קרבן מעות שנמצאו פרק שביעי
שקלים העדה
כ.
מסורת הש"ס
חד בר נש. אדם אחד הלך לרחוץ בשר בנהר ונפל מידו והלך לו חזר ורצה ללקחו מתוך הנהר א"ל רב אסור לך בשר זה שאני אומר הראשון שטפו נהר והביא בשר אחר של נבלה
א) ירושלמי ע"ז פ"ב הל"ח, ב) עי'
ב"מ כד ב, ג) שם ע"א בשם רשב"א
במקומו: חד בר נש. אדם אחד הוה מהלך בשוק טעון בשר בא עוף ששמו דיה וחטפו ממנו והשליכו במקום אחר ורצה האדם ההוא לחזור ללקחו א"ל רב אסור לך הא שאני
ובשקלים הנספח לבבלי רשב"י,
אומר בשר נבילה היתה נושאת וזרקתו והאי שלקחו ממנו אכלה: גינאי. נהר ששמו גינאי שטף נודות של יין של ישראל ומצאוהו אח"כ: יחכמון וכו'. יראו שופכי יין אם מכירין
ד) קדושין נה א, ה) מנחות ע"ג
סימן בקשרים מותרים: נקוניקה. מין קנקן נמצא בבית הכנסת של עיר ששמה בולי והיה מלא יין: אמר יחכמון וכו'.
שזו היא קשריהן שקושרין הנודות יחד ויש להן
ב נא ב וע"ש, ו) עי' קדושין נה א
יראו רושמי החביות בסיקרי אם יכירו שהוא מרושם
ריבב"ן
ב, ז) דברי רבינו המחבר מעורבבין
שלהם ה"ל סימן ומותר: באסרטיא דגופתא.
בעי משיזגה אסקופיתיה בגו נהרא ואינשתה ואזיל
וכצ"ל ומסיק דבכל מידי דאיכא
חילל. תהי בה ר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם חטא
ברחוב של עיר ששמה גופתא: משונת הים. מקום
לספוקה מספקינן כגון אם הוא
ליה חזר בעי מיסבינא אמר ליה רב אסור לך דנא
שהים מגיע לשם בשעה שהוא סוער: משום שחיטת
בשביל שתזכה בהקרבתה אלא אמר ר' יוחנן
זכר ובן שנה ויש לספק שמא פסח
אמר ההיא שטף נהרא [א] ואייתי חורי דנבילה
הנכרי. דאזלינן בתר רוב מהלכי דרכים ובדרך
ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות
הוא וכו' עד לא שכיחן ואח"כ
ההוא היו הרוב ישראל: ואשתכח דבית ר'. ונתברר
תחתוי חד בר נש הוה מהלך בשוקא טעין קופד
א)
אחד לעולה ואחד לשלמים ומסיק דבכל מידי
צלה"ד ירושלמי וכו' עד מכיון
אח"כ שהיה הגדי משל בית ר' וכדין התירוהו:
ז)
אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה חזר בעי
ליכא לספוקה: ירושלמי אמר ר' יוחנן אומר
(א)
שהוא תנאי בי"ד אין זה מזיד
עיגול דגובנא. עיגול של גבינה מצאו בפונדק של לוי
לאדם צא ומעול בקדשים אלא אם רוב זכרים
ואח"כ צריך לציין על המשנה
מיסבינא [ב] א"ל רב אסור לך דנא אמר בשר
והיו שם רוב ישראל: ומשום רוב מהלכי דרכים.
ממשכנין את מוצאיה וכו', ח) צ"ל
עולות ואם רוב נקבות זבחי שלמים ואין השלמים
דנבילה הוות טעינא וטלקתיה ונסבא ההוא אוחרנא
ולא אסרו משום גבינות הנכרים: ואשתכח מן דר'
אם צריכה שני קמצים או דסגי
באין מן הזכרים ומן הנקבות כיצד עושה מוציאן
❖
גינאי שטף זיקין אתא עובדא קומי ר' יצחק בר"א
אלעזר בר' יוסי. ומצאו שהיה הגבינה של ראבר"י
בקומץ אחד,
לחולין ע"י מום וחוזר ועושה אותן עולות ר'
וכדין התירוהו (והר"א פולדא לא דק): א"ר מנא.
ואמר יחכמון שפייא קיטרהון נקוניקה אשתכח
זעירא אמר כמו דאתמר תמן תניי ב"ד על
לפני ר' יוסי ואנו רואין שחכמים מכריזין אפילו
בכנישתא דבולי אתא עובדא קומי רבי ירמיה אמר
המותרות שיקרבו עולות כן אומר הכא תניי
מוצאין בפלטיא הגדולה ושאר מקומות כיוצא בהן:
עין משפט
יתחכמון סקוריי' עבידתהון גדי צלי אשתכח
ב)
בית דין על האובדות שיקרבו עולות אמר ר'
א"ל. אתה אם היית מוצא דבר לא היית נוטלו
נר מצוה
באסרטי דגופתא והתירוהו משום שני דברים משום
יוסי לר' יעקב אין זה מזיד בתמיה א"ל מכיון
לעצמך ורבי יונה אביך לא אמר כן אלא אמר הלואי
יב א מיי' פרק ו מגזילה הלכה
מציאה ומשום רוב מהלכי דרכים משום מציאה
שאמצא מציאה לפנים מן פיוסרוס והוא מקום
שהוא תנויי ב"ד אין זה מזיד: הראוי לפסח. כגון
ב טוש"ע חו"מ סימן רנט
דתני המציל מיד הארי מיד הגייס משונת הים
שרבים מצויין שם ולא אכריזנה: אפילו כן. סתמא
ג) א
זכר ובן שנה ויש לספק שמא פסח הוא הנמצא
סעיף ז:
דש"ס קאמר אפ"ה פעם אחרת מצא ר' יונה לפנים
ומשונת הנהר ומאיסרטיא גדולה ומפלטיא גדולה
וסמוך לפסח שלשים יום ושמא קנאו לצורך
יג
ב מיי' פרק ד משחיטה
מן פיוסרוס והחמיר על עצמו והכריזו:
פסח ועדיין איכא לספוקי באשם נזיר ובאשם
הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן משום
הל"ח טוש"ע יו"ד סימן א
הלכה ג מתני' זכרים עולות. שאנו תולין
מצורע שהן בני שנה אבל לא שכיחן: ממשכנין
רוב מהלכי דרכים משום שחיטת נכרי ואישתכח מן
סעיף ד:
שיצאו מירושלים ורוב זכרים שבירושלים
יד
את מוצאיה. שיביא נסכיה משלו בעל כרחו:
ג מיי' פרק ו מפהמ"ק
דבית רבי עיגול דגובנא אישתכח בפונדקא דלוי
הן עולות ורוב נקבות זבחי שלמים: הראוי
הלי"ח:
מתני' נכרי ששלח עולתו. דגרסינן בחולין
והתירוהו משום שני דברים משום מציאה ומשום
ב
לפסחים. זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים
טו
ד מיי' פרק ג ממעה"ק
פ"ק איש מה ת"ל איש איש מלמד
פסחים והמוצאו מותר להקריבו לפסחו: קודם
רוב מהלכי דרכים משום מציאה דתני המציל מיד
הל"ה ופ"ד משקלים
שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל: על
לרגל שלשים יום. משעה שמתחילין לדרוש בהל'
הגייס מיד הארי משונת הים ומשונת הנהר
הל"ג:
כהן גדול שמת שתהא מנחתו. דהיינו עשירית
פסח ואדם מפריש את פסחו: ממשכנין את
טז
ה מיי' פרק ד משקלים
מאיסרטיא גדולה ומפלטיא גדולה הרי אלו שלו
האיפה שלו: קריבה משל צבור. ואמרינן בפרק
מוצאיה. המוצא עולות או שלמים היו ממשכנין
הל"ד:
מפני שהבעלים מתייאשין מהן משום רוב מהלכי
יז
התכלת [דף נב] א"ר אבהו ב' תקנות הוו דאורייתא
אותו עד שיביא נסכיה משלו שלשה עשרונים לפר
ו מיי' פרק ג מתמידין
דרכים משום גבינת נכרי ואישתכח מן דר"א בר'
ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש: מניחין אותה
משל צבור כיון דחזו דמידחקא לשכה תקינו
הלכ"ב:
יח
ז מיי' פרק ח ממעילה
יוסי א"ר מנא קומי ר' יוסי ואנן חמיין רבנן מכריזין
ובורחין. כדי שלא להתחייב בנסכיה: שבעה
דניגבו מיורשין כיון דחזו דקא פשעי בה
הל"ו:
דברים. קחשיב להו ואזיל: נכרי ששלח עולותו.
א"ל את אין הוויתה משכח לא נסבת רבי יונה אבוך
אוקמוה אדאורייתא: ר' יהודה אומר משל יורשין
יט ח מיי' שם פ"ב הלכה ה:
דדרשינן איש איש שנכרים נודרים נדרים ונדבות
באה ושלימה היתה קריבה. ותניא בפ' התכלת
לא אמר כן אלא אמר הלואי כד נשכח נשכח מן
כ
ט מיי' פ"ז מכלי המקדש
כישראל: שתהא מנחתו. עשירית האיפה שכהן
שלימה שחרית ושלימה בין הערבים ובקומץ לבונה
❖
פיוסא ולגוא אפילו כן אשכח ולא נסיב:
הל"ט:
גדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה
ח)
הבא עם החביתין [פליגי אמוראי התם] ועוד
הלכה ג מתני' בהמה שנמצאת מירושלם
ג
ד)
בערב: קריבה משל צבור. בגמ' מפרש טעמייהו
תניא התם כה"ג שמת ולא מינו כה"ג אחר תחתיו
ועד מגדל עדר וכמדתה לכל
דר"ש ור' יהודה: ושלימה היתה קריבה. כשהיא
מנין שתהא מנחתו קריבה משל יורשין ת"ל והכהן
נוסחת הבבלי
באה משל צבור לר"ש או משל יורשים לר"י עשרון
רוח זכרים עולות נקבות זבחי שלמים רבי יהודה
המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה יכול יקריבנה
שלם היתה קריבה ולא חצי עשרון ובגמרא מפרש
אומר הראוי לפסחים [ג] לפסחים קודם לרגל ל' יום
(א) וחטפתה נמייה וטלקתא
חציין ת"ל אותה אותה שלמה ולא חסרה דברי
מנ"ל: שיהיו הכהנים נאותים בהן. דוקא לאכילת
חזר אזל בעי מסבינה כו' ההוא
בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא
(ב)
ר' יהודה ר' שמעון אומר חק עולם חקה משל
קרבנות אבל לאכילת חולין אפילו אותן הנאכלין
תחותיה גינזי שטף כו' נקוניא
(עמה) נסכיה חזרו להיות מניחין אותה ובורחין
עולם תהא כלומר משל צבור: מתני' על
בעזרה כדי שיאכלו הקרבנות על השובע אין
(כי קא) אישתכח בכנישתא דכולי
התקינו ב"ד שיהו נסכיה באין משל צבור אר"ש ה)
נאותין בהן: שלא יהיו מועלין באפרה. בגמ'
המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהן. אמרי'
כו' דתני ר"ש ב"א כו' א"ר מונא
ז' דברים התקינו ב"ד וזה אחד מהן נכרי ששלח
מפרש לה: ועל הקינין הפסולות. המחויבין
ד
בהקומץ רבה [דף כא] אמר שמואל ל"ש אלא לקרבן
קומי דר' ואנא חמוי כו':
❖
קינין מביאין מעות ונותנין לשופר וב"ד לוקחין
(ב) מביא נסכים כו':
עולתו ממדינת הים ושלח עמה נסכים קריבין משלו
אבל לאכילה לא ואסיק [לקרבן] לאכילת קרבנן
המעות וקונין בהן קינין והבעלים הולכים להם
ומאי אכילה אכילה דחולין ואע"ג דאמר מר
ואם לאו קריבין משל צבור וכן גר שמת והניח
ה
וסומכין על הב"ד שיקריבו קיניהן ואם פרחו
יאכלו אותה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי
זבחים אם יש לו נסכים קריבין משלו ואם לאו
הקינים או נמצאו פסולים תנאי ב"ד הוא שיקחו
הגהות הגר"א
שתהא החטאת נאכלת על השובע ויהא טעם
קריבין משל צבור ותנאי ב"ד הוא על כה"ג שמת
אחרים מתרומת הלשכה ומקנים אותן לבעלים
קדשים בפיו ויאכל חוץ לעזרה חולין ותרומה
[א] כל הפסקא נדפסת בחלוף
שתהא מנחתו קריבה משל צבור רבי יהודה
ויוצאים בהן ידי חובתן: המספק את הקינים.
גרסאו' ומבולבלת מאוד וה"ג
אותן שפסקו עם הגזברים למכור להם כל הקינין
אומר משל יורשין ושלימה היתה קריבה על המלח
תקלין חדתין
ו
ז
ואין השלמים באין מן הזכרים
הצריכין הוא חייב להחליף כל שימצא בו פסול:
ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהן ועל הפרה
בבשר שנתעלם מן העין והחמיר עליהן: משזגי
ח
ומן הנקבות ר' הושעיא רבה
גמ' לבא בדמיהן שנו. כלומר איהי ודאי לא
בשר אסקופתיה. רחץ בשר בנהר ונפל לנהר ואזל
שלא יהו מועלין באפרה ועל הקינין הפסולות שיהו
אמר לבא בדמיהן שנו כיצד הוא
קרבה וה"ק אם בא אדם זה המוצאה לעשות לה
ואחר כך רצה ליקחה מהנהר: ההיא שטף כו'. אסיר
עושה מוציא לחולין וחוזר ועושה
באות משל צבור ר' יוסי אומר המספק את הקינין
ט
תקנה ובא לקבל על עצמו חוב כל דמים שהוא
לו משום חומרא שבשר ההוא שטף הנהר והביא אחר
אותן עולות א"ר אסי לר' יעקב
גמ'
הוא מספק את הפסולות: [א]ר' הושעיא רבה
דנבילה: דייתא. חיה ששמה דיה: וטלקתא.
שהוא בספק ולהוציאה לחולין ולהקדיש את דמיה
בר אחא ואין זה מזיד א"ל מכיון
והשליכה: מסביניה. רצה האדם ליקח הבשר שהשליכה:
אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולה דחיישינן שמא
אמר לבא בדמיהן שנו א"ל רבי יוחנן אומרים
ו)
שתנאי ב"ד הוא אין זה מזיד א"ל
בשר דנבילה כו'. שהחיה היתה טעונה אפשר בשר
עולות הן: אומרים לאדם וכו'. דכל בהמות הקדש
לו לאדם צא ומעול בקדשים אלא הילכו בהן אחר
ר' יוחנן אומרין לאדם צא ומעל
דנבילה והשליכה ולקחה זה הבשר וכל כך החמיר
הראויה למזבח אסור לחללן דכתיב אם בהמה
בקדשים אלא הולכין בהן אחר
הרוב אם רוב זכרים עולות אם רוב נקבות זבחי
במקום שראה מקילים: גינאי. שם נהר המוזכר
טמאה ופדה בערכך ואמר מר בבעלי מומין שיפדו
הרוב אם רוב זכרים עולות אם
בפ"ק דחולין: זיקין. נודות של יין: יחכמו כו'.
שלמים ואין השלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות
הכתוב מדבר אבל תמימים לא וזה שבא לימלך
רוב נקבות זבחי שלמים א"ר
יכירו בעליהן קשרי הנודות אם שלהן הוא והביא אהנהו
כיצד הוא עושה מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן
ולחוב בדמיה וכי נאמר לו עמוד וחטא לחללה מזיד
זעירא כמה דאת אמר תמן תנאי
עובדי אגב דמיירי בבשר שנמצא בנהר: דבולי. שם
עולות
ב"ד על האובדו' שיקרבו עולות
בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו: אם
מקום: סיקוריא. אותן שסקרו בסיקרא לרשום
כן את אמר אוף הכא תנאי ב"ד
רוב זכרים עולות. וה"פ דמתני' אם רוב בהמות שנמצאו זכרים כולן עולות ואם רובן
החביות: באסטרטיא. בשוק: דגופתא. שם מקום: משום מציאה. שכבר נתייאשו בעליהן:
על האובדות שיקרבו עולות
משונת הים. הן כיפין הסמוכין לנמל הים: משום שחיטת הנכרים. דרוב מהלכי דרכים שם
נקבות אף זכרים שבהן שלמים: ופריך ואין השלמים באין מן הזכרים. נמי וא"כ אף
כצ"ל. ועי' בת"ח כי הוא מפ' גי'
היו ישראל: דבית רבי. מבית רבי היה הגדי: דגובנא. גבינה: בפונדקא דלוי. שהיו
זכרים ניחוש שמא שלמים הן: ומשני כיצד הוא עושה מוציאן לחולין. ע"מ שיחזרו להיות
❖
שם רוב ישראל: מכריזין. אפי' בנמצא בסרטיא: את כו'. אילו היית מוצא לא היית לוקח
הגאון ז"ל:
עולות ואין זה חטא דהא עכ"פ מקריבה ע"ג המזבח ויותר נ"ל דאף זה מן הקושיא אף לר"י
בלא הכרזה: הפיוסא ולפנים. מקום שרבים שם: אפילו כן אשתכח. אפילו הכי שהיה
קשיא כיצד הוא עושה וכו' אלא שמוציאן לחולין א"כ אף לר' אושעיא ל"ק ומשני דתניא ב"ד
רגיל לומר הכי מ"מ פ"א מצא בכה"ג ולא נסיב א"נ דקאי ארבי מנא אע"פ שאמרו לו בשם
משנת אליהו
אביו שהיה מיקל בדבר אפילו הכי פעם אחת מצא ולא עשה הלכה למעשה להקל לעצמו:
ציון ירושלים
מתני' זכרים עולות. דתלינן שמירושלים באו לשם ובגמרא מפרש טעמא: הראוי
נכרי וספא לי א"ל תרי עבדי וההוא טריפה הוה אמר רבי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן נאסור כל
לפסחים. זכר בן שנה מן הכשבים או מן העזים והמוצאו מותר להקריבו לפסחו:
המקולין ולישנא דסוגיין משמע דעובדא חדא היא ולכן פירשתי בחד גוונא וכדפירש"י שם וכדי לקרב
ועל הקינן הפסולו'. עי'
התלמודים ובירושלמי לישנא קלילא הוא דנקט וכלישנא קמא דבבלי שם ועי' תוס' שם ד"ה אין דה"ק
ל' יום. ששואלין ודורשין בהלכות פסח: ממשכנין את מוצאיה. בהמות שמצאו מירושלים
תוי"ט ובתוספות שם ובמחכ"ת
וכי נאסר ליקח בשר היום משאר מקולין ולחוש שכמו שמכרה לזה טריפה למוכר' במקולין אע"פ שלא
למגדל עדר שיביאו משלהן נסכיהן: עולתו. שמקבלין מהן נדרים ונדבות דדרשינן איש
אישתמיטתיה ש"ס ערוך סוטה
הכריזו כן מכר לאחרים המוכרים במקולין כו' זה אין לחוש ושרי שאר מקולין הואיל ורוב כו' לבד
איש להביא את הנכרים: ר"י אומר משל יורשים. מפרש בגמרא: על המלח כו'
דף ח ואמרי דאתון וקיימין
מההוא נכרי דזבנא מיני' עכ"ל. ולישנא דגמרא הכא לא כולה מינה מיסר מקולין דצפורי משמע נמי
שלא יהיו מועלין באפרה. בגמ' מפרש: הפסולות. אם נפסלו הקינין שלקחו בדמים
❖
אקורבניא וכ"כ הרמב"ם
דאמקולין אחרים של כל העיר קאי מדהזכיר דצפורי ולא אמקולין של נכרי זה וכ"ש אבשר זה ודלא
שנתנו בעליהם לשופר תנאי ב"ד שיקח אותן משל צבור ומקנין אותם לבעלים שיצאו
כבק"ע שכתב שהתיר אפילו בשר זה: ה"ג ואין השלמים כו'. וכולא סוגיא הפכה רבינו הגדול
י"ח בהם: המספק את הקינין. שקבל על עצמו לספק בכל עת שיצטרך קינין וכל
דגיר' הספרים משובשת דאחר תירוצא דר"י הולכין אחר הרוב ומתחיל הקושיא ואין השלמים כו' ואחר
האחריות עליו ולכן אם נפסלו עליו לספק: גמ' ה"ג ואין השלמים כו'. וכי זכרים עולות
אוקימתא דר"ז תנאי ב"ד על האובדות פריך ואין זה מזיד ומה מזיד הוא ובק"ע נדחק מאוד והוא
גליון הש"ס
הוא דהוי ולא שלמים דלמא שלמים הוי והיכי מקריב לה עולה: לבא בדמיהן שנו. הן בעצמם
סוגיא ערוכה בקדושין (נ"ה א') ג"כ ר' הושעי' ור' יוחנן רק דשם שקיל וטרי לאוקמי אליבא דר"מ
אינם קרבים כלל אלא דמיירי אם בא אדם לזה מצוא תקנה לבהמות אלו ובא לקבל על עצמו
דהקדש במזיד מתחלל והוא דלא כהלכתא דשם (נ"ד ב') פסיק ג"כ כר' יהודא דהקדש בשוגג מתחלל
[א] עי' תוספות חולין דף צה
חוב כל דמיה שהן בספק ולהוציאן לחולין ולהקדיש את דמיהן אם זכרים הן נתחייב אף
ולא במזיד דסתמא דמתני' מנחות פ"ב כוותי' דר"י ולהכי מסיק באוקימתי אחריני ובזה ניחא
ע"ב ד"ה אסיק וצ"ע: [ב] עי'
לישנא דסוגיין הכא דקאמר בלישנא דפריך ר"י אומרין לאדם צא ומעל כו' ובבבלי שם תהי בה ר"י
בדמי עולה דחיישינן שמא עולות הן: כיצד הוא עושה מוציא לחולין כו'. כלומר אע"ג
תוס' ב"מ דף כד: ד"ה אתא
וכי כו' עמוד וחטא בשביל שתזכה דהתם לאוקימתא דבמזיד והוי חוטא משא"כ הכא דמשני דאין זה
דקדושת הגוף לא מתחלל בלא מום כדתנן (מעילה יט) אין מועל אחר מועל במוקדשין
מזיד רק דמכ"מ מועל הוא במה שמכנים עצמו בזה אע"ג דאם מתקן הרי הם מחוללים ועי' מנחות
ועי' ברשב"א בתה"א בית ד'
דהיינו בקרבן אחד של הקדש אי אפשר להיות ב' מעילות זו אחר זו דכיון שמעל הראשון יצא
(מ"ח א'): אם רוב זכרים עולות. נראה דאף מיעוט הנקבות ימכרו לצורך זבחי שלמים ויביא
שער ב': [ג] עי' ק"ע והמוצאו
לחולין אלא בבהמה וכ"ש בלבד דבהמה של קדשי מזבח הראויה לקרבן אינה יוצאה לחולין
מותר להקריבו לפסחו כן הוא
כשהיא תמימה שאני התם דלא מכוין לאפוקינהו לחולין הלכך קדושת הגוף לא מיתחיל אבל הכא קמכוין לאפוקינהו לחולין הלכך קדושת הגוף נמי מיתחלא וזהו דאמר מוציא לחולין וחוזר
לשון הרע"ב והיינו שמוכרו
ועושה אותן עולות: ואין זה מזיד. דהא מכוין לאפוקינהו לחולין ור"מ הוא דס"ל הכי בלחוד ורבי יהודה פליג עליו בקדושין (נג ב) וקי"ל כוותיה דהקדש במזיד אין מתחלל ולא ניחא
לעצמו ועי' בתוי"ט וצ"ע דהא
להו לאוקמיה כיחידאה ודלא כהלכתא: ומשני מכיון שתנאי ב"ד כו'. דבתחלה נתקדש לשלמים על תנאי ב"ד שאם יאבדו וימצאו זכרים בספיקא דכה"ג וירצה אחד למצוא להם תקנתם יתחללו
וכה"ג לאו מזיד הוא: אומרים לו לאדם צא ומעל כו'. דכל בהמות מזבח אסור לחללן תמימין שנאמר אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ואמר מר במנחות (קא) בבעלי מומין שנפדו
אין מכר אלא הוצאת הדבר
הכתוב מדבר וזה שבא ליטלן לחוב בדמים נאמר לו שימעול לחללה מיד בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו: אלא הולכין בהן אחר הרוב אם רוב זכרים עולות. דניכר שהוקדשו
מרשות לרשות עי' בטו' חו"מ
לעולות דלשלמים כשרים גם נקבות ואי חזינן רובא זכרים אמרינן מסתמא לא הוקדשו אלא לעולות שאינן באים אלא מן הזכרים: אם רוב נקבות זבחי שלמים. דאזלינן בתר רובא שבודאי
סי' קפה ושו"ת מהרי"ט ח"א
סי' צג נתעורר בזה. ונראה כיון
דבשעת קנין קונה אותה להיות הקדש לפסח לא נכנס לרשותו והוי כקונ' בשביל אחר ומשיכתו כמשיכת ההקדש ודוק: