קרבן מעות שנמצאו פרק שביעי שקלים העדה
יט:
מסורת הש"ס
לחתיכות קטנות אלא הכשרות למכרן או לתת אותן לקדרה: שהבשר מרובה. ואין חותכין הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלים אותו איברים איברים: גמ' ופריך לא צורכה. לא
א) עי' פסחים לד א, ב) תוספתא
פ"ג ה"ח, ג) פסחים ט ב וש"נ,
ה"ל לתנא למתני אלא בהר הבית קדש דודאי מתרומת הלשכה נפל שהרי אין אדם רשאי לכנוס לשם במעות צרורין בסדינן: חזקה שאין הכהן. הגזבר אין מוציא מעות מן הלשכה אלא
❖
ד) עי' חולין צה א,
אם כן נתחלל הלכך כל הנמצא בהר הבית חולין: הסיע דעת. היסח הדעת מן הקדשים אע"ג דפסולין טעונין עיבור צורה קודם שריפתו: מתניתא אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקי:
ויאות. בתמיה וכי שפיר קאמרת דלמא במתני' אין הטעם משום היסח הדעת דכל שהוא בעזרה לא מיקרי היסח הדעת דליכא למיחש לשום טומאה והכא היינו טעמא דפסול שמא כבר
נתעברה צורתו לפיכך טעון עיבור צורה ודאי אבל
ריבב"ן
עין משפט
כל שנפסל בהיסח הדעת בודאי אפי' עיבור צורה
ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף איברים מותרות:
שאין לוקין עליהן אבל אסור באכילה אברין
אין צריך: לוקין עליה משום נבלה. דודאי נבלה
נר מצוה
גמ'
לא צורכה דלא בהר הבית קודש (א)רבי בא
נבילות ולוקין עליהן משום נבילות: ובשעת הרגל
היא: חתיכות מותרות לא ממש. דמותרות לאכול
י א מיי' פרק י"ח ממ"א הלי"א
ר' חייה בשם רבי יוחנן חזקה שאין הכהן מוציא מן
שהבשר מרובה אפילו אברין מותרין. ודוקא
ה"נ איברים נבלות נבלות ממש דלוקין עלייהו: אם
טור שו"ע יו"ד סימן קי סעיף
מותר משום נבילה אבל באכילה אסור ואע"ג
הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה: בשר
היו מחרוזות. קשורות זו בזו מותרות דודאי נפלו
ג:
דאמרינן ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה
מיד אדם בשוגג: נתחלפו לו. אינו יודע איזו היא:
יא ב מיי' שם הלכה יב טור
שנמצא כו': רבי לעזר בשם ר' הושעיא הסיע
א)
[א]
❖
וא' בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואינו יודע
חושש. ומספיקא אסורות כולן אבל אין לוקין עליו
שו"ע שם סימן סג:
דעת טעון עיבור צורה א"ר הושעיה [א] מתני' אמרה
דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: ולנמצאת
איזו לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב
כן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה א"ר [ב]יוסי
הולכין אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש וכודאי
ומותר באכילה התם חתיכות ולא הרגיש
ויאות לאכלו אין את יכול שמא נתקלקל צורתו
טריפה הוא ולוקין עליו וכן אם הרוב כשירות אם
כשנפל אבל אברין שמא נתנבלה והשליכוה
נוסחת הבבלי
לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית
פריש מותר אפילו באכילה: הנמצא ביד נכרי.
ולא נפלה מידו דמתוך כובדה היה מרגיש
(א) א"ר חייא בשם ר"י כו':
השריפה: נמצא בגבולין וכו': רבי קריספא בשם
בשר הנמצא ביד נכרי כאילו נמצא ברה"ר אם רוב
לפיכך השליכוה לאברין: בהמה שנמצאת וכו'.
(ב) ר"י בר חנינא כו' ר"י בר
טבחי ישראל מותר: הוה מסמך. היה סמוך על
רבי יוסי ברבי חנינה איברים נבילות לוקין
בפ"ב דקדושין מייתי להא זכרים עולות ופריך
(ב)
חנינא כו': (ג) ר"א בר' חנינא
רבי מנא וראה נכרי א' חותך בשר מן הסוס ויוצא
זכרים עולות הוא דהוו ושלמים לא הוו אמר ר'
עליהן משום נבילה מתניתא אמרה כן איברי
כו' ומפיק לשוקיה א"ל כו' מזבין
לחוץ: א"ל הא דאר"י הנמצא ביד נכרי כנמצא
הושעיא בבא לחוב בדמיה עסקינן וה"ק חיישינן
נבילות וחתיכות מותרות חתיכות מותרות [ב] לא
קופר גבי טבחא כו' בר נש נחית
ברה"ר. ומותר אמאי ניחוש דלמא מן בהמתו חתך
שמא עולות נינהו ור"מ היא דאמר הקדש במזיד
משזני בשר איסקופתיה גו נהרא
ממש ודכוותה איברים נבילות לוקין עליהן משום
ואפי' מקולין וטבחי ישראל נינהו יש לאוסרו: א"ל.
אינשיתא וסליק לי' כו' בשוקא
נבילה רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה
תקלין חדתין
❖
הכי אר"י רבי והוא שראו הנכרי יוצא מן המקולין
טעין קופר כו':
אם היו מחרוזות מותרות תשע חנויות
של ישראל אז סמכינן להתירו: חד בר נש וכו'.
ב)
מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל
נפלו כדאמרינן בנמצאין בהר הבית הואיל ושווקי
אדם אחד בציפורי הלך ליקח בשר מן הטבח ולא
מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה
[ג]
ירושלים עשויין להתכבד בכל יום מפני הטיט ואי
נתן לו: א"ל. לחד נכרי שיקח לו והביא לו: א"ל.
נתחלפו לו חושש ולנמצאת הולכין אחר הרוב
הגהות הגר"א
נפול קודם הרגל הוי משתכחי בשעת כיבוד אבל הר
הרי בר נש לטבח לא לקחתי בע"כ ממך שהנכרי
תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת
א
ג)
הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפרו
[א] ה"ג היסח הדעת פסול
הביא לי: אמר. הטבח ולאו בשר נבילה מכרתי
ועוד שאין אדם נכנס באבק שעל גבי רגליו ואינו
בשר נבילה נתחלפו לו חושש ולנמצאת הולכין
וטעון עיבור צורה. וה"פ דהא
לנכרי: מעשה זה בא לפני רבי. ושאל לו אם נאמן
עשוי להתכבד: גמ' לא צריכא כו'. פריך על מ"ש
אחר הרוב א"ר יוחנן הנמצא ביד נכרי כנמצא
איכא למ"ד דס"ל היסח הדעת
הטבח לאסרו: ואמר. רבי לאו כל כמיניה לאסור
בהר הבית לעולם חולין. וכי לא צריכא שלא יהיה
פסול הגוף הוי שהוא מעלה
בפלטיא (ג) רבי לעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לר'
מקולין דציפורי וכיון שלא הכריזו טריפה בו ביום
בהר הבית אלא קודש דמתרומת הלשכה נקחין שם
בקדשים שנפסלין בכך ואפילו
הבשר מותר: רב. ירד לבבל ראה אותן שהן
המעות והן קודש דמחוץ אסור להביא שם מעות
מנא חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא
יבוא אליהו ויאמר שלא נטמא כל
כדתנינא בתוספתא פ"ו דברכות ולא יכנס במעות
מקילין באיסור בשר להניחו ביד נכרי והחמיר
א"ל [ג] הדא היא דאמר רבי יוחנן הנמצאה ביד
אותן הימים שהסיח דעתו מהן
הצרורין לו בסדינו א"נ אע"ג דנימא דדוקא דרך
עלייהו ואסר כל בשר שנתעלם מן העין וכדמסיק:
נכרי כנמצא בפלטיא א"ל כן א"ר יוסי ר' והן
אין שומעין לו ולהך מ"ד לא בעי
[ד] ב
בזיון אסור להביא לשם מעות בפרהסיא כמו בסדינו
משנת אליהו
עיבור צורה בפסול דהיסח הדעת
שנראה שהוא דרך גנאי כהולך לסחורה אבל בצנעה
שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל חד בר נש
ור' הושעיא ס"ל כאידך מ"ד
לאידך טעמא: לא צריכא דלא בהר הבית קדש. בפסחים
שרי מ"מ למה לעולם חולין והלא שם מעות קדש
בציפורין אזיל בעי מיזבון קופד מן טבחא ולא יהב
דהיסח הדעת פסול טומאה הוי
ז' א' בתוס' ד"ה בהר הבית הקשו בשם ר"י היאך נמצאו
מצויין: ומשני חזקה שאין כו' עד שהוא מחללן על
ליה אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה א"ל לא נסבית
שם הא אמר פ' הרואה לא יכנס בהר הבית במעות הצרורין
מחשש שמא נטמא וכיון דלא
הבהמה תחלה. וכל המעות הנמצאים שם חולין
בסדינו ותירצו דדוקא בסדינו בפרהסיא דגנאי הוא כמו
חזינא ליה שנטמא אלא חששא
על כרחיה א"ל ולאו בשר דנבילה יהבית ליה רבי
ולפי' השני צ"ל אף על גב דברגל אפשר שיובא לשם
הולך לסחורה אבל בצנעה שרי והתוי"ט הביא הקושי' זו
בעלמא לכן א"א לשרפו בלא
מעות מעשר גם כן מכל מקום כיון דמעות דמקומן
ירמיה בשם ר' חנינה מעשה בא לפני ר' ואמר
ד)
דוקא לפי' הא' של הרע"ב בפ' בתרא דברכות דאפונדתו
רק חולין ומחוצה לה בפרהסיא אסור רק בצנעא
עיבור צורה שמא לא נטמא וזהו
הוא אזור חלול ששמים בו מעות ודבריו מוכיחים דלפי'
לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורין רב נחת
ה"ל חולין רובא ולכן הכל חולין: מתני' איברים
דאמר פסול וטעון עיבור צורה:
הב' שהוא פי' הרמב"ם שהוא בגד הזיעה א"כ ל"ק דשרי
לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן חד בר נש אזיל
עולות. שכן דרך העולות שכולן כליל ואין חותכין
[ב] א"ר יוסי ויאות לאכלו אין
לילך במעות כיון דבמתני' לא מיירי באיסור לילך שם עם
אותן חתיכות ודי להן לעשותן איברים איברים מה
את יכול כו' לשריפה אין את יכול
מעות ושגגה היא דהא הרמב"ם גופי' בחבורו פ"ז מהל'
בעי
שאין כן חטאות שנאכלין חותכין אותן לחתיכות:
ב"ה הלכה ב' פוסק דאסור ליכנס במעות צרורין בסדינו
שמא לא נתקלקל' צורתו לפום כן
בירושלים זבחי שלמים. כי שלמים נאכלים בכל ירושלים ולפיכך חוששין בבשר הנמצא שם שמא
ולא באפונדתו ומוצאו נראה שהוא משום דתוספתא ערוכה היא בפ"ו דברכות לא יכנס להר הבית
כו' כצ"ל: [ג] צ"ל א"ל לית הדא
במעות צרורין בסדינו כו' ולא באפונדתו החגורה לו מבחוץ משום שנאמר שמור רגליך כו' שלא ככ"מ
הוא שלמים ולכן דינן כשלמים: זה וזה. בין שנמצא בעזרה בין שנמצא בירושלים: תעובר
היא דא"ר יוחנן כו'. כלומר
שציין למתני' ולשון התוס' מעות שבסדינו כו' וכ"ה בתוס' ב"מ כ"ו א' ואפשר דבאפונדתו ס"ל כפי'
צורתן. שיפסלו ודאי בנותר וכדמפרש בגמרא ומה שיש תועלת בין אם יהיה הבשר עולה או
שנדחו דברי ר' יוחנן שהתיר
הרמב"ם מדלא הקשו ממתני' דעדיפא לאקשויי מינה אם לא משום דבתוספתא מפורש מעות הקשו ממנה
שלמים. היינו אם עבר אדם ואכלו חתיכות הנמצאות בירושלים או כהן לחתיכות הנמצאות
נמצא ביד נכרי דהא ראינו שנכרי
ואפשר דלשון התוספתא משמע דאפונדתו החגורה מבחוץ בלא מעות ג"כ אסור משום בזיון כדקאמר
בעזרה אינם חייבים כלום שהן שלמים משא"כ איברים הנמצאים בעזרה אם אכלן חייב שהן
מוציא בשר נבילה: [ד] תיבת ר'
משום שנאמר כו' וכה"ג פי' מ"ש במתני' אפונדתו ושיטת רש"י דמתוספת' משמע דשניהם במעות
עולה שכולה כליל: בגבולין. בשאר מקומות: איברים נבלות. דחיישינן שמא נבילה הוא
❖
נמחק:
איירי אלא דזה בסדינו וזה באפונדתו החגורה מבחוץ ורגילין לשום בה מעות ולכן פירש גם במתני'
וחתכו להאכיל לחיות או למכור ואם הוא חתיכות לא חיישינן להכי דאין דרך לחתוך חתיכות
כן ולדעת הרמב"ם אי הי' גירסתו ג"כ מבחוץ בתוספתא צ"ל דבמתני' חשיב לה למילתא אחריתא
אלא מה שאוכלין אותו בני אדם ואם כן בשר שחוטה הוא ומותר באכילה והיינו דוקא בעיר
דהא פירושו בגד הזיעה מלבוש שנותן תחת בגדיו לקבל הזיעה ואין רגילין לילך בו כ"א
שכולה ישראל אבל בעיר נכרים אסור מחמת בשר שנתעלם מן העין: בשעת הרגל שהבשר
בבגד עליון עליו וא"כ לא שייך החגורה מבחוץ אלא דמילתא אחריתי הוא ותרוייהו אסירי
מרובה. אצל בני אדם אין צריכין לחתכן חתיכות אלא שמבשלין אותן איברים ולפיכך אף
ציון ירושלים
משום בזיון ומזה הפירוש דפליגי רש"י ותוס' עם הרמב"ם נראה דנתחלקו ונפרדו שיטתם בסוגי'
איברים מותרים: גמ' ה"ג ר"א בשם רבי הושעיא היסח הדעת פסול וטעון עיבור צורה.
דפסחים במעותהנמצאות כו' דרש"י פי' דעיקר טעמא דהואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד לא קאי
סי' קכח ובתומי' וקצות החושן
רק להסביר דלמה בירושלים בשעת הרגל מעשר ולא חולין כמו בהר הבית דשם לעולם חולין אע"ג
כלומר דאיכא למ"ד דס"ל היסח הדעת פסול הגוף הוי שהוא מעלה בקדשים שנפסלין בכך ואפי'
ובשובב [נתיבות] ודוק היטב:
דיש לתלות בירושלים ממעות שקודם הרגל נפול כמו בהר הבית והיינו מטעם דשוקי ירושלים עשויין
יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן אין שומעין לו ולהך מ"ד לא
להתכבד אבל לא הר הבית דמשופע והיינו משום דלחילוקם בהר הבית היו יכולים לבוא עם מעות שלא
הסיע דעת טעון עיבור צורה.
בעי עיבור צורה בפסול דהיסח הדעת ורבי הושעיא ס"ל כאידך מ"ד דהיסח הדעת פסול
כדרך בזיון וא"כ הא דבהר הבית אף בשעת הרגל חולין ע"כ משום דאמרינן קודם הרגל נפול ממה
עיין תוס' חגיגה דף כא מ"ש
טומאה הוי מחשש שמא נטמא וכיון דלא חזינא ליה שנטמא אלא חששא בעלמא לכן א"א לשרפו
שהביאו לשם מעות חולין דבשעת הרגל גם מה שהביאו הוא מעשר וא"כ למה לא נימא הכי
בזה בשם רבינו אלחנן ודבריהם
בלא עיבור צורה שמא לא נטמא וזהו דאמר פסול וטעון עיבור צורה: מתני' אמרה כן תעובר
גבי ירושלים דקודם הרגל נפול אע"כ משום דעשויין להתכבד כו'. אבל הרמב"ם דשיטתו דלהר הבית
תמוהין וכבר האריך בזה בס' שיח
צורתו ויצא לבית השריפה. ואי ס"ד פסול הגוף הוה ל"ל עיבור צורה: ויאות. מפרש טעמא
אסור לבוא עם מעות בכל ענין כדסתם בחבורו בר"פ מהל' ב"ה. וטעמא דבהר הבית חולין מפרש
דמתניתין דמצריך עיבור צורה לשרוף והא בנידון דידן דליכא בהא מילתא אלא ספק טומאה
יצחק על חגיגה ועי' מל"מ פי"ט
הרמב"ם במתני' כמו דמשני בירושלמי שהגזברין מחללין המעות על הבהמה והמעות נעשו חולין ולא
ומתני' איירי בעזרה וקי"ל בפסחים (י"ט ב') דעזרה רה"ר לטומאה וכן ירושלים ג"כ קי"ל
מפהמ"ק הל"ד שלא נזכר מדברי
ימצא בהר הבית רק חולין לכן שיטתו בסוגי' דפסחים שם דטעמא דהואיל ושוקי ירושלים לא קאי
דהוי רה"ר כדאמרינן בעירובין (ק"א א') וקי"ל דכל ספק ברה"ר טהור ולמה יצטרך עיבור
הירושלמי הלז ועיין צל"ח פסחים
אשינוי דהר הבית מירושלים בדינא דשעת הרגל. כדפירש במתני' טעמא דשעת הרגל משום שכל
❖
צורה ולשרפו לדידיה דס"ל דפסול טומאה הוי: דלאכלו אי אפשר. גם דמחשש טומאה הוי
ישראל יש להם אז מעות מעשר בבואם לעלות לרגל וכן בהר הבית ג"כ מטעמא דירושל' שאין שם רק
דל"ד:
חולין אלא מפרש דקאי אירושלים ובשאר ימות השנה ולכן סתם הרמב"ם ז"ל בהלכות מ"ש ונ"ר
טהור בכה"ג אבל יש לחוש שמא הוא נותר דהא בנמצא איירי מתני' וזהו שמא נתקלקלה
פרק ו' הלכה ט' י' מעות הנמצאות בירושלים כו' הרי אלו חולין הואיל ושוקי ירושלים מתכבדין
צורתו לשורפו אי את יכול שמא לא נתקלקלה צורתו ולכן אי אפשר כי אם שתעובר צורתו
בכל יום כו' בד"א בשאר ימות השנה אבל ברגל הכל מעשר מעות הנמצאות לפני סוחרי כו'
ויצא לבית השריפה: נמצא בגבולין כו' רבי קריספא כו' איברי נבלות לוקין כו'. דלאו
גליון הש"ס
והנמצאות בהר הבית לעולם חולין שחזקתן מתרומת הלשכה שחללום הגזברין על הבהמה. נראין
לאיסור אכילה בלחוד משום חששא אלא דודאי נבילה ולוקין על אכילתה דאיברין מוכיחים
דבריו להדיא דטעמא דהואיל לא קאי רק אשאר ימות השנה. רק שצ"ע למה לן טעמא על שאר
דודאי נבילה היא וחתכה להאכילן לחיות או למכרן לנכרים או לזרקן לאשפה: חתיכות
[א] עי' פסחים דף לד ע"א
ימות השנה בירושלים שרוב העיר חולין א"ל משום סמוך לרגל מאחריו ועי' בשיטה מקובצת לר'
מותרות. וכי לא ממש מותרות משום שאין דרך נבילות לחתכן לחתיכות רק לבשר שחוטה ה"נ
וצ"ע אמאי מקשה שם מברייתא
בצלאל בב"מ שם שכתב בשם הראב"ד דהטעם קאי על שאר ימות השנה בלבד דנימא משעת הרגל נשארו
באיברים נבילות ממש: מחרוזות מותרות. קשורות בחוט לפי שאין דרך לחרוז נבילות ולכן
שם וגם צ"ע למה השמיט הרי"ף והרמב"ם כל סוגי' דפת שעיפשה וכן אוקימתות דאוקמוהו
ולא ממתני' דהכא ועי' ק"ע
אף איברים מותרים בגבולין. ולי נראה דגם ארישא קאי בנמצא בעזרה וכדתנינא בתוספתא
אמוראי בתיבה של חולין כו' ופסק הרמב"ם שם הלכה י"א כסתמא דברייתא תיבה של חולין כו'
ד"ה ויאות וקשה א"כ אמאי בעי
פרק בתרא דמכילתין בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותרות שאין עושין בשר הקודש מחרוזות
דאזלינן בתר רובא וצ"ע ולשון התוס' שהקשו היאך נמצאו שם בהר הבית חולין תמוה שהוא נגד
עיבור צורה בנמצא בירושלים הא
שע"ג אשפה בכל מקום אסור: נתחלפו לו. היינו שלקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו
סוגי' דירושלמי שהגזברין היו מחללין ולשיטתם הי' להם להקשות אמאי בהר הבית אף ברגל חולין
הוי היסח הדעת: [ב] עי' ק"ע
אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק איסורא לחומרא: ובנמצא. בשר הנמצא בקרקע
הא מביאין שם מעות מעשר ג"כ לשיטתם שאינו אסור להביא מעות לשם רק דרך בזיון וכ"ה שיטת
ועי' בחולין דף צה וברש"י שם
רש"י וברש"י שברי"ף מפורש משום בזיון ע"ש וצל"ע בדעת הרמב"ם הנ"ל: ה"ג היסח הדעת
בין החנויות: אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש דכיון דפריש אין כאן קבוע: הנמצא
מבואר להיפך דלרב החתיכו'
פסול וטעון עיבור צורה כו' כמ"ש בפנים. ועי' מה שפי' בקונטרס וכך נראה לי ברור שזהו טעם
ביד נכרי כנמצא בפלטיא. והולכין אחר הרוב וקמ"ל דאף בידי נכרי מותר והוא שרוב
אסורות באכילה ואיברים נבלות
דרבינו הגדול משום דבפסחים (ל"ה א') פליגי בזה ר"ל ור"י ורבי יוחנן ס"ל דפסול טומאה הוי ור"י
טבחי העיר ישראל: מסמיך לרבי מנא. שר' מנא היה נשען עליו: מקטע מן סוסיה. מחתך
ורבי הושעיא דהכא בשיטתא חדא קיימין דר"י תלמידיה הוא וטעם סברת רבינו כדפרישית בקונטרס
ולקי עלייהו ע"ש וא"כ גם כאן
מן סוס שלו ונשאן לחוץ: ה"ג לית הדא כו'. כלומר שנדחה דברי רבי יוחנן שהתיר נמצא
דבעזרה מספיקא דטומאה טהור כדאמרינן בפסחים (י"ט ב') עזרה רה"ר היא וספק ברה"ר טהור וכן
פי' מותרות לא ממש היינו שאינן
ביד נכרי דהא ראינו שנכרי מוציא בשר נבילה: והוא שראהו יוצא. שם התיר ר"י ובההיא
הנמצא בירושלים ג"כ טהור מספק טומאה דמסקינן בעירובין (ק"א א') דירושלים רה"ר היא אחר
מותרות לגמרי ודכוותה איברים
עובדא שראינו לא יצא הנכרי ממקולין של ישראל: קופר. בשר: ולא מיתן ליה. שהיו שונאים
שפרצו בה פרצות וכן מוכח סוגיא דפסחים (ס"ו א') ועי' תוס' שם ד"ה תוחב כו' דיש איסור
נבלות היינו דאף לוקין עליהן
זה לזה: לחד ארמאי. לנכרי אחד שלקח מהטבח הזה בשר כמו שהיו רגילין הטבחי ישראל
רה"ר בירושלים כו' לאחר שנפרצו בה פרצות ועיין שם בי' דאיסורא דאורייתא כו' וכ"פ הרמב"ם
ודוק: [ג] עי' כתובות דף טו
ליתן לנכרי בשר שימכור במקולין להשתכר בו ולטריפה ליכא למיחש דבתר רוב טבחי העיר
בפ"ח מהל' ק"פ הל' י"ח ואף את"ל דירושלים כרמלית היא בחילוק הסוגיות והמסקנות אינו ענין
שהם ישראל אזלינן: ולא נסבית ע"כ. שלא ברצונך לקחתי מבשר שלך: לא בשר נבילה כו'.
ע"א מנ"ל לר"ז וכו' התם
לדינא דידן דהא פסק הרמב"ם בפרק כ' מהל' אבות הטומאה הל' ב' דכל שהוא כרמלית לענין שבת
שנתתי לנכרי: לא כולא מינה כו'. אינו נאמן זה הטבח לאסור מקולין של העיר וכי בשביל
הוי רה"ר לענין טומאה והוא בפ"ו דטהרות וא"כ אף דאיכא למיחש לטומאה ספק טומאה טהור
לחומרא ע"ש וצ"ע דמבואר כאן
בנידון דידן אלא משום דכה"ג דמתני' שנמצאו איכא למיחש שמא נתקלקלה צורתה ונפסלו בנותר וזהו
שזה הטבח הטעה את חבירו ומכר טרפה לנכרי למכרה במקולין וחבירו לקח מהנכרי
בתשע חנויות מוכרות נבלה
דאמר ויאות כו' וגרסינן לשרפה כו' שמא לא כו' וזהו דוקא למ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי
נאסור בשביל זה ליקח בשר היום מן הנכרי במקולין הואיל ורוב טבחי העיר ישראל.
דאמרינן כל קבוע כמע"מ אף
משא"כ למ"ד פסול הגוף הוי אפשר לשריפה תיכף דהא לדידיה אפי' יבוא אליהו ויאמר טהורה היא
: נחת לתמן. לבבל וראה אותן מקילין
והכי איתא הסוגיא בפרק גיד הנשה בבבלי (צה א)
לקולא. ועי' בש"ך ביו"ד סי' קי
אין שומעין לו ולא עדיף נמצא בעזרה וירושלים מאם בא אליהו כו' ודוחק לאוקמי' בדחויא דחיקא
ס"ק טו:
כיחידאה ודלא כהלכתא כדדחיק בבבלי שם (ל"ד ב')
האי תנא ס"ל דאפי' פגול טעון עיבור צורה ושם אליבא אידך מ"ד דחיק לשנויי כן דהיא דעה דחויה לד"ה וכ"פ הרמב"ם שם הלכה ב' קרבן שנתפגל
או נפסל ישרף מיד וכל שפסולו מספק תעובר צורתו ומה מתוק לפ"ז פסק הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין פרק י"ט הלכה ד' בשר הנמצא בעזרה איברים עולות כו' והנמצא בירושלים הכל תעובר
צורתן ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא כתב טעמא שמא נותר הוא כסוגיין דירושלמי זו דמספק טומאה ליכא למימר בב' מקומות אלו לא בעזרה ולא בירושלים כדכתיבנא והגאון בעל משנה למלך כתב
שם שלא מצא דין זה אצל רבינו אם פסק כמ"ד היסח הדעת פסול טומאה או פסול הגוף וציין למ"ש הרע"ב במתני' זו והיינו שכתב דלאכלה א"א משום שכבר נפסל בהיסח הדעת ונשאר בצ"ע ולפי מאי
דפרישית דברי הרמב"ם בזה הדין גופא מפורש הוא דאי הוה פסק דהיסח הדעת טומאת הגוף הוי היה לו לפסוק בכה"ג דישרף מיד ולא לומר שמא נותר כו' דאיהו גופי' פסק בפסול הגוף כמו פגול ושאר
פסול דישרף מיד כדלעיל אלא ודאי ברור דס"ל כנ"ל וז"ש שמא נותר כו' וכן בפירושו למתני' זו וכתב ג"כ שמא נותר הוא וכסוגיין דירושלמי והוא דלא כהרע"ב והתוי"ט הביא פי' הרמב"ם ולא הרגיש
בטעמו ובק"ע שגג בכאן ולא עיין בכמה סוגיות ונדחק מאד: חתיכות מותרות לא ממש. ובחולין בבבלי (צ"ה א') פלוגתא דרב ס"ל מותרות משום נבילה ולוי ס"ל מותרות באכילה דסתמא דסוגיין כלוי:
א"ל לחד רומאי ואייתי לי'.
בבבלי שם ההוא טבחא דהוי א"ל לחברי' אי הוי פייס' מינאי מי לא ספית לך משור של פטם דעבדי אתמול א"ל אכלי משופרי שופרי א"ל מנא לך א"ל דזבן פלוני