ב: ארבעה ראשי שנים פרק ראשון ראש השנה
רבינו חננאל
מסורת הש"ס
אבל
בתחלת שנה לא. וא"ת ולאו קל וחומר הוא כדאמרינן לקמן
מאי קמ"ל לא גרסי' אלא (א) קמ"ל ניסן ר"ה למלכים וכו': דאימנו
א)
יום אחד בשנה חשוב
ב)
עליה. נמנו וגמרו השרים למנותו: לזה ולזה. הבא לכתוב שטר באדר
בפרקין ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה
שנה, ומונין לו מניסן
ג)
שנה שנייה. ואם לא עמד
בסופה סוף יום עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה בסופה
לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת
ד) ה)
אלא באחד בניסן, אע"ג
ראשונה למלך פלוני שעמד: מת בניסן
אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה לאו פירכא היא אדרבה ו) (כ"ש
כותב ואם רצה כותב בשנה
ו) ז)
שהיסכימו והמליכו מאדר,
ח)
ועמד אחר תחתיו בניסן. והוא הדין
אין מונין לו שנה שנייה
הכא דהכי ניחא טפי) דדין הוא בעומד
❖
ט)
אלא בניסן אחר. תנו רבנן
אם עמד באחד מכל החדשים שעד
ו)(ומונה לו) אחר תחתיו באדר דמונין
קמ"ל דניסן ר"ה למלכים ויום אחד בשנה
מת המלך באדר ועמד אחר
ניסן הבא ורוצה למנות בכל השטרות
לו שנה בשביל יום אחד דהיינו בתחלת
חשוב שנה ואם לא עמד אלא באחד בניסן
תחתיו באדר מונין שנה
לזה ולזה. כלומר אם היתה
שיכתבו משעמד השני למנין שנות
שנותיו כעין נדה שסוף היום עולה
תורה אור השלם
אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר פשיטא
זו השנה שנה עשירית
הראשון מונה והרוצה כותב בשנה
לה בתחלתה אבל מת בניסן לא ימנה
1. וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה
לא צריכא דאימנו עליה מאדר מהו דתימא
למלכותו, מונין עשר שנים
ראשונה למלך שעמד: ושניה לשני.
לו שנה בשביל יום אחד כיון דהיינו
למלך פלוני ושנה למלך
וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה
נימנו ליה תרתין שנין קמ"ל ת"ר מת
שעמד. ובניסן מונין שנה
לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ
הבא לכתוב משעמד זה לא ימנה שנה
סוף שנותיו כמו נדה שאין תחלת היום
שניה לזה המלך. ושטר
באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה
מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית
שניה למלך שמת שאין שנה זו שלו
עולה לה בסופה:
היוצא בניסן שנת שתים
בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ
דאימנו עליה מאדר ומלך בן
לזה ולזה מת בניסן ועמד אחר תחתיו
ולא ימנה את הראשונה לשני לקרות
למלך פלוני, יודעין שזה
הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל
השטר זמנו י"א שנה. מת
בניסן מונין שנה לזה ולזה מת באדר
יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיְיָ:
מלך. אע"ג דלעיל סגי
שנה שעמד בה שניה אלא שניה זו
בניסן ועמד אחר תחתיו
מלכים א ו א
ראשונה לשני: שתא לבי תרי לא
לה בטעמא דאימנו עליה מאדר הכא
ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה
2. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל
בניסן מונין שנה לזה
מנינן. משנכנס בה המלך שמת
לא סגי ליה בהכי דמההוא דלעיל
שמת, אע"פ שלא חי
לראשון ושניה לשני אמר מר מת באדר
הֹר הָהָר עַל פִּי יְיָ וַיָּמָת
משנה זו שניכנסה אלא
שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים
אפי' יום אחד לא יכתבו כל שנה זו
שמעינן ליה והך רישא והך גבי הדדי
ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה
יום אחד עלתה לו שנה,
לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ
בשטר למנין מלך העומד אלא למלך
מתניין ואפילו לא מתניין גבי הדדי
ולזה שעמד מונין לו שנה
מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי
פשיטא מהו דתימא שתא לבי תרי לא
המת: בסוף שנה. כגון מלך העומד
כדאשכחן בפרק גט פשוט
עד ניסן הבא, ובניסן הבא
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:
מנינן קמ"ל מת בניסן
ועמד אחר תחתיו
כותבין שנה שנייה למלך
במדבר לג לח
באדר כלתה לו שנה כשיצא אדר וחשוב
גבי הא דתניא כסף בדינרין אין
3. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה
פלוני. מת באדר ועמד
בניסן מונין שנה לזה ולזה פשיטא מהו
לו יום שבסוף שנה זו כשנה שלימה
פחות מב' דינרין זהב כסף והדר תני
אחר תחתיו בניסן מונין
בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ
דתימא כי אמרינן יום
אחד בשנה חשוב
עד תשלום אדר לראשון,
להיות שנה הבאה נקראת שנה
באידך זהב בדינרין אין פחות מבשני
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה
ומניסן לשני. ואע"פ שהוא
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל
שנה בסוף שנה אבל בתחלת שנה לא
שניה: אבל. יום אחד בתחילת שנה
דינרין כסף זהב ופריך אבתריה
בן מלך וגם נימנו
אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתוֹ
אמרינן קמ"ל מת באדר ועמד אחר תחתיו
לא יחשוב לו יום אחד שנה ולא יכתבו
דילמא ז) (למימר) דהבא פריכי בתרי
השרים והסכימו להמליכו
דברים א ג
אֲלֵהֶם:
4. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן
מאדר, אין מונין לו
שטר בשנה זו לשמו משמת: ומלך
דינרי קאמר ליה ומשני אביי יד בעל
בניסן מונין ראשונה לראשון ושניה לשני
אלא משעה שעמד. א"ר
מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב
בן מלך הוא. דאי משום דאימנו
השטר על התחתונה ופריך אי הכי
פשיטא לא צריכא דאימנו עליה מאדר ומלך
יוחנן מניין שאין מונים
בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ
עליה לא איצטריך לאשמעינן דשמעינן
רישא נמי כלומר בההיא דכסף בדינרין
למלכי ישראל אלא מניסן
הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב
בן מלך הוא מהו דתימא נימנו לי' תרתין שנין
שנאמר ויהי בשמונים
בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:
לה מרישא אבל השתא דאיכא תרתי
נמי הוה ליה למימר שיהא יד בעל
❖
קמ"ל א"ר יוחנן מנין למלכים שאין מונין
שנה וארבע מאות שנה
דברים א ד
השטר על התחתונה ובשני דינרי
אימא נימנו ליה מקמייתא קמ"ל. וטעמו
לצאת בני ישראל מארץ
להם אלא מניסן שנאמר ויהי בשמונים
1
כסף כספא פריכא קאמר ליה ואע"ג
של דבר $ לפי שהמלכות ירושה היא
מצרים וגו', מקיש מלכות
שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל
שלמה ליציאת מצרים
דכתיב למען יאריך ימים
שהם ב' ברייתות קרי ליה רישא
הגהות הב"ח
(וגו') [וכו']. ויציאת
מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו
על ממלכתו הוא ובניו: בחדש זיו.
דקים ליה דגבי הדדי מיתנו ח) (ורב)
(א) רש"י
מצרים גופה ממאי דמניסן
הא דניסן
הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל
שמואל דחק לפרש שם בענין אחר:
הוא אייר כדמפרש קרא הוא החדש
מנינן, דכתיב ויעל אהרן
בחדש זיו הוא החדש השני.
(ב) תוס'
וימת שם בשנת הארבעים
השני ואמרינן לקמן ניסן ר"ה
מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה
דדילמא
לצאת בני ישראל מארץ
לסדר מנין החדשים: למלך שלמה על
משמע הכא דהיינו אייר
מאדר מנינן ולניסן קרי
יציאת מצרים מניסן אף מלכות שלמה
מצרים בחדש החמישי
ליה חדש זיו משום
ישראל. אשנה רביעית קאי ומקרא
באחד לחדש, וכתיב
כיון דמניסן מנינן למלכים ולקמן
מניסן ויציאת מצרים גופה מנלן דמניסן
דנולדו בו זיותני עולם
ויהי בארבעים שנה
מסורס הוא בשנה רביעית למלך
משמע דניסן הוא חדש זיו שנולדו
❖
מנינן דילמא מתשרי מנינן לא סלקא דעתך
בעשתי עשר חדש באחד
שלמה על ישראל בחדש זיו הוא החדש
בו אבות העולם שהם זיותני עולם
לחדש וגמר ארבעים
דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על
2
ארבעים לגזירה שוה,
השני ה"נ כתיב קרא אחרינא לקמן
מיהו בקונטרס פי' לקמן דהכי קאמר
מה התם ליציאת מצרים
פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת
גליון הש"ס
ויחל לבנות בחדש השני [בשני] בשנת
כשנתחדש אייר כבר נולדו זיותני עולם
אף האי ליציאת מצרים.
בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי
ארבע למלכותו : מקיש
בניסן א"נ זימנין דניסן דתקופה
רש"י ד"ה ומלך בן מלך
מדקאי באב במיתת
כו' לפי שהמלכות כו'.
אהרן וקרי ליה שנת
באחד לחדש וכתיב ויהי בארבעים שנה
מלכות שלמה. לענין מנין השנים
נמשך בתוך אייר של לבנה:
3
מקיש מלכות שלמה ליציאת
ארבעים, ואשכחנן כי
ליציאת מצרים שהרי המקרא הזה מנה
בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה
מת אהרן ועדיין סיחון
מצרים. מפשטיה דקרא
שנה זו שנת ד' מאות ושמונים ליציאת
הוה קיים כדכתיב
וגו' מדקאי באב וקרי לה שנת ארבעים
מצרים ובשנת ארבע למלוך שלמה:
לא מצי למילף (ב) משום דנולדו בו
וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים מכלל
מה יציאת מצרים. מנין השנים שמונין
זיותני עולם דדילמא מאדר מנינן
דר"ה לאו תשרי הוא בשלמא היאך מפרש
ולניסן קרי ליה חדש זיו ואפי' אי הוה
לה מתחילין מניסן אף מלכות שלמה
דליציאת מצרים אלא האי ממאי דליציאת
מניסן: אימא מתשרי. אע"פ שיצאו
ט)(הכי) קרי ליה לאייר חדש זיו משום
מצרים דילמא להקמת המשכן כדאמר
דאית ביה זיוא לאילני אין להוכיח
בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה
רב פפא שנת עשרים שנת עשרים לגזרה
דאלמא מניסן מנינן משלמה דקרי
שניה לפי שתשרי ר"ה לשנים הנמנים
שוה הכא נמי שנת ארבעים שנת ארבעים
ליה חדש שני משום דהכי הוה מעשה
לבריאת עולם והוא הדין ליציאת
מצרים: ויהי בארבעים שנה הואיל
שמלך בניסן:
לגזרה שוה מה כאן ליציאת מצרים אף כאן
מה יציאת מצרים מניסן. ומאי
משה באר את התורה. מכלל דתשרי
ליציאת מצרים וממאי דמעשה דאב קדים
דיליף יציאת מצרים מויעל
לאו ר"ה דאי תשרי ר"ה הוא הוה
דילמא מעשה דשבט קדים לא ס"ד
ליה בשבט שנת מ"א: דילמא
אהרן לא מצי למילף דבאחד בניסן ר"ה
דכתיב 4 אחרי הכותו את סיחון וכי נח
להקמת המשכן. שהיה בשנה השנית:
דדילמא מט"ו בניסן מנינן אבל למאי
נפשיה דאהרן אכתי הוה סיחון קיים דכתיב
כדאמר רב פפא. לקמיה: שנת
דיליף מויהי בחדש הראשון וגו' ניחא:
בחדש החמישי. על כרחך שהוא
וישמע
עשרים שנת עשרים לגזרה שוה.
אב דמדקרי בקרא בחדש ניסן ראשון הוא לכם מכלל דכל
רב פפא כולהו שנת שבפסוק דצריכי ללמוד זה מזה כולהו גמר להו
חדשים האחרים הנרמזים אמרינן חמישי ששי שביעי במניינו למנין
רב פפא מרבו ללמוד סתום מן המפורש על ידי דין
הראשון מנינן: בשלמא האיך קרא מפרש דליציאת מצרים.
גזירה שוה: דילמא מעשה דשבט קדים. ובתשרי שלפניו
נכנסה שנת ארבעים: אחרי הכותו את סיחון. נאמר במשנה תורה:
פי' קרא דויעל
וכו' אבל קרא דויהי
לא מפרש ליציאת מצרים:
וישמע
אלא