ארבעה ראשי שנים
פרק ראשון ראש השנה ט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואי
אתה מונה שנת החמשים אחת. בלא וי"ו גרס דאין
ורבנן. דלא ילפי מוקדשתם שתתקדש מתחילתה ולא איצטריך היא
מד א
א)
ב)
למעוטי סופה דרשי ליה הכי שנת החמשים אתה מונה ואי אתה
שנת חמשים ראשונה לשביעית הבאה:
ולאפוקי מדר"י. אומר ר"י אפ"ה הלכה כרבי יהודה דאמר
מונה שנת היובל שנת חמשים לסוף יובל שעבר ואחת למנין יובל
מה ב
ג) ד)
הבא ואי אתה מונה שנת היובל הבא אלא משנה שלאחר היובל: ולאפוקי
שנת החמשים עולה לכאן ולכאן מדאמרינן בפרק קמא
ה)
ו)
מדר' יהודה דאמר. במסכת נדרים
דע"ז בשמעתא דתנא
מו ג
שנת חמשים עולה לכאן ולכאן שנת
דבי אליהו גבי מאן דלא ידע בכמה
ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה
א
ז)
היובל ושנה ראשונה לשמטה הבאה:
שני בשבוע קאי נשקול מכל מאה
מז ד
ח)
מונה שנת חמשים ואחת לאפוקי מדר' יהודה
אין צריך לומר חריש וקציר של
תרתי ושדי אפרטי וכל הסוגיא
דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן קא
ט)
שביעית. דעל כרחך אע"ג דרישא
כדבריו ועוד דסתם מתניתין דהכא
מח ה
י)
משמע לן דלא ודמוסיפין מחול על קדש
דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים
אוקמא כרבי ישמעאל דפליג ארבנן
כ) ל)
מנלן דתניא בחריש ובקציר תשבות ר"ע
❖
1
תעבוד סיפיה אשביעית קאי דאי
דפליגי על רבי יהודה ועוד דלר'
אומר אינו צריך לומר חריש וקציר של
אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר
ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קי"ל
שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע
מלאכות מי שרו: חריש של ערב
בכוליה הש"ס שמקדשין חדשים ור'
2
הגהות הב"ח
ו
שביעית. שלא יחרוש שדה אילן ערב
וגו' אלא חריש של ערב שביעית הנכנס
יוסי נמוקו עמו קאי כרבי ישמעאל
ב
(א) תוס'
שביעית חריש שיועיל לשביעית: וקציר
בפ"ק [דקדושין] דאית ליה
מט ז [א]
לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי
ג
❖
של שביעית. כגון תבואה שהביאה
דיובל בתחילתו משמט ובערכין בסוף
שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות
שליש בשביעית $ אתה נוהג בה
[המקדיש שדהו] מוכח
אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא
ד
מנהג שביעית בשמינית: ר' ישמעאל
דמאן דאית ליה מתחילתו משמט
תורה אור השלם
מצוה ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על קדש
אומר מה חריש רשות כו'. ולא דבר
סבר לה כרבי ישמעאל דאמר מר"ה
מנ"ל נפקא ליה מדתניא ועניתם את
1. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד
3
הכתוב אלא לענין שבת כדכתיב ביה
חיילא יובל [אבל לא נראה דהא אומר
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת
נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה תלמוד
וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר
התלמוד הכא ובפ' ו) (אין נערכין)
(ב) שם
בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
לומר בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל
שמות לד כא
תשבות בא ללמדך מה חריש אין לך
לאפוקי מדרבי
2. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת
דעשר
חריש של מצוה ואפילו לזרוע לצורך
יהודה] ומיהו אין ראיה גמורה מהא
בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד
ה
נטיעות הלכה למשה
שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת
עומר ושתי הלחם שהרי אם מצא
דקאמר הכא ובערכין לאפוקי מדרבי
מסיני והלכתא לר'
יום מלמד שמוסיפין מחול על קדש אין לי
לַיְיָ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע
ישמעאל קראי לר"ע
חרוש אינו חורש ואני אוסרו לך
יהודה דאשכחן בפרק המגרש
וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב
❖
ו
ויקרא כה ד
בשבת אף קציר שאני אוסר לך בשל
אתקין רבא בגיטין מן יומא
3. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא
עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבתות מנין ת"ל
רשות אני אוסר לך: יצא קציר העומר
דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר
לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת
תשבתו ימים טובים מנין ת"ל שבתכם הא
נַפְשֹׁתֵיכֶם
בְּתִשְׁעָה
שהוא מצוה. שאפי' מצא קצור מצוה
זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרבא
גליון הש"ס
לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד
כיצד $ כל מקום שיש בו שבות מוסיפין
לקצור ויש לך ללמוד מכאן שדוחה את
גופיה פסק כוותיה ביש נוחלין
גמ' כ"מ שיש בו שבות.
עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:
❖
מחול על קדש ור"ע האי ועניתם את
השבת: עד ערב. לילה הוא ועד בכלל:
וכן בפ"ק דכתובות
ויקרא כג לב
כל האוכל ושותה כו'. דהכי קאמר קרא
נפשותיכם בתשעה מאי עביד ליה מיבעי
לאפוקי דרשב"ג דאמר כתובה
ועניתם בתשעה אכילת תשעה אני
דאורייתא וקיימא לן כ"מ ששנה
ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי דתני
רבינו חננאל
קורא עינוי וכיון דאכילתו עינוי חשיבא
רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו והיא
חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם
ולאפוקי מדר' יהודה
כל דמפיש באכילה ושתייה טפי עדיף
משנה בפרק בתרא דכתובות
בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא ז)
דאמר שנת החמשים עולה
שהרי
כבר נאמר שדך
דהא מדקאמר בערב על כרחך לא
:
למנין היובל, ועולה למנין
בעשירי מתענין אלא לומר לך כל
ז
לא תזרע. תימה הא איצטריך למאן
שני שבוע. כלומר זורעין
מקפיד אעינוי דתשעה וכי קרי עינוי
האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב
ה' שנים, והיובל עולה
דאמר בריש מועד קטן
בתשעה אכילה ושתיה דידיה קרי עינוי:
למנין ששית, ומשמיטין
כאילו
(א) דחורש בשביעית לא לקי דקאמר
יובל
השביעית. ופשטינ'[ן]
דמוסיפין מחול על קודש,
מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב אלמא
מהא דכתיב בחריש
אפי' תולדות דכתיבי אבות דידהו לא מחייב אלא אהנך דכתיבי בהדיא וא"כ צריך לכתוב חרישה לאשמועינן דאסירא וי"ל דעיקר דיוקא
ובקציר תשבת, וא"ר
: וקציר של שביעית.
מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת ח)
פי' הריב"א בקציר ספיחים שהביאו שליש בשביעית דאי דנזרע
עקיבא חריש של ערב
רש"י ד"ה
שביעית שנכנס בשביעית
ביד בשביעית מלא תזרע נפקא ואכתי קשיא דהאי נמי מהן לא נזרע נפקא לן בפרק מקום שנהגו לפי' ר"ת דאסר ספיחים
וקציר וכו' אתה נוהג בה.
וקציר של שביעית,
אפילו קודם ביעור כדין נזרע ביד ואף באכילה תרי קראי בספיחים למה לי ולפירוש רש"י דהתם ניחא וי"ל דספיחים לא אזלינן בתר
כלומר הספיחין שצמחו
תוס' ד"ה וקציר
הבאת שליש וכי אסרינן ספיחין מהן לא נזרע היינו דנלקטין בשביעית קמ"ל בחריש ובקציר ואי מהכא לא הייתי אוסר לאכילה אלא
בשביעית ולא הספיק
לסחורה קמ"ל הן לא נזרע: וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אפילו
של שביעית היוצא וכו'
לתלשן ונכנסו למוצאי
אבל אתה בוצר מן
שביעית
שמשביתן
בשביעית כדאיתא בת"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך בוצרין מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצין אותה ט) במוקצה אבל
המופקר.
בשנה השביעית. ור'
❖
קוצה אותה בחרבה וה"נ תנן בפ"ח דשביעית והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר $אבל אתה בוצר מן המופקר
ישמעאל אומר לא בא
זה הכתוב אלא להקיש
מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שלא כדרך בצירה מופקר שרי ומשומר אפילו שלא כדרך בצירה נמי אסור ושומרי ספיחים בשביעית
קציר לחריש ולאסור קציר
דפרק הבית והעליה שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן משום עומר ושתי הלחם א"כ אסור כיון דמשומר ואמאי לא
הגהות מהר"י
של רשות כמו חריש של
אמרינן מן המותר לישראל י"ל דלא היה שמירה ממש דלא היו צריכים לשומרה מבני אדם דמאיליהן היו פורשין כשהיו יודעין שהן
רשות, וממילא שמעינן כי
לנדא
לצורך עומר ולא היו שומרין אותן אלא מבהמה וחיה ועוף: ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה. תימה לר"ת הא אמרינן
קציר העומר שהוא מצוה
[א] בציוני
מותר. אבל שמוסיפין
פ"ק דמועד קטן (ב) הלכתא לרבי ישמעאל קראי לר"ע דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני וכיון דהלכתא למשרי ילדה ממילא
מחול על הקודש מהא
נפקא, מדתניא ועניתם את
זקנה אסורה ותירץ ר"ת דהכא מיבעי ליה בתוספת של אחר שביעית מנא ליה ובחנם דחק דכיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה
❖
נפשותיכם בתשעה, יכול
שבת ויוה"כ וי"ט דאין י) דנין ק"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת וי"ט ואיצטריך הלכתא למשרי ילדה והא דלא
בתשעה, ת"ל בערב כול'
משני הכי במו"ק כ) לר"ע דאיצטריך קרא ללמד על שבת וי"ט ויוה"כ משום דמהלכה לא ילפי' דא"כ לא הוי ליה למכתב קראי גבי שביעית
עד [כל] מקום שנאמר
כיון דלשביעית גופיה לא צריך אלא ללמד על אחריני: כל מקום שנאמר שבות. ואתא לרבות שביעית: ורבי עקיבא האי ועניתם
שבות מוסיפין מחול על
מוסף רש"י
הקודש. ור' עקיבא האי
מאי עביד ליה. דר"ע הוה יליף כולהו משביעית שבת וי"ט ויוה"כ דכולהו מודו דתוספת יוה"כ דאורייתא כדאמרינן בפרק שואל
שנת חמישים עולה
ועניתם את נפשותיכם
ובפרק המביא וק"ק דבפ' מקום שנהגו בעי למימר דהא דיוה"כ ספקו אסור בבין השמשות
לכאן ולכאן.
מיבעי ליה לכדתני חייה
בר רב מדפתי תני כול'.
שלו איירי ואמאי הא אפילו ודאי יום סמוך לחשיכה אסור בכניסתו או ודאי לילה סמוך ליום ביציאתו משום תוספת וכמו כן קשיא בפרק
במה מדליקין דתנן ספק חשכה אין מדליקין ושמא משום דסגי בתוספת משהו נקיט הכי ועוד דרבן גמליאל דפרק
(ע"ז ט:
❖
קמא דמו"ק לית ליה תוספת כלל דקאמר התם נמנו על שני פרקים הללו והתירום כלומר פסח ועצרת ומפרש בירושלמי
וכעי"ז ערכין יב: ולג.)
אינו צריך לומר חריש
בריש מסכת שביעית בשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות
וקציר של שביעית.
עד שתשקע החמה אף כל ערב ל) (שבת) אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה וטעם זה נמי איתא בריש מו"ק יליף שבת שבתון
מוסף רש"י (המשך)
משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותר כו' אלא דלא קאי במסקנא הכי אלא דגמירי הלכתא בזמן שבהמ"ק קיים דומיא
דניסוך המים ולפי אותה מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר"ע וקראי לבזמן שאין ב"ה קיים ומיהו לרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן לא אפשר:
כל האוכל
(מכות שם)
כאילו ושותה בתשיעי מעלה
עליו הכתוב וכו'.
(מכות ח:) אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית.
(ברכות ח:)
(שם) וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.
(יומא פא:)
(שם)
(שמות לד כא) מה חריש
רשות.
(פסחים סח:)