ארבעה ראשי שנים
פרק ראשון
ראש השנה יג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
מאי אסיף קציר. אבל מכל מקום פשטיה דקרא חג הבא בזמן
ודלמא לא עייל כלל. ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר
סז א
א) ב)
אסיפה : וקרי ליה בצאת השנה. מ"מ בהאי קרא לחודיה
ג)
רחמנא מצות שביעית לימשך איסורה עד חג הסוכות מלחרוש ולקצור:
א]
ד)
לא ס"ד. דלשתעי קרא אלא כשהביאו שליש דמוכח קרא אחרינא:
לא סגי אי לאו במועד שנת השמטה בחג הסוכות:
ה)
חסר
קורטוב. אחד משמונה בשמינית כדאיתא בפרק המוכר את
וחג האסיף בצאת השנה מאי חג האסיף אילימא. דההוא שם סוכות
סח ב
הספינה ומדה הפחותה נקט
ומשום דבא בזמן אסיפה למה לי דכתב
ו)
ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו
בחד קרא תרי זימני הא כתיב בההוא
ודלמא לא עייל כלל
וקאמר רחמנא תשמט
סט ג
ז)
ולא
❖
חסר טיפה אינו טובל: קציר
קרא גופיה באספך את מעשיך: אלא
ח)
ותיזיל עד חג הסוכות לא סלקא דעתך דכתיב
ט)
נכרי. ואף על גב דירושה היא להם
מאי אסיף קציר. וה"ק וחג אשר הוא
וחג האסיף בצאת השנה מאי אסיף אילימא
1
באספך את מעשיך מן השדה אסיף
מאבותיהם כדאיתא בע"ז פרק רבי
י)
חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך אלא
תורה אור השלם
ישמעאל
דאמר רחמנא
אשר אתה קוצר בו אינו משנה הנכנסת
מאי אסיף קציר $וקים להו לרבנן דכל תבואה
❖
כ)
1. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי
ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה
אלא משנה היוצאת ולמדך כאן שקציר
מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע
שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני
היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר
החג הולך אחר שנה שעברה וקים
בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת
ראש השנה וקא קרי לה בצאת השנה א"ל
דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע
להו לרבנן שאמרו התבואה אחר שליש
הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת
הגהות הב"ח
מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:
ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש
דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע
ומ"מ ט)(דייק) התם שפיר משום אשרות
(א) רש"י
שמות כג טז
שהביאה שליש לפני ר"ה: וקא קרי ליה
שמדורות הראשונים:
לפחות משליש א"ל לאו אמינא לך $ לא
מטמאה טומאת
2. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
דאקריבו עומר והדר אכול.
דקים (ב) תוס'
בצאת השנה. שהיא משנה היוצאת
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ
תפיק נפשך לבר מהלכתא כל מדות חכמים
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן
אלמא תבואה אחר שליש: וקים להו
הקשה ר' אברהם אבן
כן הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים
בתריה וישבות
לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת
א
לרבנן. בתמיה וכי בקיאין הן בטיב
עזרא הא ממחרת הפסח היינו ט"ו
המן ממחרת באכלם
קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת
סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן
מעבור הארץ
בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח
גידול התבואה לדעת שאין התבואה
עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם
(ג) ד"ה
כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר
אֶל הַכֹּהֵן: ויקרא כג י
ב
הנשחט בי"ד כדכתיב בפרשת מסעי
ראויה לקצור בחג אא"כ הביאה שליש
3. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ
סגי בה'
שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין שלשה על
בשנה שעברה: לא תפיק נפשך בר
ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד
ג
יומי
מִמָּח¢ רַת הַפֶּסַח מַצּוֹת
❖
שתייבש
שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר
מהלכתא. לפקפק בשיעור חכמים:
רמה וזה היה בט"ו והשיב לו ר"ת
וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:
יהושע ה יא
כל מדותם כך הוא. מצומצמת: חסר
דה"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ
נימא אחת אינו מטמא מדרס הדר א"ר ירמיה
4. וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן
קורטוב. מדה קטנה מאד אחד מח'
ממחרת הפסח כלומר מן הישן מצות
לאו מילתא היא דאמרי דבעו מיניה חברייא
בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
גליון הש"ס
בשמינית בלוג: כביצה (א) אוכלים. וקים
וקלוי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה
וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח
מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן
גמ' וקים כו'.
יהושע ד יט
יְרִיחוֹ:
דהיינו ט"ז דאקריבו עומר והדר אכול
להו לרבנןח) שאין בית הבליעה מחזיק
שם לא תפיק כו'.
5. וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו
לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד
וה"נ אשכחן ט"ז דאקרי בעצם היום
לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת
שם אלא
כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו
נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי
קים להו ה"נ קים להו.
2
וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה
הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא
וכתיב בטומאת אוכלין מכל
דניאל יא טז
בְיָדוֹ:
ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס"ד
תאכלו עד עצם היום הזה י) וא"ת
האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת
6. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ
דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח
אחת: שלשה טפחים על שלשה טפחים
ואמאי איצטריך למכתב שאכלו מן
3
שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ
מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:
מטמאים מדרס. שיערו חכמים
ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול
הישן הא פשיטא דמצות אכלו בלילה
דברים טז יג
שכשיעור הזה ראוי לישיבה: לאו
הראשונה ויש לומר דההיא אכילה לא
דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו
7. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי
מילתא היא דאמרי. שהקשתי לומר
חשיבה דסגי בכזית להכי אתא קרא
לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית
אמר להן כל שלא הביא שליש ביד נכרי
וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה
למימר דעיקר אכילה היתה מן הישן
וקים להו רבנן בין שליש לפחות משליש
ודלמא עייל ולא קים להו $ אלא קים
לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:
דודאי קים להו: דעייל ביד נכרי.
❖
ואתא קרא לספר שבחו של מן דכתי'
(ב)
ויקרא כה כא
להו הכא נמי קים להו ודלמא לא עייל
שנתבשל עד שלא באו לארץ:
ולא היה עוד לבני ישראל מן דאמרינן
כלל אבל היכא דעייל ריבעא בין שליש
קצירכם. ראשית קצירכם ומשראוי
במדרש משל לתינוק שאכל פת שעורין
רבינו חננאל
לפחות משליש לא קים להו לא סלקא דעתך
לקצור היא קרויה קציר: ממחרת
מפני שאין לו פת חטין ומקודם לכן
דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש
שנאמר וחג האסיף בצאת
הפסח. הוא יום הקרבת העומר
היו יכולין לאכול מן הישן כשעלו מן
4
השנה, וקיימא לן דהאי
הירדן בעשור לחדש אלא שבמן היו
ממחרת יום הראשון של פסח:
ואי ס"ד דלא עייל כלל בחמשה יומי מי קא
אסיף קציר הוא. וכך
ודלמא עייל ולא קים להו. מסקנא
חפצים יותר כל זמן שלא פסק להם
פירושו, כל קציר הנקצר
מליא אלא מאי דעייל רבעא או דנקא אכתי
❖
בחג הסוכות בצאת
ומיהו קשיא דבתוספתא דסוטה
דמילתיה דר' ירמיה הוא ואי ס"ד לא
בחמשה יומי מי קא מליא אלא מאי אית לך
השנה, כלומר מן השנה
ובפ"ק דקדושין
אמרינן
קים להו דלמא עייל ביד נכרי ולא
היוצאת הוא חשוב, וקים
למימר 5 ארץ צבי כתיב בה ה"נ ארץ צבי
הוה קים להו: ה"נ. גבי תבואה
שהיו מסתפקין במן שבכליהם עד ט"ז
הגהות מהר"ב
[להו] לרבנן דכל תבואה
כתיב בה מתקיף לה רבי חנינא ומי מצית
שנקצרת בחג הסוכות,
הנקצרת בחג: קים להו. שהביאה
בניסן דכתיב וישבות המן ממחרת
רנשבורג
בידוע שהביאה שליש
אמרת דהאי אסיף קציר הוא והכתיב 6באספך
שליש לפני ר"ה: ודלמא לא עייל כלל.
באכלם מעבור הארץ שמע מינה
א] תוס'
לפני ראש שנה, וקרי ליה
מגרנך ומיקבך ואמר מר בפסולת גורן ויקב
משאכלו חדש פסק וע"כ י"ל דט"ז נמי
בדקו עד שמצאו מתבואה עד שלא
בצאת השנה. ואמרינן וכי
❖
קים להו לרבנן בין פחות
הכתוב מדבר א"ר זירא הא מילתא הואי
קרי ממחרת הפסח לפי שהוא יום
התחילה ליבשל כלל וממנו הביאו:
שליש לשליש. ופרקינן
ארץ צבי. מה צבי קל ברגליו מכל
מחרת אכילתו דנאכל בליל ט"ו ובפ'
בידן ואתא רבי חנינא שדא ביה נרגא
לא תוקי ותפיק נפשך
שני דחלה בירושלמי פלוגתא היא
החיות אף א"י קלה לבשל פירותיה מכל
לבר מהילכתא. כלומר,
מוסף רש"י
אלא מנלן כדתניא רבי יונתן בן יוסף
אין לאדם להוציא עצמו
דאמוראי והכי איתא התם ר' יונה
הארצות הכי מפרש לה במס' כתובות
אומר 7 ועשת את התבואה לשלש השנים
לא תפיק נפשך לבר
מן ההלכה, ולדקדק איך
בפרק בתרא : מי מצית
בעא קמיה דר' ירמיה בשעה שנכנסו
מהלכתא.
יתכן דבר זה, דהא כל
אל
מידות חכמים כך הן במ'
אמרת דהאי אסיף קציר. דקאמרת
ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו
(סוטה טז:) כל
סאה הוא טובל במ' סאה
דהאי אסיף יתירא למידרשיה לשון קציר הוא: והא כתיב. בעלמא
שתהא אסורה משום חדש
אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפילו
מדות חכמים כן הוא.
חסר קורטוב אינו טובל.
באספך מגרנך ומיקבך: ואמר מר. שלמדך הכתוב לעשות סכך של
יבשה אמר ליה ואפילו יבשה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חיטין
פי' קורטוב, אחד משמונה
(כתובות קד.) בפסולת
בשמינית וכי יכול אדם
בעלייה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א"ר
סוכה בפסולת גורן ויקב כגון קשין וזמורות דבר שאין מקבל טומאה
גורן ויקב.
לעמוד בתתק"ס (ספל)
יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שנייה היא שמצות עשה דוחה
וגידולו מן הארץ והאי חג האסיף נמי דקאמרת יתירא הוא משום דכתיב
רוטל מים שהן שיעור
ל"ת על דעת ר' יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו
גבי באספך את מעשיך לאו יתירא הוא אלא זהו שם החג על שם
(סוכה
המקוה, אם חסרו חלק
יב.)
אחד משמונה בשמינית.
כתוב בצדה ניחא על דעת ר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה
שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב וה"ל כמאן דכתב וחג הסוכות
וכן כביצה מטמאה טומאת
אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרין להם וכרבי
בצאת השנה באספך מעשיך בזמן שהאדם אוסף אל הבית תבואה
אוכלים כול'. אלמא קים
שבשדות: הא מילתא הוה בידן. היינו סבורין שנלמוד מכאן שהתבואה
ישמעאל דא"ר ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו
להו בהני כולהו, בשליש
לפחות משליש נמי קים
אחר שליש: ואתא ר' חנינא שדא ביה נרגא. לומר דהאי אסיף שפיר
שבע שכבשו ושבע שחלקו התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו
להו. ואתא ר' ירמיה
משתמע בלישנא דקרא ולאו יתירא הוא: ועשת את התבואה לשלש
מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ו התיב ר' אלעזר בר יוסי
למידק ולפרושי האי סברא
השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש. שעשתה כשהיא בשליש בישולה:
קמיה דר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה
דקים להו לרבנן בין שליש
עשר יצאו: ומהיכן הקריבו. משמע דאי לא הקריבו היו אסורין
לפחות משליש, מן העומר
לגופיה
שהקריבו ישראל בכניסתן
ה"נ
כל היום ודלא כמ"ד במנחות פ' ר' ישמעאל דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר: ארץ צבי. ובחמשה יומי קא מלו והא
לארץ, שנאמר ויאכלו
מעבור הארץ ממחרת
דאמר לעיל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה לענין שתהא ראויה לקצור אינה ממהרת להתבשל בחמשה יומי אבל הכא לענין
הפסח מצות וקלוי בע'צם,
עומר דכתי' כרמל רך ומלא (ג) ועוד דאחר גמר בישולה מאחרין אותן בשדות כדי שתתבשל יפה כדמשמע גבי כ)(רבא) בפ' איזהו נשך :
ש"מ מדכתיב ממחרת
אל הפסח, דווקא ממחרת
הפסח הוא דאכלו, אחר שהקריבו העומר, אבל מקודם לכן לא אכול. ואי אפשר להביא העומר ולהקריבו ממה שהביא שליש ביד גוי, אלא ממה שהיה בעת שנכנסו ישראל לארץ פחות משליש, ואחר כך נתמלא. אלמא קים להו.
ונדחת זו. ודילמא לא עייל כלל. פי' שלא עשת התבואה כלום ביד הגוים אלא אחר דנכנסו ישראל לארץ נעשת שליש ומקודם לכן זרע היתה. גם זו הדוקיא שדיקדקנו כי כל תבואה שהביאה שליש לפני ראש שנה מן השנה שעברה
היא חשובה, מהאי קרא וחג האסיף בצאת השנה, ואוקימנה מאי אסיף קציר, דחאה ר' חנניה ושדא בה נרגא, כלומר חתכו כחתיכת אילן בגרזן. ופשטנה מהא דתניא ר' נתן בן יוסף אומר מה ת"ל ועשת את התבואה לשלש השנים,