הן של מעשר אפ"ה הוי חולין דאזלינן בתר רובא
לעזרה בירושלים בין אברין בין חתיכות זבחי שלמים וה"ה דאיכא לספוקי בתודה
על הקנין לוקחין משל צבור כפי אותן
דשתא ואימור מקמי רגל נפיל: בירושלם. שלא בשוק הבהמות: בשעת הרגל הכל מעשר.
ובמעשר בהמה ומידי דשכיחא נקט: זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השרפה.
מעות שנמצאו ומקנין אותן לבעל
ולא אזלינן בתר רוב שתא לפי ששוקי ירושלם עשוי להתכבד בכל יום ואי' נפל מקודם כבר
ירושלמי אמר ר' יוסי יאות לאוכלו אי את יכול שמא נתקלקלה צורתו פי' שמא
המעות וכו' ע"ש נראה שהיה לו
נמצאו אבל הר הבית לא היה עשוי להתכבד לפי שהוא גבוה והרוח מכבד ומסיר כל
הוא נותר לשורפו אי את יכול שמא לא נתקלקלה צורתו כלומר שמא עדיין לא בא
גרסא אחרת כאן ובאמת שלפי מה
האבק וגם אין אדם רשאי ליכנס להר הבית באבק שברגליו לפיכך אין אבק מצוי שם:
לידי נותר לפום כן צריך מימר תעובר למחר ויצא לבית השרפה ולזבחי שלמים
דקי"ל כר"י דהמספק את הקנין
איברים עולות. כיון שמנותח כדרך הנתוח המפורש בעולות בידוע שהן של עולות:
מספק את הפסולות שהרי הרע"ב
צריך אתה לפרש תעובר צורתו עד יום ג' שמא היום נשחט ואינו נותר עד יום ג'
וחתיכות חטאות. דאין אוכלין בעזרה אלא חטאות ואשמות: בירושלם זבחי שלמים.
אומר כן לקמן מ"ז קשה אמאי כתב
לשחיטתו: מתני' אברין נבלות. והאוכלן לוקה לפי שנתנבלה השליכוה אברין:
דרוב בשר הנאכל בירושלם הוי שלמים: זה וזה. בין שנמצא בעזרה בין שנמצא בירושלים
כאן דבא משל צבור ונראה כיון
חתיכות מותרות. ירושלמי חתיכות מותרות לא ממש מותרות אלא מותרות משום נבילה
תעובר צורתן לפי שנפסל בהיסח הדעת אסורין באכילה ואין לזלזל בהן ולשרפן עד
דטעמו דר"י משום דאינו מקבל
שיפסלו בודאי הלכך טעונין עיבור צורה והיינו שיפסלו בנותר ועבור צורה דשלמים עד
מעותיו עד שיהא המזבח מרצה
כמ"ש הרע"ב שם א"כ זה דוקא
יום השלישי: נמצאו בגבולין. בערי ישראל: איברים נבילות. שכן דרך שחותכין הנבילות לאיברים ומשליכן ברחובות שיאכלוהו הכלבים: חתיכות מותרין. שאין דרך לחתוך
בנפסלו אבל כאן במע"מ דיקרבו
תקלין חדתין
משנת אליהו
הקינין לגוזלי עולה יש כאן ריצוי
ה"ג מחצה על מחצה יפלו לנדבה אית דבעי מימר כו'. הרמב"ם ז"ל פירש במתני' דלכך יפלו לנדבה
רשב"ג ב' נדבות היו ובד"ה מיירי נדבה אחרת היה לא לבד"ה ודריש את שאר הכסף היינו
מזבח אם כן אמאי יפסיד המספק
משום דחמירא משקלים דבנדבה כולן עולות משא"כ בשקלים שמביאים מהם פעמים חטאת
נדבה אחרת ובמלכים דבד"ה הוה: נדבה אחת מאי ככלותם. כלומר הך קרא דככלותם דכתיב
את הקנין ומש"ה תקינו דבא משל
שנאכלים לכהנים וכ"פ הרע"ב וגיר' רבינו מכוונת לשיטתו דל"ג לא צריכא דלא כו' יפלו לשקלים
ביה ויעשהו כלים לבית ה': לאחר שהותירו. ודריש שאר הכסף המותר ממה שגבו לבדק הבית
❖
צבור ודוק:
כנוסחי אחרינא וכמו שדחק בק"ע דלשקלים עדיפא שהוא לחטאת לקרבן צבור ומפני זה נשאר בקושיא
עשו כלי שרת דלב ב"ד מתנה עליהן והוא כאוקימתא דבבלי שם: וקשיא על דר"י. דאמר נדבה
על הרמב"ם והרע"ב אבל ברור דגי' בגמ' כנ"ל דקאי לפרושי מ"ש במתני' יפלו לשקלים ודעת הרמב"ם
אחת: בשער בית ה' חוצה. משמע דשני ארונות היו אחד עמם בחוץ ואחד בפנים אלמא
ז"ל דפשטא דמתני' בכולי בבא דמחצה על מחצה הולכין להחמיר כדמסיים מחצה ע"מ להחמיר וה"נ
דשני נדבות היו: ומשני דלעולם א' היתה והשני היה מפני הטמאים שאסורין ליכנס ולכן נתנו
דלבונה וגוזלי עולה וא"כ ה"נ בנדבה ודאי חמירא דכולן עולות וכדחזינן גבי גוזלי עולות דמחמרינן
תורה אור השלם
להארון חוצה שיתנו שם: הדרן עלך שלשה עשר שופרות
שיפלו לגוזלי עולות אע"ג דהתם צריכא האשה להתכפר עד דפריך גמ' ומשני אלא דבגמרא קאמר
מתני' מעות שנמצאו כו': יפלו לשקלים. דבתר קרוב אזלינן: לנדבה. מפרש בגמרא:
דאית דבעי מימר טעמא משום שמא יפלו לשירי לשכה ולא יביא כלל לקרבנות וניחא יותר וכן
1. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד
ללבונה. דלבונה עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן: גמ' לא צריכא דלא כו'. קושיא
וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית יְַיָ חוּצָה:
היא דפריך וכי לא היה צריך למיתני בין שקלים לקינין שהיו סמוכין זה לזה כדתנן בפ"ו מתני' ה' ושופר נדבה היה בסוף: קובליים. משני דבעיגול היו נתונים והיו השקלים סמוכים
דברי הימים ב כד ח
לנדבה מצד א': ה"ג מחצה על מחצה יפלו לנדבה אית כו' שמא יפלו לשירי לשכה. שמשם לוקחים לחומת העיר ולא לקרבן ולכן יפלו לנדבה שיביאו ממנה קיץ המזבח עולות: כמי שמת.
2. וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד
כמי שהפריש שקלו ומת דאף זה הוא בלא בעלים כמו במת ובמת דינן דיפלו לנדבה כדאמר בסמוך: הפריש שקלו כו'. פרישנא בפרק ב': וקשיא יש חטאת כו'. אנמצא בין קינין
לגוזלי עולה פריך דקתני במתני' יפלו לגוזלי עולה והא בקינין הוי אחד חטאת כו': ה"ג תנאי ב"ד על המותרות. דהיינו כהאי גוונא שנתותרו על ידי שנאבדו ואי אפשר להביאם
וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל
לידי קינין הוי ליה כמותר חטאת דתנן בפ"ב ומותריהן נדבה והן עולות לקיץ המזבח: אם כן דתנאי ב"ד שיקרבו עולות לבד ולא יבא זאת לחטאת במה מתכפרת שצריכה א' לכפרה והוא
הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית יְיָ
החטאת וכאן לא יקריבו אלא עולות שאינן לכפרה דהיכא דקרוב לגוזלי עולה ניחא כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קרוב אמרינן ודאי של גוזלי עולה מה שאין כן הכא דאמרינן משום
וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף
חומרא דספיקא הא לא תתכפר בחטאת: ה"ג המספק את הקינין מספק את הפסולות ואת האובדות ואם כן בכהאי גונא יספיק המספק להקריב חטאת לכפרתה: ה"ג לא צריכא דלא
אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְיָ:
בין קינין כו'. וכי לא היה צריך למיתני בנמצא בין קינין לעצים וכן בין לבונה לזהב דחשיב במתני' דשופרות לעיל ומשני תנינא זה הכלל דכלל מה דשייר והא דתני בין מעשר לאשמועינן
מלכים ב יב י
דל"ד בשופרות אלא ה"ה בעלמא ובאלו השלשה דחשיב קמ"ל טעמא כדאמר בגמרא אית דבעי כו' ודכמין כובלייא. ובלבונה קמ"ל דלקרבן עדיף מעצים דמכשירי קרבן הן וקמ"ל דיש חילוק
3. אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית יְיָ סִפּוֹת
ביניהם וכסוגיא דלעיל ולא כמ"ד דמשנה אותם ובגוזלי עולה סברא דתנאי ב"ד ולכן פריט הני: מתני' מעות שנמצאו כו'. רוב אוכלי בשר בירושלים כל השנה ממעות מעשר שני הן לפי
כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת
שלא היו מספיקין לאכול כל מעות מעשר שני שלהן ברגל ונותנין אותן לבני העיר בטובת הנאה והן אוכלין אותן בקדושתן ועיקר אכילת מעות מעשר שלמים היו מביאים כדקי"ל במנחות
כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף
פרק ב' והלכך לוקחין מהן בהמות דכל זמן שיש לו מעות מעשר אינו מוציא מעות חולין ואע"ג דאיכא למימר שמא מיד המוכר נפלו ומעות חולין הן ספק איסורא לחומרא א"נ משום
הַמּוּבָא בֵית יְיָ: מלכים ב יב יד
דלוקחין הוו רובא דכמה ב"א עומדין על בהמה אחת לקנות: בהר הבית. לעולם חולין ואפילו בשעת הרגל שיש מעות מעשר מרובין בירושלים ממעות חולין לא מספקינן להו במעשר
דאזלינן בתר רובא דשתא ואמרינן לאו האידנא נפול אלא קודם הרגל: ובירושלים. בשאר ימות השנה חולין דרוב מעות העיר חולין ובשעת הרגל מעשר כדמפרש טעמא בפסחים (ז' א')