ארבעה ראשי שנים פרק
ראשון ראש השנה טו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
או
שבט דתקופה. אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קא בעי אע"ג
מאן שמעת ליה כו'. אלמא ר"ש בן אלעזר כרבן גמליאל סבירא ליה:
עט א
א)
אתרוג קשיא ליה ידא. קשה לעץ האתרוג ידים ממשמשות בו: שבט
דשאלו באתרוג (וקשיא אמאי לא בעי באחד באלול ר"ה למעשר
ו)
ב)
דחדשים. של לבנה: או שבט דתקופה. חמה לסוף שלשים של תקופת
בהמה או בקמייתא בו' בסיון ר"ה לשתי הלחם ובאינך):
ג) ד)
דחדשים.
טבת נכנס שבט של חמה: היתה שנה
מעוברת מהו. אימתי ר"ה
אע"ג שבישול הפירות הולך אחר החמה שנאמר
ה)
פ ב
ו)
ממגד תבואות שמש ה"נ
שבט הסמוך לטבת או אדר הראשון
❖
שהוא במקום שבט: אחר רוב שנים.
כתיב ממגד גרש ירחים וגם
מאן שמעת ליה דאזיל בתר לקיטה ר"ג
❖
מי ששמו שבט: אמר רבה אתרוג בת
ישראלים מונין ללבנה:
וקתני שבט אלא אי אתמר הכי אתמר
בשלמא סיפא לחומרא. תימה
ששית. שחנטה בששית: פטורה מן
הגהות הב"ח
אמר רבה בר רב הונא אע"ג דאמר רבן גמליאל
רבינו חננאל
המעשר. לקמיה מפרש טעמא דכולה
מאי חומרא הרי קולא
(א) תוס'
אתרוג אחר לקיטה כירק ראש השנה שלו
מילתא: א"ל אביי בשלמא סיפא.
היא לענין מעשר וחומרא לענין
מאי שנא התם (בהוויה)
שבט מאי שנא התם דקתני אם היתה
[בברייתא] דתנן ולירקות
דקא אמרת בת שביעית שנכנסה
שביעית ואי הוה אזיל לחומרא בתרוייהו
דקתני ואם היתה שנייה
שניה נכנסת לשלישית ומאי שנא הכא
לשמינית פטורה מן המעשר אלמא
הוה שייך חומרא אבל השתא הוה ליה
נכנסת לשלישית, ומאי
דקתני אם היתה שלישית נכנסת לרביעית
נהגה בה קדושת שביעית ומיחייב
למימר בשלמא סיפא בתר חנטה וי"ל
שנא הכא גבי אתרוג דקתני
אם היתה שלישית נכנסה
מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאתרוג קשיא
לאפקורה והפקרא פטורה מהמעשר
דהכי קאמר בשלמא סיפא אפילו
לרביעית כול' ופשוטה
דמשמע דאזלת בה בתר חנטה לענין
מטעם ספק דבתר חנטה או בתר
ליה ידא ואיידי דממשמשי ביה כולי עלמא
היא. פיר' שבט דחדשים
הפקר שביעית ולענין ביעור נמי
לקיטה אזלת לחומרא לענין ביעור
הוא מניין ימות הלבנה
בשביעית לא טעין פרי עד תלת שנין
שנ"ד ימים לי"ב חדש.
כדקאמרת חייבין בביעור כל הך סיפא
וניחא הא דפטורה מן המעשר מאחר
בעא מיניה ר' יוחנן מרבי ינאי אתרוג
שבט דתקופה לחשבון
אע"ג דסתרא לה לרישא דקאמרת בת
דחייבו חכמים להפקיר:
חמה, והם שס"ה ימים
ר"ה שלו אימתי א"ל שבט שבט דחדשים
יד הכל ממשמשים בו ואת אמרת
ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן
לי"ב חודש. ושבט של
או שבט דתקופה א"ל דחדשים בעא מיניה תתחייב במעשר. לא נקט האי
חמה נקרא ינוארים בלשון
המעשר דהפקר הוא משום שביעית
יוון. פעמים שבאים
רבא מרב נחמן ואמרי לה ר' יוחנן מרבי
אלמא בתר לקיטה אזלת בה לענין
טעמא אלא למאן דאמר לעיל
ט"ו של שבט שנת
ינאי היתה שנה מעוברת מהו א"ל הלך
הלבנה, ביתר מחציו
שביעית דאי לאו דשביעית נהגא בה
שוה לאילן לכל דבר כשאר אילנות
ומרובו של שבט שנת
לא הוה מפטרא דהפקרא דשביעית
דכולהו מודו דבתר חנטה אפי' הכי
אחר רוב שנים אמר רבה אתרוג בת
החמה. ופשטנה שבט
פטר לה ממעשר כדתניא במכילתאב)
פטורין מן המעשר מטעם יד הכל
של חדשי הלבנה, ואפילו
ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן
אם היא שנה מעוברת,
ממשמשין דלמאי דסבר אבטולמוס
ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית
המעשר ופטורה מן הביעור ובת שביעית
ראש השנה שלו שבט,
משום חמשה זקנים דאתרוג אחר
השדה ג) מה חיה אוכלת ופטורה מן
בתר רוב שנים אזלינן.
שנכנסה לשמינית פטורה במעשר וחייבת
לקיטה למעשר ואחר חנטה
המעשר אף אדם פטור הא לא הוה
אמר רבה אתרוג בת
בביעור א"ל
אביי בשלמא סיפא לחומרא
שישית שנכנסת בשביעית
לשביעית (א) לא הוה צריך לטעם
קשיא לי דאמינא ספוקי מספקא לך
פטורה מן המעשר, בתר
אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי
זה דבין לענין חדש וישן בין לענין
אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין
לקיטה אזלינן לעיניין
דאמרינן זיל
בתר חנטה אי הכי תיחייב
מעשר שני ועני אזיל בתר לקיטה
שביעית או בתר לקיטה כמו במעשר
מעשר, מפני יד הכל
ממשמשין בה, וההפקר
במעשר א"ל
יד הכל ממשמשין בה ואת
ובחנם אייתי
לקמן דאבטולמוס
ואזלת לחומרא דשביעית דאורייתא
פטור מן המעשר. ופטורה
היא וספיקא דאורייתא לחומרא: אלא
דהיינו מתני' דבכורים
אמרת תיחייב במעשר ורב המנונא אמר
מן הביעור, דאזלינן
רישא. דסיימת בה פטורה מן הביעור
דאתרוג שוה לאילן בג' דרכים
בתר חנטה. והא בת
בת ששית שנכנסת לשביעית לעולם
א
שישית היא, מיקל
דקולא הוא: אמאי דאמרינן זיל בתר
ולירק בדרך אחד:
ששית ובת שביעית הנכנסת לשמינית
במעשר ובביעור. ובת
שאין
דבר שחייב במעשר
חנטה. אשמעת לן בה דלא מספקא
שביעית שנכנסת לשמינית
לעולם שביעית מיתיבי ר"ש בן יהודה אומר
אא"כ גדל בחיוב ונלקט
חייבת בביעור ופטורה
לך ומסקנא דרישא וכולה סיפא חד
משום ר"ש אתרוג בת ששית שנכנסת
מן המעשר, ואוקימנא
בחיוב. לענין חדש וישן מעשר שני
טעמא הוא דפשיטא לך דבתר חנטה
לחומרא. ורב המנונא
לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן
אזלינן: אי הכי. דלא מספקא ולא נהגא
ועני לא בעי גדל ונלקט בשנה אחת
אמר בת שישית שנכנסת
הביעור שאין לך דבר שחייב במעשר
לשביעית לעולם ששית,
שביעית באתרוג בת ששית: תתחייב
ואזלינן בתר חנטה והכא פטור משום
פי' שחייבת במעשר. ובת
במעשר. דלאו הפקר הוא: יד הכל
יד הכל ממשמשין:
אא"כ גדל בחיוב ונלקט בחיוב ובת
שביעית שנכנסת לשמינית
שאין לך דבר שחייב בביעור
ממשמשים בה.
נהי דלא מחייב
לעולם שביעית. ואותבינן
שביעית שנכנסת לשמינית פטורה מן
הא דתני ר' שמעון בן
אא"כ גדל בשביעית ונלקט
לאפקורה דלא נהגא בה שביעית מיהו
המעשר ופטורה מן הביעור שאין לך
יהודה משום ר' שמעון
בשביעית. וא"ת ומאי קשיא ליה סיפא
כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית
אתרוג בת ששית שנכנסת
דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית
ואין אתרוג זה נשמר בה לבדו ועל
בין לרבה בין לרב המנונא הא כולהו
לשביעית פטורה מן
ונלקט בשביעית רישא קשיא לרב המנונא
המעשר ומן הביעור, שאין
כרחו הכל ממשמשין בו והפקר פטור
תנאי פליגי אדר"ש בהא דהא מילתא
דבר חייב במעשר אלא
סיפא קשיא בין לרבה בין לרב המנונא
מן המעשר: רב המנונא אמר לעולם
דפשיטא דבכל דוכתי בין למעשר בין
הגדל והנלקט בחיוב, ובת
תנאי היא דתניא אמר רבי יוסי אבטולמוס
ששית. וחייב במעשר דכיון דשביעית
לשביעית אילן בתר חנטה ירק בתר
שביעית שנכנסת לשמינית
פטורה מן המעשר ומן
העיד משום חמשה זקנים
אתרוג אחר
לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש ועוד
לא נהגא בה ולאו הפקרא דמלכא היא
הביעור, שאין לך דבר
קשיא דבפ' מקום שנהגו
משמוש יד הכל שבה אינו אלא גזל ואין
לקיטתו למעשר ורבותינו
נמנו באושא
שחייב בביעור אלא הגדל
הפקר כזה פטורה מן המעשר: מיתיבי
קאמר רבי שמעון גופיה כל הספיחים
והנלקט בפטור. קשיא
ואמרו אחר לקיטתו בין
למעשר בין
ב
לרבה. ולרב המנונא דאמר
ר"ש בן יהודה אומר כו' הכי גרסינן
אסורין חוץ מספיחי כרוב שמעמידה
לשביעית שביעית
מאן
דכר שמיה
לעולם בתר חנטה אזלינן,
לה בתוספתא שאין לך שחייב במעשר
רב נסים גאון בשל שביעית היוצאים
ד)
קשיא ליה רישא וסיפא,
חסורי
רישא קתני אתרוג בת
אלא אם כן גדל בחיוב ונלקט בחיוב
בשמינית ונראה הני מילי לענין שאר
ששית שנכנסת בשביעית
ובסיפא גרסי' שאין לך שחייב בביעור
אא"כ גדל בשביעית ונלקט
דיני שביעית חוץ מלענין ביעור ועוד נראה דלא איירי הכא אלא
פטור מן המעשר, הנה
בשביעית. ברישא דמילתיה יהיב טעמא לפטורא דמעשר לפי שהוציאו
באתרוג דוקא ושמא שום טעם יש ומיתוקמא שפיר השתא כרבי
בתר לקיטה [אזלינן],
שאין לך נלקט בשביעית
מכלל שאר אילנות שהלכו בם אחר חנטה לפיכך הוזקק ליתן טעם
שמעון ההיא דבנות שוח שביעית שלהן שניה :
וחייב במעשר. וסיפא
לדבריו ואשמועי' כרבה דאע"ג דלאו הפקר דמלכא הוא כיון דסוף
ורבותינו
נמי דקתני בת שביעית
סוף יד הכל ממשמשין בה פטורה מן המעשר דלפטורא דביעור לא אצטריך למכתב טעמא דלא אפקיה מדין שאר אילנות דאזלינן בה בתר
שנכנסת לשמינית פטורה
מן הביעור, גם זו בתר
חנטה וסיפא יהיב טעמא לפטורא דביעור דלפטורא דמעשר הא אשמעינן טעמא דלא חייבוהו חכמים במעשר אא"כ גדל בחיוב ונלקט בחיוב
לקיטה אזלינן שאין לך
וזה לא גדל בחיוב: אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית. דכי כתיב לבהמתך ולחיה אשר בארצך דילפינן מינה ה) ביעור בשביעית
[דבר] נלקט בשמינית
כתיב ולא בשמינית: סיפא קשיא בין לרבה בין לרב המנונא. דהא תרוייהו בתר חנטה אזלי בשביעית ובת שביעית שנכנסת לשמינית חייבת בביעור
וחייבת בביעור. ולא מצא
פירוק. סיפא קשיא לרבה
דהא לא פליג רב המנונא אדרבה אלא בבת ששית שנכנסת לשביעית: תנאי היא. האי תנא פליג עלייהו ותנא אחרינא קאי כוותייהו: דתניא כו'
דאמר בת שביעית שנכנסת
הכי גרסי' בתוספתא דמסכת שביעית א"ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ורבותינו נמנו באושא
לשמינית חייבת בביעור
וגמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר
בין לשביעית: שביעית מאן דכר שמיה. דקאמר דאימנו עלה רבותינו אלמא איכא מאן דפליג:
[דאזלינן] אחר חנטה,
ומתניתא תני פטורה מן
חסורי
הביעור קשיא ליה. ופריק
רבה תנאי היא, דתניא א"ר יוסי אבטולמוס
העיד משום חמשה
זקנים [אתרוג]
אחר
לקיטתו למעשר, אחר חנטה לשביעית כרבה. ורבותינו שנמנו באושא חלקו בזה ופשוטה היא.