קרבן מצרפין
שקלים פרק שני שקלים העדה
ה:
מסורת הש"ס
גזברין מאי עבידתייהו. וה"פ לר"א כיון דאין הגזברין חייבין באחריות שקלים אלו א"כ הקדשות נינהו ואין נשבעין על ההקדשות כאילו לכו"ע: ומשני נשבעים לבני העיר. ליטול שכרן
א) עי' חולין קלט א, ב) תוספתא פרק
א, ג) חנניא, ד) עי' תוספתא מעילה
במעמד הגזברין מפני שההפסד על ההקדש: אע"פ שקיבלו וכו'. אדר' יוחנן קאי דקאמר דשבועה זו תקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה הלכך אפילו קיבלו אנשי העיר
פ"א, ה) לקמן פ"ד הל"ה, ו) לקמן
עליהן ואמרו הואיל ואנו משלמין אין רצוננו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן שאין הקדש יוצא בלא שבועה: חייב באחריותו. אפילו לאחר שנתרמה התרומה עד
פ"ג הל"ג, ז) לקמן פ"ד הל"ב ובבלי
שימסרנו לגזבר: הקדש ברשות גבוה בכל מקום שהוא. ואפילו קודם שנתרמה פטור: ובני העיר שוקלין תחתיהן. ואס"ד בי גזא דרחמנא הוא אף קודם שנתרמה יהיו בני העיר
קדושין נד א, ח) משל, ט) עי' ערכין
פטורין: ומשני לא עוד היא משום שבועת התקנה.
❖
ריבב"ן
כט א,
אף זו מן התקנה שלא יזלזלו בהקדשות וישלחו אותן
תחתיהן משום שבועת תקנה אלא לרבי לעזר
שלא נתרמה התרומה וההפסד לבני העיר: אלו
ע"י שליח אלא כל אחד יביא שקלו בעצמו לשם
נשבעים לבני העיר הדא היא דר' שמעון נשבעים
ואלו שקלים. ירושלמי תני הראשונים נופלין
דמצוה בו יותר מבשלוחו: תני הראשונים וכו'.
עין משפט
לגזברים גזברים מאי עבידתייהו נשבעים לבני
לתקלין חדתין והשניים נופלין לתקלין עתיקין
אנמצאו או שהחזירום הגנבים קאי דהשתא שניהם
נר מצוה
העיר במעמד גזברים כי היכי דלא לחשדינהו אי
לפנינו: אלו ששילחו בני העיר תחלה. הן הראשונים:
אלו הן ראשונים אלו הן שניים ר' פינחס ור'
וחורנה אמר. ואידך אמר:
אבא ח"א אלו ששלחו בני העיר תחלה וחרנה
ט א מיי' פ"ג משקלי' הלכה ח:
נמי דלא נשוו להו פושעים אע"פ שקבלו בני
א
הלכה ב מתני' על ידו. בשבילו והלך
י ב מיי' שם הלט"ו ובהשגות:
אמר אלו שהגיע ליד הגזבר תחלה: ואין עולה
העיר לשלם אין ההקדש יוצא בלא שבועה:
יא ג מיי' שם הל"י ופרק ו ממעילה
השליח ושקלו בשביל עצמו: אם
להן לשנה הבאה. מפרש ביומא בפר' שני שעירי
הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן א) אמר חייב באחריותו
נתרמה התרומה. קודם ששקל בשביל עצמו: מעל.
הלי"ג:
טעם לפי שאין חובות שנה זו קרבין לשנה
[א] עד שימסרנו לגזבר רבי שמעון בן לקיש אומר
יב ד מיי' שם הלי"א:
דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות היה זה
הבאה מתני' דלא כר' יהודה דאמר התם עולין
יג ה מיי' שם פ"ב הל"ו ובכ"מ:
הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא מתניתא
השקל שנתן לו חבירו לשקול עליו ברשות הקדש
לשנה הבאה: משנה ב הנותן שקלו לחבירו
❖
יד ו מיי' פרק ו מערכין הל"ח:
פליגא על ר"ש בן לקיש [א] נשבעין לבני העיר ובני
וכשנתנו בשביל עצמו נהנה מן ההקדש ובגמרא
לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו מעל. דנהנה מן
מפרש מה נהנה: השוקל שקלו מן ההקדש. שהיו
העיר שוקלין תחתיהם לא עוד היא משום שבועת
[ב]
ההקדש הואיל שכבר נתרמה התרומה וכל היכא
בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהן של
תקנה: תני הראשונים נופלים לתקלין חדתין
(א) ב) ב
דאיתינהו בי גזא דרחמנא איתינהו וזה נתכוין
נוסחת הבבלי
חולין ושקל מהן שקלו ונתרמה התרומה וקנה בהמה
והשניים נופלין לתקלין עתיקין. אלו הן הראשונים
לשקול לצאת חובתו כסבור שלא נתנה לו חבירו
באותה התרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן
(א) תני רבי אומר הראשונים היו
ואלו הן השניים רבי פנחס בי ר' חייא (חנינא) ור'
מעל חייב קרבן מעילות כדין הנהנה מן
ג)
מעילה אבל לא קודם לפי שאין מעילה אלא במוציא
נופלין כו': (ב) שקלו ממעות הקדש
ההקדש שוגג: מן ההקדש. היו מעות הקדש בידו
אבא מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחלה
מן ההקדש לחולין אבל המוציא מהקדש להקדש
כו' מעל מדמי מעשר שני כו':
[וקסבור] חולין הן ונתנן לשקלו וקרבה בהמה
אע"פ שנהנה אינו מועל אלא אחר שעשה מעשה וחרנה אמר אלו שהגיעו לידי גזברין תחלה:
(ג) א"ר אבין כיון שנתנו ב"ד
מעל סתמא דלא כר' שמעון דתניא בתוספתא
הלכה ב מתני' הנותן שקלו לחבירו לשקול
בהקדש השני: יאכל כנגדן. בגמרא מפרש לה:
עיניהם למשכן כו': (ד) לא יקדיש
ג
גמ' אנן תנינן. ברישא דמתניתין אם נתרמה
פ"א השוקל שקלי זוזיו מן ההקדש כיון שלקחו
אותו: (ה)) בכ"מ שהן מחוללין כו'
על ידו ושקלו על ידי עצמו
❖
התרומה ותנאי דבי רבי תנו אף ברישא וקרבה
בהמה [מעל] ד"ר שמעון וחכ"א לא מעל עד
ואותן נתפסין כו':
אם נתרמה התרומה מעל ד השוקל (ב) שקלו מן
הבהמה ולא פליגי דתנא דידן סמיך אסיפא שמפרש
שיזרקו הדמים: ממעשר שני יאכל כנגדו. אם
ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל
ה"ג
בה מעילת שניהם (והרא"פ הגיה ללא צורך):
נתן השקל ממעות מעשר שני יחללנו על מעות
ממעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדן:
אר"א דלא כר"ש דר"ש אומר. לקמן ספ"ד: מיד
הגהות הגר"א
שבידו ויאכלם בירושלים וכן דמי שביעית
גמ' השוקל כו' אנן תנינן אם קרבה הבהמה
היה מקבל מעותיו. ר"ש פליג אהא דתנן התם
ד)
יחללם במעות אחרים וינהוג בהן קדושת שביעית:
[א] ה"ג דתני נשבעין לבני העיר
המספק אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח
ותני דבי ר' אם נתרמה התרומה (נ"א אנן תנינן
וכו': [ב] צ"ל עוד היא משום תקנה.
תקלין חדתין
מרצה ור"ש סובר דמיד היה מקבל את מעותיו ולא
אם נתרמה התרומה ותני דבית רבי אם קרבה
וה"פ כי היכי דלעיל דשבועת השליח
חיישינן שמא יארע בהן פסול ונמצא ההקדש נפסד
אה"נ דפטורים אלא תקנתא דרבנן היא: אלא לר"א.
הבהמה אמר ר' לעזר מאן תנא אם קרבה
משום תקנה ה"נ תשלומין דבני
מפני שהכהנים זריזין הן הרי שאפילו לא קרבה
דמוקי ליה כר"ש דוקא ע"כ דס"ל דשבועה זו
העיר נמי משום תקנה כדי שיהיו
הבהמה ר"ש דר"ש אומר מיד וכו') מאן תנא אם
דאורייתא הא ניחא בשבועה שנשבעין לבני העיר
הבהמה אלא שקנו אותה כבר יצאו המעות לחולין
הבעלים נזהרים בשמירתן: [ג] ה"ג
נתרמה התרומה רבי שמעון היא דאמר רבי
שפיר מוקמת לה כר"ש דכיון שחייב באחריותן נכסים
ה)
ומעל: וקשיא. אמתניתין למה מעל אילו מי שגנב
דאר"ש מיד היה מקבל מעותיו ותו
דידהו נינהו ולא של הקדש אבל נשבעין לגזברין
שמעון מיד היה מקבל מעותיו והכהנים זריזים
עולתו של חבירו ושחטה סתם ודאי לבעלים הראשוני'
[ג]
לא ומלות והכהני' זריזין הן נמחק
דרישא אפי' אי מוקמת לה כר"ש נמי תקשה לך
מכפרת א"כ ה"נ גבי שקלים כשניתנו ללשכה אינו
דהא כאן אין אחריו' מזבח עליו רק
הן וקשיא אילו הגונב עולתו של חבירו ושחטו
דכיון שברשות הגזברים הם דהקדש נינהו ושבועה
ניכר השקל של מי הוא והוא נתרם סתם לשם מי
שיגיע שקלו להקדש וכיון שנתרמה
סתם סתמא לא לשם בעלים הראשונים מכפרת
זו למה הא אין נשבעין על ההקדש ונשאר בקושיא
על חבירו הוי דהקדש משא"כ גבי
שהוא וחוזר השקל לבעלים הראשונים ולמה יהא
ומה שכתוב בספרים ישנים נשבעין לבני העיר
אמר ר' יודן תיפתר במסוים משל בית רבן
ו)
המספק צ"ל דזריזין הן כדי שלא
חייב קרבן מעילה: במסויים. שניכר וידוע שהוא
במעמד גזברין ל"ג הכא ובש"ס דבבלי ב"מ נ"ח
גמליאל שהיה מתכוין [ד] ודוחפו לתוך הקופה
יבוא לידי פסול ולכן לקמן גרסינן לה
של שני ואיירי שעשה כמו שעשו של בית רבן גמליאל
גרסי' לה אליבא דשמואל דמתרץ לרומיא דמתני'
דכהנים זריזין הן: [ד] ל"ג ודוחפו
כדתנן לקמן פ"ג שהיה מתכוין וזורקו לקופה: וחש לומר שמא לשיריים הן נופלין וכי יש
דהכא ודהתם דמיירי בש"ש ונשבעין ליטול שכרן
[ב]
לתוך הקופה. דא"כ לא הוי פריך
וקשיא לן התם א"ה נשבעין לבני העיר מיבעי ליה
מעילה בשירים אלא כרבי מאיר דרבי מאיר אומר
ופריך וחש לומר וכו'. למה הוא מביא קרבן
וחש לומר וכו'. ולקמן על קושיא
ואהא משני התם רבה נשבעין לבני העיר במעמד
מעילה דלמא לא נקנה בהמה משקל זה אלא ניתותר
מועלין בשיריים עוד היא במסוים של בית
ה
ז)
ח)
[ה]
דוחש לומר שמא לשיריים וכו'. משני
גזברין ולהך תירוצא לא ניחא לן לאוקמא מתני'
בקופה הגדולה והן שירי הלשכה: וכי יש מעילה
רבן גמליאל [ו] שהיה מתכוין ותורמו לשמו: מה
עוד היא תפתר וכו' דוחפו לקופה.
כר"ש אלא דאתיא ככ"ע ומאן דמוקי לה התם
בשיריים: בתמיה: אלא כר"מ וכו'. וכי נוקים
כר"ש לתרוצי רומיא דמתני' מוקי מתני' בשומר
והמפרשים נדחקו בזה מאוד. ועיין
נהנה א"ר אבין בשם רבנן דתמן מכיון שב"ד ראוין
(ג)
סתמא דמתניתין כר"מ דסובר יש מעילה בשיריים
בק"ע: [ה] צ"ל עוד היא תפתר
חנם ולא ס"ל דמיירי בש"ש ומאי נשבעין לגזברין
למשכן ולא משכנו כמו שנהנה: ממעשר שני וכו'
ולית הלכתא כוותיה אלא כר"י דפליג עליה: ומשני
במעמד גזברין ולכך כי פריך התם אהך תירוצא
וכו': [ו] צ"ל שהיה מתכוין ודוחפו
דכתיב 1 אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה (ד) לא
עוד היא במסויים וכו'. כלומר כבר אוקימנא לה
דמוקי לה כר"ש מהא דנשבעין לגזברין נשאר
לקופה כדפרישית לעיל: [ז] צ"ל
בקושיא ולא מתרץ לה כדמתרץ רבה אליבא דשמואל
יקדיש איש אתו כל שהוא קודש אין קדושה חלה
במסויים וכבית ר"ג א"כ איכא למימר שידוע שמשקל
ט)
ו
והראשונים נעשו שקלים דהיינו מה
משום דהך תירוצא אינו אלא למאן דמוקי מתני'
זה קנו בהמה: מה נהנה. ולמה תנן שמביא קרבן
שנתן בראשונה לשקלו נעשה עכשיו
[עליו] כיצד הוא עושה מביא סלע של חולין ואומר
❖
בש"ש ומאן דמתרץ לה כר"ש ע"כ לית ליה דמתני'
שקלים כיון שכבר חללו ונעשו חולין:
מעילה דמאי דנהנה דקעביד מצוה לאו הנאה היא
מעות מעשר שני (ה)בכל מקום שהן יהו מחוללין על
איירי בש"ש דאל"כ אמאי דוחקיה למוקמי מתני'
דמצות לאו ליהנות ניתנו: כמו שנהנה. שהציל
סלע זו ואותה סלע נתפס לשם מעשר שני
כיחידאה דאי בש"ש איירי מתני' אתיא ככ"ע אע"כ
עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה: כל שהוא
דליתא להך תירוצא הכא: ואבד. קודם שנתרמה
והשאר נעשו שקלים:
[ז]
קדש אין קדושה אחרת חלה עליו. הלכך שקל זה
ציון ירושלים
התרומה וי"מ אפי' לאחר שנתרמה התרומה: כ"מ
מתני'
ששקל מעות מעשר שני אינו קדוש כלל לשם קרבנות:
שהוא. ואפי' נאבדה קודם שנתרמה התרומה:
משום שבועת תקנה. עי' בבא
כיצד הוא עושה. אם שקל שקלו ממעשר שני או משביעית: והשאר. מעות הראשונות
עוד היא משום תקנה. כלומר כמו למעלה דשבועות השליח משום תקנה ה"נ תשלומין דבני
מציעא נח וע' בש"ך חו"מ סי' סו
העיר נמי משום תקנה כדי שיהא הבעלים נזהרים בשמירתן. ומ"מ כשנתרמה התרומה כיון
שנתן לשם מחצית השקל נעשין שקלים שהרי כחולין הן עכשיו:
ובמרדכי ובחידושי מהר"ם שיף ואני
דקאי לגמרי ברשות הגזבר לא עבדו רבנן תקנתא ונ"מ לענין שבועה דאפילו קודם שנתרמה
משנת אליהו
בדרוש הראשון שם בשנת תרי"ז
אין לו להשליח לישבע אלא שבועה דרבנן ועוד נ"מ דאין משלמין כפל על המעות הללו לאחר
שדרשתי כשנתמניתי לרב דפה דרשתי
באחריותו מ"מ לאו כנכסיו דמי. ואי קשיא למה נשבעים כיון דהוי כהקדש. על זה אמר משום
שהופרשו לשקלו אף שעדיין ביד בעלים: הראשונים כו'. אנמצאו או שהחזירום הגנבים
❖
תקנה ופריך ע"ד דר"י ניחא נשבעין לגזברין וא"ל לבה"ע משום תקנה. דס"ל דלא כר"ש ולאו
בענין זה באורך:
קאי דהשתא שניהם לפנינו: ששלחו בני העיר תחלה. הן הראשונים: מתני' אם נתרמה
כנכסיו הן. וגם בסיפא צ"ל משום תקנה ולא נקט נשבעין לגזברין כו' לבה"ע אלא משום אורחא
התרומה. קודם ששקל בשביל עצמו כיון דהתרומה היה גם על העתיד לגבות נמצא היה
דסידרא דעלמא דבנתרמה שייכא טפי לגזברין ובלא נתרמה להיפוך. וגם דבסיפא עיקר השבועה
השקל זה שנתן לו לשקול עליו ברשות ההקדש וכששקלו בשביל עצמו הרי נהנה מן ההקדש
מדאורייתא משא"כ ברישא משום שפשעו ליתן לש"ח קנסינן להו מדרבנן אבל לר"א דמוקי כר' שמעון
לפיכך מעל ובגמרא מפרש מה נהנה: מן ההקדש. שהיה בידו מעות שהקדיש לבדק הבית
גליון הש"ס
ובשניהם כנכסיו הן משום דחייבין באחריותן נשבעין לגזברין מאי עבידתייהו. ומשני נשבעין לבה"ע
וכסבור שהם של חולין ושקל מהן שקלו ונתרמה התרומה וקנה בהמה באותו תרומה
במעמד גזברין כי היכי כו' א"נ דלא נישוי להו פושעים אע"פ שקבלו בה"ע לשלם אין ההקדש יוצא
[א] משמע דאף לאחר שנתרמה
והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל קודם לכן לא מעל לפי שאין מעילה אלא
בלא שבועה והיינו דוקא ברישא בנתרמה דשייכא להגזברין וכהקדש דמי אע"ג דמשלמין היינו משום
במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מן ההקדש להקדש אע"פ שנהנה אינו מועל אלא
חייב באחריות וכ"פ הק"ע אמנם
דפשעו אבל אם רצו בה"ע למחול שבועתם אין שומעין להם דהא כהקדש הוא ואין הקדש יוצא בלא שבועה
ועכ"פ בפניהם נשבעין משא"כ בלא נתרמה לדידיה ומדוקדק לישנא דגמרא דבסוף דבריו של ר"א הוא
אחר שעשה מעשה בהקדש השני והא דלא תני לה ברישא נמי קרבה הבהמה משום דברישא
קשה דא"כ מה קאמר מתניתא
מ"ש אע"פ כו'. והרמב"ם פסק כר' יוחנן נגד ר"א. ולדידיה בין כך וכך נשבעין ומשלמין. והרמב"ם
המעילה בדבר שאין בו פגם דמתחלה נמי כשנתן זה לשקול על ידו להוליכה לגזבר נתן
פליגא על רשב"ל הא אף לר"י קשה
לשיטתו שפסק בפ"ב מהל' שכירות הלכה ב' וברפ"ה מהלכות טוען דתקנו שנשבעין על ההקדשות כעין
והרי נתן לגזבר לכך מעל מיד אבל הכא דהמעילה בדבר שיש בו פגם דמתחלה הוקדש המעות
אמאי נשבעין לגזברין הא בעלים
של תורה ולכן פסק כאן דנשבעין להן שהוא כעין דאורייתא ומ"מ כיון שחייבין באחריותן ולאו כנכסיו
לבדה"ב וזה נתן לשקל להקרבה אינו מעל עד שיפגום כדתנן לה במס' מעילה (י"ח) כל דבר
משלמין. ואין לומר כיון דחזינן דאף
דינא דהקדש דאין יוצא בלא שבועה ולכן פסק אע"פ שבה"ע רוצין למחול שבועתו אין שומעין והוא
שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום שאין בהם פגם כיון שנהנה מעל כן הוא לשון הגאון החסיד
שקבלו בני העיר לשלם אין הקדש
מוכח מדר"א לר"י במכ"ש דהא לר"א בשניהם כנכסיו ואפ"ה א"י למחול כ"ש לר"י דבשניהם לא
נ"ע: יאכל כנגדן. בגמרא מפרש לה: אנן תנן. ברישא נתרמה תרומה דמשמע דמעל
יוצא בלא שבועה לר"י משום תקנה
כנכסיו. וניכרין הדברים בסמיכות ההלכות דבסוף הלכה ז' סידר דינא דמי שאבד שקלו חייב באחריותו
תיכף אף שלא קרבה ותני דרבי בברייתא גם ברישא וקרבה: מאן תנא נתרמה. דמעל מיד
עד שימסרנו לגזבר והוא דינא דר' יוחנן וסברת הסוגיא ואח"כ בהלכה ח' כל הסוגיא וכר"י ובסוף הל'
ומש"ה נשבעין דאף בלא נתרמה
אף בשלא קרבה עדיין: ר"ש. בספ"ד מיד היה מקבל מעותיו. המספק קרבנות היה מקבל
ח' ואם אמרו בה"ע כו' לפי שתקנת חכמים כו' הכל סידרא דירושלמי שאחר זה סמיך מ"ש בירושלמי
ישבעו לגזברין. ואפשר כיון דקי"ל
המעות מיד נמצא תיכף כשנתרמה נעשה קדשי מזבח זה השקל שנתן לו לשקול ע"י ולפיכך מעל
תני הראשונים נופלין לתקלין חדתין כו' וידוע דרכו של הרמב"ם לרמז בסמוכים לעד על שיטתו.
בלא נתרמה ושקל השליח לעצמו
מיד דאילו לתנא דמתני' דס"ל המספק אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה אע"פ
ובהלכה ט' סידר סוגיא דבבלי והא דלא נקט בדבריו בהלכה ט' בפסק ההלכה שנשבעין במעמד גזברין
לא מעל וגם הגנב משלם כפל
וליטול שכרן להאי אוקימתא דש"ש שפסק כוותה. נראה שהוא מפרש דר"י דאמר שם בבבלי ה"מ ר"ש
שנתרמה הרי היא כאילו לא נתרמה עדיין דמה לי כשהן בלשכה או ביד הגזבר כיון שאינו נותנה
משא"כ בנתרמה התרומה דמעל וגם
היא קאי על אוקימתא דבש"ש עסקינן אך דלא ניחא ליה האי דוחקא דבמעמד גזברין כו' דלא נזכר
עדיין לצורך הקרבנות ולא מעל עד שקרבה: ה"ג דר"ש אומר מיד היה מקבל מעותיו. ותו לא
פטור מכפל כמבואר ברמב"ם הלי"א
דכאן אין אחריות מזבח עליו רק שיגיע שקלו להקדש וכיון שנתרמה על חבירו הוי דהקדש
ובכ"מ דקודם שנתרמה כהדיוט הוא
משא"כ גבי המספק צ"ל דזריזין הן כדי שלא יבוא לידי פסול ולכן לקמן גרסי' לה דכהנים זריזים הם: לשם בעלים הראשונים מכפרת. אמתני' פריך אמאי מעל בששקל ע"י עצמו הלא
א"כ לכך נשבעין לבני העיר לבד
השקל אינו ניכר של מי הוא ויעלה השקל לשם בעלים הראשונים כמו בגונב עולתו של חבירו: במסוים. שנתן השקל מסוים ונתכוין לתרום לשמים: ופריך וחש כו'. שמא לשיריים נפלו ולא
משא"כ אם נתרמה דעיקרו הקדש
נקנה בהמה משקל זה אלא ניתותר בלשכה והן שירי הלשכה ולמה מעל וכי יש מעילה בשיריים: אלא כר"מ. דאמר לקמן מועלין בשיריים: עוד תפתר. כלומר ואבע"א: במסויים כהדא של בית
גמור נשבעין לגזברין אף דהבעלים
ר"ג שהיו מתכוונין ודוחקין לקופה. ולא היה נשאר בשיריים: מה נהנה. למאי מביא קרבן מעילה הא אין מעילה אלא בנהנה מן ההקדש והכא מאי הנאה איכא ואי דקעביד מצוה שנתן לשקלו
משלמין משום תקנה ובזה מיושבין
האי לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו: כמי שנהנה. שהציל עצמו בממון הקדש: כל שהוא קדוש אין קדושה אחרת חלה עליו. הלכך שקל זה ששקל ממעות מעשר שני אינו קדוש כלל לשם
דברי הירושלמי דקאמר מתניתא
קרבנות: כיצד הוא עושה. אם שקל שקלו ממע"ש או משביעית: ה"ג והראשונים נעשים שקלים. דהיינו מה שנתן בראשונה לשקלו נעשה עכשיו שקלים כיון שכבר חללו ונעשה חולין:
בש"ח אבל בש"ש לא בדא והדבר
תמוה הרי אף ש"ש פטור דהקדש
נתמעט מדין שומרין וגם דברי הרמב"ם הל"ט תמוה דלמה מפרש בלסטים מזויין הא אף בגנבה ואבדה פטור אמנם למפ"ש א"ש דבלא נתרמה דינו כהדיוט וחייב לשלם וצריך לאוקמי בלסטים מזויין וקושיית הש"ס בבלי בב"מ הוא מנתרמה
התרומה ודוק. ומיושב ג"כ הא דקאמר הירושלמי לר"א דמוקי כר"ש אמאי נשבעין לגזברין גזברין מאי עבידתייהו ומשני נשבעין לבני העיר במעמד גזברין וקשה אמאי נשבעין כלל לבני העיר משנתרמה התרומה וע' ק"ע והת"ח שלח יד
להגיה ולפמ"ש א"ש דגם אחר שנתרמה חייבין בני העיר באחריות לר"י וחייבין לישבע לבני העיר ורק במעמד גזברין דלא ליחשדינהו משא"כ בלא נתרמה דהדיוט גמור א"צ מעמד גזברין ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"מ דף נח ע"א ד"ה דתנן
ודוק היטב: [ב] נראה דאסיפא קא מקשה דבעינן קרבה הבהמה דוקא ומקשה דילמא שקלו לשיריים נפל ולא נקרב הבהמה ממנו וכי יש מעילה בשיריים בשלמא ברישא לא בעי' קרבה הבהמה וע' ברמב"ם רק שנדע דלשם השני נתרם
ולא לבעלים הראשונים שפיר מוקי לה במסוים משא"כ בסיפא קשה ומסיק עוד הוא במסויים וכו' היינו שדחפו לקופה וקנו מן הקופה קרבנות וזה מדוייק בלשון הירושלמי שכתב עוד הוא וכו'. וא"צ לדחוקים של מהרא"פ וק"ע ודוק:
תורה אור השלם
1. אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהֹוָה בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיהֹוָה הוּא: ויקרא כז כו