ארבעה ראשי שנים פרק
ראשון ראש
השנה י.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ופירות
נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט. דנהי דלנטיעה ר"ה
ופירות נטיעה זו אסורים כו'. ואף על פי שאמרנו עלתה לו
נב א
א) ב)
ג)
שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד
תשרי לענין ערלה לאילן מיהא ט"ו בשבט כדדריש רבי
(א)
❖
ד)
עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה שאע"פ שר"ה תשרי
ינאי מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית והא דקבעי שבט ר"ה
לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה
הואיל ויצאו רוב גשמי שנה כדאמרינן לקמן מ"מ נפקא מינה
נג ב
מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו
במאי דתשרי ר"ה לענין נוטע ל' יום
תורה אור השלם
❖
בשבט אבל משם ולהלן אם יחנטו
לפני ר"ה דעלתה לו שנה ולא אזלינן
ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם
א
1. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה
בה פירות דין רבעי עליהם לאכול
בתר ט"ו בשבט למנות ל' יום
לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי מה"מ א"ר
כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים
❖
ויקרא יט כד
בירושלים ובט"ו לשנה הבאה יצאו
לפני ט"ו בשבט ויש הלכות גדולות
לַיְיָ:
רבינו חננאל
חייא בר אבא א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר'
מידי רבעי פירות החנוטים בה
שכתוב בהם ופירות שנה רביעית
(פחות) ופירות נטיעה זו
ינאי אמר קרא 1 ובשנה הרביעית ובשנה
מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' שלפני
בתר דפריק להו אסורין עד דנפקא
אסורין עד יום חמשה
הגהות הב"ח
החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורה
עשר בשבט, אם לערלה
ר"ה שממהר התירה מט"ו בשבט
ועיילא חמישית ושבוש הוא דבהני לא
(א) רש"י
ערלה אם לרבעי רבעי.
משום ערלה ופעמי' שבחמישית ועדיין אסורה
ועד ר"ה: מנא הני מילי. ששנות
איירי בשמעתין כלל דאותן שחנטו
הרביעית
מנא לן דכתיב שלש
משום רבעי לימא דלא כר"מ דאי ר"מ הא
ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות
ברביעית קודם ט"ו בשבט אסורין
שנים יהיה לכם ערלים
(ב) ד"ה
לא יאכל ובשנה הרביעית
אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר
החנוטים קודם ט"ו בשבט לאחר
לעולם והחנוטין ברביעית אחר ט"ו
יהיה כל פריו, מדקא
שכלו שלשת שני ערלה: ומטו בה.
בשבט שרו לאחר פדייה לאלתר
האמור בתורה סתם בן עשרים וארבעה חדש
מסיק לא יאכל ובשנה
יש מטין ומכריעין בשמועה זו
ובהג"ה של אספמיא כתוב ופירי
הרביעית, ולא מפסיק הי
ב)
ויום אחד דברי ר"מ ר' אלעזר אומר בן עשרים
ניהו, שמעינן מינה פעמים
לאומרה משמיה דרבי ינאי: ובשנה
דפרדס דשנת ארבע אסירי עד
וארבעה חדש ול' יום שהיה ר"מ אומר
שבאת רביעית ואסורין
הרביעית. וי"ו מוסיף על ענין ראשון
דפריק להו:
משום ערלה, כגון שנטע
כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן
הא ג) אמרי' יום אחד בשנה
ב
יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה
פחות משלשים יום לפני
שנה בן בקר בן שתים פר בן שלש אפילו
ראש השנה. והא (דתנן)
חשוב שנה. השתא לא ידע
הרביעית: ובשנה החמישית. תאכלו
דתנו רבנן דלא כר' מאיר,
תימא ר"מ כי קאמר ר"מ יום אחד בשנה חשוב
את פריו מוסיף על ענין רבעי
הא
דמסקינן לבסוף דל' לקליטה:
דאי ר' מאיר האמר יום
בן כ"ד חדש ויום אחד. סתם
שנה בסוף שנה אבל בתחלת שנה לא אמר
אחד בשנה חשוב שנה,
דסליק מיניה: פעמים שברביעית.
דתניא פר האמור בתורה
פר בן שלש כדקתני סיפא והאי
כגון אם מיהרו פירותיו לחנוט
רבא ולאו ק"ו הוא ומה נדה שאין תחילת
סתם בן עשרים וארבעה
יום
אחד משום דיום אחד בשנה
ברביעית לפני שבט ועדיין אסורים
חדש ויום אחד דברי
היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה
ר' מאיר. ודחינן אפילו
חשוב שנה ולר"א ל' וכל אותו יום ל'
משום ערלה אסורין בהנאה עולמית:
בתחלתה שנה שיום
אחד עולה לה בסופה
תימא ר' מאיר לא אמר
פעמים שבחמישית כו'. כגון פירות
אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי
ר' מאיר יום אחד בשנה
אינו
דהוה אפלגס בסוף פ"ק דחולין
שחנטו בה קודם שבט טעונין חלול
חשוב שנה אלא בסוף
שנה כדתנן בן כ"ד חודש
דאיצטריך או לרבויי ושמא התם שאני מדקתני בפ"ק דפרה
אבל אם איחרה חניטתה עד לאחר
ט"ו בשבט אין בהן איסור:
ויום אחד, תחשוב לו
נימא. הא דקתני לעיל פחות מל' יום לא עלתה לו שנה דלא כרבי
דבן י"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ולא קתני הכי גבי
יום להשלימו שלש שנים.
מאיר: עגל בן שנה. דכתיב עגל וכבש בני שנה: בן
פר ולא לכל מילי אמרינן דיום אחד בשנה חשוב שנה דיש דברים
אבל בתחלת שניו, כגון
האי נטיעה וכיוצא בה
בקר. של שמיני למלואים שנאמר קח לך עגל בן בקר לחטאת:
דאפילו מעת לעת בעינן כדתנן בפ' יוצא דופן בן
שלשים יום בעי לעלות
בן שתים. שנאמר קח לך עגל בן בקר ואיל לעולה תמימים.
ט' שנים ויום אחד בן י"ג שנה ויום אחד בת י"ב שנה ויום אחד
לו שנה. אמר רבא ק"ו,
דאותו יום אחד כדי להשלים מעת לעת דבבת ג' שנים ויום אחד
והכי תניא לה בתורת כהנים השוה בן בקר ואיל לעולה תמימים
ומה נידה שאין תחילת
היום עולה לה בסופה,
אף בשנים (ב): פר. אפילו כתב פר בן בקר לא נקרא פר בפחות
פליגי תנאי בגמ' דלר"מ אפי' בבת שתי שנים ויום אחד
פיר' יום שביעי לנידתה
מג' שנים: כי קאמר ר"מ בסוף שנים. כגון יום אחד בשנה שלישית
מתקדשת בביאה דכבת ג' שלימות דמיא דיום אחד חשוב שנה וחכמים
אסורה כל היום שנאמר
בעו בת ג' ויום אחד דמעת לעת בעינן: עגל סתם בן שנה בן
שהוא סוף הכשר שנותיו של פר: אבל בתחילת שנים. כגון שנה
שבעת ימים תהיה בנדתה
וקימא לן תהיה בנדתה כל
בקר בן שתים פר בן ג'. ע"כ בן בקר בן שתים דקאמרינן היינו
ראשונה של נטיעה שהיא תחילת מנין שני ערלה לא אמר: ומה
שבעה, כל יום השביעי,
נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה. שנאמר שבעת ימים
עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בתורת כהנים גבי פר כהן
ולא אמרינן מקצת היום
ככלו, ואמרינן מקצת היום
משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת"ל בן אי בן יכול קטן ת"ל פר
תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' ולא תאמר מקצת יום שביעי ככולו
ככולו בתחילת נידתה,
ותטבול ביום: סוף היום עולה לה בתחלתה. שאם ראתה סמוך
הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ר"מ אומר אף בן ארבע בן חמש
שאם ראתה שעה אחת
לשקיעת החמה עולה לה יום זה בז' ימי נדה ואינה צריכה למנות
כשרים ותימה דתנן בפ"ק דפרה ר' יוסי הגלילי אומר
מן היום משלמת ששה
ימים אחרים וטהורה
אלא ו' והוא. ובנדה דאורייתא קאמר שאינה זקוקה לנקיים שלא
פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ"א אף
היא. שנה שיום אחד
הצריכה תורה ספירת ז' נקיים אלא לזבה אבל לנדה אפי' ראתה כל
בני ג' ר"מ אומר אף בני ארבעה וחמשה כשרים אלמא מכשיר ר"מ
עולה לה בסוף שניו,
ז' ופסקה עם שקיעת החמה טובלת לערב ומיהו עכשיו החמירו
בפר אפילו בני שתי שנים דהא מוסיף ארבי יוסי הגלילי והכא
בנות ישראל על עצמם להחזיקן בספק זיבות לטעון ז' נקיים בלא
משמע מדעגל בן בקר לר"מ בן שנים פר בן בקר בן ג' אבל פחות
דם ואין יום שפוסקת בו עולה לה למנין ז'. והרבה טעו
מבן ג' לא וצ"ל דאף דקאמר ר"מ במסכת פרה ארבנן קאי ולא
בשמועה זו ללמוד מכאן לספור יום שפוסקת בו למנין ז' נקיים
אר' יוסי הגלילי ובתורת כהנים מתני דר' יוסי הגלילי בתר מילתא
שהיו מפרשים סוף היום עולה לה בתחלתה דסוף יום שפוסקת
דר"מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה:
ולאו ק"ו הוא ומה נדה. מריש פירקין ל"ק מידי כדפרישית התם
בו עולה לה ראשון לז' נקיים וזו מדת בנות כותיים הוא ששנינו
: שנים שיום אחד עולה להם בתחילתן אינו דין
בהן יום שפוסקת בו סופרת למנין ז': ה"ג שנים
שיום אחד עולה להם בסופן. האי תחילתן היינו תחילת שנה וסוף
שיום אחד עולה להם בסופו כו'. שנים הקצובין לכל דבר שיום
אחד עולה להן בתחלת שנה אחרונה בסוף שנים הקצובות לדבר:
חשבון והאי סופן היינו סוף שנה ותחילת חשבון וא"ת זבה תוכיח שהיא
איפכא מנדה שאין סוף היום עולה לה בתחילתה שזהו מנהג
אינו
כותים כדאיתא בריש פרק בנות כותים דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' דאע"ג דפריך עלה אנן נמי נספריה לא קיימא
לן הכי מדפריך בפרק בתרא דנדה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה ואפ"ה תחילת היום עולה בסופה לר' יוסי בפרק כיצד
צולין דאמרינן מקצת היום ככולו דלא מצי למשכח טומאת התהום דזבה משום דאין סותרת למפרע ואינה מטמאה
אלא מכאן ולהבא וזבה גדולה נמי לא משכחת אלא בשופעת או ברואה שני בין השמשות וצ"ל דהאי ק"ו דהכא לרבנן ולא לרבי
יוסי מיהו אפילו לרבנן קשיא דנהי נמי דלכי חזיא בשביעי מטמאה למפרע מ"מ כיון דשריא לשמש לאחר טבילה מיד מדאורייתא
אי לאו משום דאסרו רבנן שמא תבא לידי ספק כדאמרינן בפרק בתרא דנדה ע"כ עולה לה תחלת היום דאי לאו
הכי וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר אמר רחמנא וליכא ונראה דלא דמיא זבה להני דהא אימים נקיים קפיד רחמנא
והיאך יעלה סוף היום והרי אין יום זה טהור דכבר ראתה ואע"פ דבשומרת יום סוף היום עולה כמו שאפרש שאני התם דספירת
אחד לאחד נפקא לן בסוף נדה מדכתיב יהיה אבל הכא אחר תטהר כתיב דדרשינן שלא תהא טומאה מפסקת אבל תחלת
היום דין הוא שיעלה בסופה דכל כמה דלא ראתה הרי הוא טהור וא"ת ואמאי דחיק לאשכוחי זבה גמורה לר' יוסי ברואה בשתי בין השמשות
הא
משכחת לה ברואה בלילות דספירת לילה לאו ספירה היא כדאיתא בפ"ב דמגילה וי"ל דדחיק אזבה ביממי משום דכתיב כל
ימי
זובה דמהאי טעמא א"ל ר' שמעיה לר' אבא בסוף נדה אימא ביממי תהוי זבה בלילות תהוי נדה ובפ"ק דהוריות נמי
צדוקים דאמר ד) זבה לא הוי אלא
ביממא ומיהו לא יתכן דאם
כן הוה ליה לפרושי ולימא זבה
ביממי
היכי משכחת
לה ועוד דכי משני
גבי
דרואה