ארבעה ראשי
שנים פרק
ראשון ראש השנה ג.
מסורת הש"ס
תורה אור השלם
וישמע
הכנעני מלך ערד. במדרש ו) אמרינן דהיינו עמלק כמו
אלא וייראו. נתגלו: כדריש לקיש. כי גוע נתינת טעם הוא לדבר
א)
1. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ
שלפניו נתגלו העדה לפי שגוע אהרן. שלשון כי בד' לשונות משמש
שיסד הפייט בפזמון של פרשת זכור כסות ולשון שינה
עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא
ב)
יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים
במקרא פעמים בא במקום אם פעמי' בא במקום דילמא שמא פעמי'
היות כמלך ערד אבל מ"מ דייק שפיר דהוה סיחון קיים מדשינה
ג)
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ
בא במקום דהא שנותן טעם לדבר פעמים בא במקום אלא וסותר
עמלק עצמו לבא כדמותו ונראה דמההוא דמסעי קא דריש דאי מההוא
ד) ה)
מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: במדבר כא א
ו)
2. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי
את דבור שלפניו. כי יהיה להם דבר
דחקת הא מפרש דשמע כי בא
❖
ז) ח)
גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת
כי תפגע כי יקרא
ישראל דרך האתרים ורש"י לא דק
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה
1
אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל
קן כולן לשון אם הם וכן
בפי' חומש:
שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד
בֵּית יִשְׂרָאֵל:
אלא וייראו כדר"ל. כלומר שנתגלו
במדבר כ כט
כי תבאו כי תלכון
הגהות הב"ח
וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל והיינו
3. וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
כי תכלה כי תשא
לפי שמת אהרן והיינו בלשון
(א) גמ'
דכתיב 2 ויראו כל העדה כי גוע אהרן
בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד
וכל המשמשין במקום כאשר ובמקום
דהא דאי אמרת וייראו לשון ראייה
בעשרים בחדש
לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:
וא"ר אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו
(ב) תוס'
שמות מ יז
אשר כולן לשון אם הם שמצינו בכמה
אין מתיישב לפרש האי כי בשום ז)[אחד]
הוא
4. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית
כדריש לקיש דאמר ר"ל כי משמש בד'
מקומות אם משמש לשון כאשר ולשון
מהנך בארבע לשונות מיהו קשיא
(ג) ד"ה
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים
לשונות אי דילמא אלא דהא מי דמי התם
אשר כמו ואם יהיה היובל
דילמא לשון כאשר (ב) כלומר ויראו
לנטיעה
בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל
❖
ולירקות
מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:
כנען הכא סיחון תנא הוא סיחון הוא ערד
כאשר גוע אהרן כמו ויראו אחי
שהרי בודאי יהיה ואם תקריב מנחת
במדבר י יא
יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו
בכורים הרי זה וכאשר
הוא כנען סיחון שדומה לסייח במדבר
5. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי
ישטמנו ויראו פלשתים כי
תקריב שהרי חובה הוא וכן אם כסף
לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ
כנען על שם מלכותו ומה שמו ערד שמו
מוסף רש"י
מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ
תלוה אם יבלענו ממקומו
מת גבורם ושמא אין
איכא דאמרי ערד שדומה לערוד במדבר
אל תקרי ויראו אלא
שמות יט א
מִדְבַּר סִינָי:
מתישב כאן כמו בהני והא דמפרשינן
המדבר בשלות רשעים. דילמא
וייראו.
6. וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ
כנען על שם מלכותו ומה שמו סיחון שמו
קראי בלשון כאשר כמו כי בא סוס
כגון כי תאמר בלבבך שמא
הַשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע
ואימא ר"ה אייר לא סלקא דעתך דכתיב
לְמַלְכוּתוֹ:
תאמר רבים הגוים האלה לא תאמר
פרעה כי תרבו ופריתם
דברי הימים ב ג ב
ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד
כן לא תירא מהם כי תאמרו מה נרדף
אין זה לשון חמישי כדפירש
3
7. וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה
(במדבר
כ כט) כי משמש
לחדש הוקם המשכן וכתיב ויהי בשנה
לו וכי תאמרו מה נאכל בשנה
בקונטרס דכי תבא וכי תלכון כי תשא
וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה
4
בארבע לשונות.
לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ
השביעית כי תראה חמור
כי תכלה וכל המשמשין בלשון כאשר
השנית בחדש השני (א) נעלה הענן מעל משכן
מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית
לשון אם הם משמשין שמצינו בכמה
שונאך וחדלת (כי תראה
ה)
העדות מדקאי בניסן וקרי לה שנה שנית
בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ
דוכתי אם משמש בלשון כאשר כמו
והתעלמת) והרבה כאלו לשון שמא הן.
הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל
וקאי באייר וקרי לה שנה שני' מכלל דר"ה
(גיטין צ.
יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיְיָ:
ואם יהיה היובל הרי זה כאשר יהיה
לא צחקתי כי יראה ה"ז
עי"ש בארוכה)
מלכים א ו א
לאו אייר הוא ואימא ר"ה סיון לא ס"ד
שהרי ודאי יהיה וכן ואם תקריב מנחת
לשון דהא לפי שיראה. ויאמר לא כי צחקת
8. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל
דכתיב בחדש השלישי לצאת בני ישראל
5
הֹר הָהָר עַל פִּי יְיָ וַיָּמָת
ה"ז לשון אלא. כי גוע אהרן
בכורים ה"ז כאשר תקריב שהרי הוא
שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים
מארץ מצרים ואם איתא בחדש השלישי
כשאתה קורא וייראו הרי זו לשון דהא
חובה ומה שפי' כאן בקונטרס כל
לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ
בשנה השנית לצאת וגו' מיבעי ליה ואימא
המשמש בלשון אשר לשון אם הם לא
הודו לה' כי טוב שהרי
מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:
תמוז ואימא אב ואימא אדר אלא אמר ר"א
יתכן ובסוף המגרש
טוב. לא תקפוץ את ידך וגו'
במדבר לג לח
אלא פתוח תפתח: סייח. עייר בן
פירש בקונטרס שהם לשון דהא
מהכא
ויחל
לבנות בחדש השני בשני
9. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה
6
סוס: ערוד. חמור הבר: ואימא אב
וכן עיקר:
בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ
בשנת ארבע למלכותו מאי שני לאו שני
אי דילמא אלא דהא. כי ימצא כי
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה
ואימא אדר. דכל חדשים שבין אב
לירח
שמונין
בו למלכותו מתקיף לה
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל
לשבט פקע לן לעיל מדקאי באב וקרי
יקרא כי תראה כי תפגע כולם ל'
אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתוֹ
רבינא
ואימא
שני בחדש א"כ שני בחדש
ליה שנת ארבעים כו': מאי שני.
דברים א ג
אם הם וכן רובם כי תאמר בלבבך אין
אֲלֵהֶם:
01. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת
בהדיא הוה כתיב ביה ואימא בשני בשבת
דהדר כתב פעם אחרת בקרא
שייך לפרש בלשון אם דהוה משמע
סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר
חדא דלא אשכחן שני בשבת דכתיב ועוד
בשני מהכא שמעי' דשני לירח
לשון אם תאמר לא תירא הא אם לא
יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג
מקיש שני בתרא לשני קמא מה שני קמא
שמונין בו למלכים: שני בחדש
תאמר תירא וע"כ לשון דילמא הוא
מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב
בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:
בהדיא הוי כתיב ביה. כדכתיב
כלומ' שמא תאמר בלבבך רבים הגוים
חדש אף שני בתרא חדש תניא כוותיה דר'
דברים א ד
וגו' לא תאמר כן וכן כי תאמר מה
בכמה מקומות באחד לחדש וכתיב
11. דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן
ח)
יוחנן מניין שאין מונין להם למלכים אלא
בשנה השלישית בעשור לחודש: שני
חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ
נרדף לו וכי תאמרו מה נאכל
מניסן שנא' ויהי בשמונים שנה וארבע מאות
7
כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי
בשבת לא אשכחן דכתיב ביה קרא.
כי תראה חמור שונאך כי גוע
הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו'
❖
דהדר ביה קרא בשני: תניא כוותיה
אהרן דמשמע לשון דהא והיינו
(תענית ט.)
נחמיה א א
וכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי
21. וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ
8
דר' יוחנן. בכולי קראי דאייתי לעיל:
לשון אשר:
ערד שמו. ופשטיה דקרא ערד
נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים
ה' וגו' [וכתיב 9 ויהי בארבעים שנה בעשתי
ויבא
לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן
רבינו חננאל
עשר חדש] וכתיב אחרי הכותו את סיחון
שם המדינה או שם עירו:
01
לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן
וקאי באייר וקרי ליה שנה השנית.
וישמע הכנעני מלך ערד,
וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי
וגו' ואומר וישמע הכנעני וגו' ואומר ויראו כל העדה כי גוע אהרן וגו'
❖
נחמיה ב א
ותנא הוא ערד הוא סיחון,
רַע לְפָנָיו:
ואין לומר דקרא דאייר
ואומר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית וגו' ואומר ויהי בשנה השנית
ומה שמועה שמע, שמע
להקמת המשכן הוא דקחשיב ולעולם
כי מת אהרן ונסתלקו
בחדש השני וגו' ואומר בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו' ואומר ויחל
ענני הכבוד, וכתיב ויהי
ר"ה אייר דאמר שנה השנית לג"ש
רבינו חננאל (המשך)
לבנות וגו' א"ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם
בארבעים שנה בעשתי
כדאמר לעיל גבי שנת מ' ושנת כ'
מקיש שני בתרא לשני
עשר חדש וגו' אחרי
מתשרי מנינן שנא' דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וגו'
11
הכותו את סיחון, שמע
קמא, מה שני קמא חדש
ומיהו הוה מצי לאתויי קרא דפרשת
וכתיב 21 ויהי בחדש ניסן שנת עשרי' לארתחשסתא וגו' מדקאי בכסליו וקרי
מינה אחר מיתתו של אהרן
אף שני בתרא חדש שמע
במדבר סיני ולא הוה צריך לגזרה שוה
מינה מדאייר הוא חדש
זה המעשה, וקאי בשבט
ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא
זו דמפרש ביה קרא באחד לחדש
שני שמונין בו למלכותו,
וקרי לה שנת ארבעים,
שמע מינה דראש שנה
ראש השנה למלכותו ניסן.
בשלמא היאך מפרש דלארתחשסתא אלא האי ממאי דלארתחשסתא דילמא
[השני] בשנה השנית לצאתם מארץ
תניא כוותיה דר' יוחנן
שמונין ליציאת מצרים
מצרים :
למנינא
מנין למלכים שאין מונין
לאו תשרי הוא. ואימא
שני בשבת לא אשכחן.
והא דכתיב
להן אלא מניסן שנאמר
ראש השנה אייר. ודחינן
ויהי בשמונים שנה וארבע
לא סלקא דעתך כול'.
ויהי בוקר יום שני מפרש בירושלמי אין למדין מברייתו של עולם כלומר דלאו אשבת קאי אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם:
תניא כוותיה דר' יוחנן. לאו לאפוקי דר' אלעזר דהא מייתי נמי דר' אלעזר בהך ברייתא ובקרא דר' אלעזר לא סגי דהוה אמינא
מאות שנה וגו'. אמר
ואימא סיון ודחינן לא ס"ד
רב חסדא לא שנו אלא
כול'. ואקשינן ואימא תמוז
דלשלמה ודאי הוי שני לירח שמונין לו למלכותו לפי שעמד בניסן אבל לשאר מלכים לא להכי צריך נמי דמקיש ליציאת מצרים:
ואימא אב ואימא אדר,
למלכי ישראל אבל למלכי
מכלל דניסן לאו ראש השנה. אע"פ שיש כמה חדשים בין ניסן לתשרי שיש לומר שהם ראש השנה מ"מ הואיל דאפיקתיה מניסן
אומות העולם מתשרי
ולמה הניח אלול ותשרי
ומרחשון וכסליו וטבת,
מנינן, דכתיב דברי נחמיה
אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוה ראש השנה לכמה דברים לשמיטין וליובלות (ג):
לפי שבפירוש דחאם
בן חכליה ויהי בחדש
כסליו [בשנת עשרים] וגו'.
למנינא
המקרא, הוא שאמרנו
מדקאי באב במיתת אהרן
וכתיב ויהי בחדש ניסן
וקרי לה שנת ארבעים, וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים, שמע מינה כי מאב ועד שבט אין אחד מהן ראש השנה, שאילו היה
שנת עשרים לארתחשסתא המלך, וגמר שנת עשרים שנת עשרים לגזירה שוה, מה זה שנת עשרים לארתחשסתא אף זה
שנת עשרים לארתחשסתא, ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים, מכלל דראש שנה
אחד מהן בראש השנה, בארבעים ואחת הוה ליה למיכתב, אלא ודיי בהני כולהי ליכא לספוקא בחד מיניהו דהוא ראש השנה.
ובתמוז ובאב ובאדר לא מצא פסוק לדחות. ואמר ר' אלעזר מהכא ויחל לבנותו בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו.
שלהם לאו ניסן, דאי לא, שנת עשרים ואחת הוה ליה למיכתב כול' ופשוטה היא.