5/4

ארבעה ראשי

שנים פרק

ראשון ראש

השנה

ד.

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

בשביל

שיחיו בני. והא דתנן פרק קמא דמסכת אבות (מ"ג) אל

ומה חשחן. כלומר כל מה שחפצים הכהנים תנו להם משלי: מטונך.

ז א מיי' פי"ד מהל'

א) [חולין קלב. זבחים לב:],

ב) זבחים ח. ב"ב י:,

מעשה הקרבנות הל' יג

ממשאך שבאת עלינו להשיבנו אני משיבך תשובה ראה מה כתוב בה

תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס

ג) [אמר], ד) [תוספתא

סמג לאוין שלא:

די להון מהקרבין וגו' ומצלין לחיי מלכא למדת שלא לשם שמים עשה

י) היינו באומות כ) העולם שתוהין על הראשונות:

פ"א ה"ב], ה) [ביצה יט:],

ב [מיי' פ"א מהלכות

ונדבך

די אע. האי קרא

כי אם להנאתו: הרי זה צדיק גמור.

אם רגיל בכך: כאן בישראל.

במגילת כורש הראשון כתיב כדאיתא

❖

ו) [ברב אלפס אי' וכך היה

ערכין הלכה א]:

רבי שמעון אומר וכו' וכ"ה

שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו

בספר עזרא כשצוה דריוש לבקר

הגיר' בתוספ' לפנינו],

קורא לו תגר אלא תולה היסורין

ולחפש כדכתיב (עזרא ו) באדין

ומה חשחן ובני

תורין ודכרין ואמרין

ז) [תוספתא דערכין פ"ג

תורה אור השלם

דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית

בעונו אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין

ה"ט], ח) [סנהדרין נח.],

לעלון לאלה שמיא חנטין מלח חמר ומשח

ט) בס"א: מבקרות, י) [עי'

1. וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין

לו כגמולו קורא תגר: נדבכין די

ספריא די גנזיא ומכל מקום כיון דעל

כמאמר כהניא די בירושלם להוא מתיהב

מה שפירש התוס' י"ט שם

וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן

אבן גלל. כתב

ששלח ביד עזרא

פי אותה מגילה צוה לבנות דייק

בכוונת דברי תוס' אלו ועי'

להם יום ביום די לא שלו אמר לו רבי

לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח

כתוב בו שורות של אבני שיש שלש

מינה שפיר דהחמיץ ומיהו קשיא

בתוס' ע"ז יט. ד"ה על

חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר

יצחק רבי מטונך די להון מהקרבין ניחוחין

א)

מנת כו' וכן בפסחים ח:

כָּהֲנַיָּא דִי בִירוּשְׁלֶם

בחומות הבית והרביעי של עץ:

לעיל מינה דבתחילת מלכות אחשורוש

ד"ה שמזכה], כ) בס"א:

לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם

לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי

כלבתא. למשכב. ובני נח הוזהרו על

כתבו שטנה וכתיב באדין בטילת

❖

כאומות, ל) [דף ו.],

בְּיוֹם דִּי לָא שָׁלוּ:

ומאן דעבד הכי לאו מעליותא היא והתניא

כך שנאמר (בראשית ב) והיו לבשר

עבידת בית אלהא די בירושלם

ח)

עזרא ו ט

2. דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין

האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו

אחד יצאו בהמה וחיה ועוף שאינן

והות בטלא עד שנת תרתין למלכות

ב)

נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא

גליון הש"ס

נעשין בשר אחד שאין יולדין מן

דריוש מלך פרס וקראי דנבואת חגי

בני ובשביל

שאזכה בה לחיי העולם

וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא

גמ' וכן היה רשב"י אומר.

האדם: בנות מלכים ביקרותיך.

שמנו לו מניסן בשנת שתים לדריוש

עזרא ו י

וּבְנוֹהִי:

הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן

3. נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל

כעין זה ב"ב צג ע"ב. נדה

מיקרות ט) אותך לעתיד לבא: לעולם

❖

כתיב בהו ועוד טובא דלא מייתי

בישראל כאן

בעובדי כוכבים ואיבעית

מז ע"ב:

תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע

שגל. דעלמא מלכתא היא: ורבה בר

הכא אלמא מנו לו מניסן אע"פ שכבר

חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית

אימא מנלן דאחמיץ דכתיב נדבכין

לימא. להאי שגל דהכא גמרא גמר

החמיץ ושמא לא נתברר להם הדבר

מַלְכָּא תִּתְיְהִב:

די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת

הגהות מהר"ב

עזרא ו ד

לה מרביה דכלבתא הואי: עד כסף

עד אחרי כן:

4. וַיִּבֶן אֶת הֶחָצֵר

רנשבורג

שלמה

ונפקתא מן בית מלכא תתיהב למה ליה

עבד מלמעלה ואיהו עבד

ככרין מאה. תנו להם לבוני הבית:

הַפְּנִימִית שְׁלֹשָׁה טוּרֵי

[א] תוס' ד"ה ומעשרות

דעבד הכי סבר אי מרדו בי יהודאי

מלמטה. לאו מקרא

רגל שבו ר"ה לרגלים. רגל שהוא

גָזִית וְטוּר כְּרֻתֹת

וכו' לעבור עליו בשני

אֲרָזִים: מלכים א ו לו

בחדש הנכנס באחד בניסן הוא ראש

דריש אלא קבלה היתה בפיהם:

איקלייה בנורא אטו שלמה לא עבד הכי

5. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ

לאוין וכו'. נ"ב לאו דוקא

עד כסף ככרין מאה. בשנת

השנה לרגלים: נפקא מינה. דהאי

ב' לאוין אלא לאו ועשה

והכתיב שלשה טורי גזית וטור כרתות

וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד

וכמ"ש הרשב"א. דהא קרא

ר"ה: לענין נדר. שהוא מוזהר בבל

שבע למלך היה כשעלה

מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי

ארזים שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד

דביעור עשה הוא. וכ"כ

תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

תאחר ותלה הכתוב איחורו שלשה

עזרא מבבל:

❖

בעל יד דוד:

מלמטה שלמה שקעיה בבנינא איהו לא

וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן:

שלשה

רגלים כסדרן. ומתניתין

רגלים ואשמועי' מתניתין שאינו עובר

נחמיה ב ו

שקעיה בבנינא שלמה סדייה בסידא

6. וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא

עד שיהא פסח ראשון לשלשתן שאם

דניסן ר"ה ר"ש היא

הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי

איהו לא סדייה בסידא (אמר) רב יוסף

מוסף רש"י

עברו עליו שלא כסדרן אינו עובר:

והכי אמרינן לקמן (דף ז:):

בַיְתֵהּ הַיְתִיו קָדָמָךְ וְאַנְתְּ

והחרמין. בין חרמי גבוה בין

ואיתימא רבי יצחק מנלן דאחמיץ מהכא

אחד הנודר. האומר דמי עלי ששמין

מטונך. ממשאך שבאת

ג)

וְרַבְרְבָנָךְ

שֵׁגְלָתָךְ

להכביד עלי אכביד עליך

וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן

אותו כעבד: ואחד המקדיש. דבר

ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו

חרמי כהנים ר"ת

(זבחים לב:) או: הגעתיך

בְּהוֹן וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא

לבדק הבית: ואחד המעריך. שאמר

פסק דצדקה שפוסקים ליתן ביד גבאי

מאי שגל אמר רבה בר לימא משמיה

(חולין קלב.). הרי זה

וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא

צדיק גמור. על דבר זה

ערכי עלי שהערך קצוב בתורה כפי

ישנה בבל תאחר מלמוסרה לגבאי

אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא חָזַיִן

דרב כלבתא אלא מעתה הא דכתיב ועל

ומחשבה זו (ב"ב י:) בדבר

וְלָא שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין

שניו: פעמים שלשה. פעמים שהוא

ואין הגבאי בבל תאחר מלחלקה אבל

מרא שמיא התרוממת ולמאנייא די ביתיה

זה, ולא אמרינן שלא לשמה

שַׁבַּחְתָּ וְלֵאלָהָא דִּי

בבל תאחר בשלשה רגלים: פעמים

מה שאדם נודר ביד עצמו לכשירצה

עושה אלא קיים מצות

נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל

היתיו קדמך ואנת ורברבניך שגלתך

בוראו שצוהו לעשות צדקה

חמשה. דבעינן כסדרן: חייבי הדמין.

אינה בבל תאחר:

אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ:

ומתכוין אף להנאת עצמו

ולחנתך חמרא שתין בהון ואי שגל כלבתא

צדקות

דניאל ה כג

ומעשרות. והא דאמר

אמר דמי עלי: והחרמין. חרמי

7. בְּנוֹת מְלָכִים

שיזכה בה לעולם הבא או

היא כלבתא בת משתיא חמרא היא הא לא

❖

גבוה: בכור ומעשר. מעשר בהמה:

רבא לקמן (דף ו.)

שיחיו בניו (פסחים ח:).

בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל

מכדי קשיא דמלפא לה ושתייא אלא מעתה

וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה"מ

לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר:

תהלים מה י

דקיימי עניים אבל לא מיחייב להדורי

דכתיב בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר ואי שגל

8. עַד כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה

רבינו חננאל

בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה

כלבתא היא מאי קא מבשר להו נביא לישראל הכי קאמר בשכר שחביבה

וְעַד חִנְטִין כֹּרִין מְאָה

ומה חשחן ובני תורין

וְעַד חֲמַר בַּתִּין מְאָה וְעַד

רגלים והא דפריך פשיטא ומשני מהו

תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים זכיתם לכתם אופיר ואיבע"א לעולם

ודכרין ואמרין לעלון

בַּתִּין מְשַׁח מְאָה וּמְלַח דִּי

דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות

❖

לָא כְתָב: עזרא ז כב

לאלה שמיא וגו'. אמר

שגל מלכתא היא ורבה בר לימא גמרא גמיר לה ואמאי קרי לה שגל שהיתה

כתיב עד דעברו עליה שלשה רגלים

ליה ר' יצחק דמטונך,

חביבה עליו כשגל אי נמי שהושיבה במקום שגל איבעית אימא מנלן

כלומר מן המקרא שהבאת

כקרבנות היינו אפילו היכי דקיימי

מוכיח שהחמיץ, שנאמר

דאחמיץ מהכא עד כסף ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה ועד חמר בתין

רבינו חננאל (המשך)

עניים ואין לפרש דהא דקאמר עובר

די להון מהקרבין ניחוחין

מאה ועד בתין משח מאה ומלח די לא כתב וגו' מעיקרא בלא קיצותא

לאלתר היינו עשה כדאשכחן באחריני

לאלה שמיא ומצלין לחיי

ביה באייר שנה שנייה

מלכא ובנוהי, הנה לא

למלכות פלוני, [מכר

והשתא בקיצותא ודילמא מעיקרא לא הוה קים ליה בקיצותא אלא מחוורתא

דברגל אחד עובר בעשה דא"כ הוה

נתנדב לשם שמים אלא

מכירה במרחשוון וכתב

ליה למימר עד דעבר עליה רגל

כדשניין מעיקרא: ולרגלים: רגלים באחד בניסן הוא בחמשה עשר בניסן

להנאתו. ואמרינן ומאן

בה שנה שנייה למלכות

אחד כקרבן:

דעבד כי האי גוונא לאו

פלוני], מאן דאמר מניסן

הוא אמר רב חסדא רגל שבו ראש השנה לרגלים נפקא מינה לנודר

ומעשרות. כגון מעשר ראשון

מעליותא היא, והתניא

מנינן ראש השנה למלכים,

למיקם עליה בבל תאחר ורבי שמעון היא דתניא ד) אחד הנודר ואחד

האומר סלע זו לצדקה

מלוה קדמה. מאן דאמר

ומעשר שני ומעשר

בשביל שיחיו בניי ובשביל

מתשרי מנינן [ראש]

המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ר"ש

שאזכה לעולם הבא הרי זה

השנה למלכים, מכירה

עני ומה שקבע עליהם הכתוב זמן

אומר ה)ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה ו)$ וכן היה ר"ש בן יוחי אומר רגלים

צדיק גמור. ויש שמפרשין

קדמה. ירושלמי: היו מונין

ביעור כדכתיב (דברים יד) מקצה שלש

ליציאת מצרים, שנאמר

הרי זו צדקה גמורה.

פעמים ג' פעמים

ד' פעמים חמשה כיצד נדר לפני הפסח ג' לפני עצרת

שנים תוציא וגו' ותנן בפרק ה' (מ"ו)

ויהי בשמונים שנה וארבע

ושנינן הני מילי לישראל,

מאות שנה לצאת לבני

אבל באומות העולם לא.

ארבעה ת"ר חייבי הדמין והערכין החרמין וההקדשות

חמשה לפני החג

דמעשר שני ערב יום טוב הראשון

ז)

ישראל מארץ מצרים. נבנה

ואיבעית אימא מנא לן

של פסח של רביעית ושל שביעית היה

חטאות ואשמות

עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח

הבית, היו מונין לבניינו,

דאחמיץ מהכא, נדבכין

ביעור דהתם אע"פ שלא הפריש חייב

שנאמר ויהי מקץ ארבעים

די אבן גלל תלתא ונדבך

לקט

שנה אשר בנה שלמה וגו'.

די אע חדת וגו' למה

להפריש ובלבד שבאו לעונת מעשר

לא זכו מנו לחורבן הבית,

לי' למיעבד נדבך דאע,

כדתנן התם וכל זמן

שלא הפריש לא קאי בבל תאחר אבל משהפריש קאי בבל תאחר אף על פי שלא הגיע לזמן הביעור ותדע

שנאמר בעשרים וחמש

אלא אמר אי מרדו בך

לקמן דרשינן תרי קראי לכולהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב אבל מעשרות לא אשכחן אלא חד קרא

ל)

שנה לגלותינו וגו'. לא זכו

יהודאי אקליה בנורא. והא

נתחייבו למנות לאומות

שלמה נמי עבד הכי

ועוד משכחת לה כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור דהא פשיטא כל זמן שלא נתמרח לא מיחייב אמידי ועוד דאפילו את"ל חייב

העולם, שנאמר בשנת

וכו'. ואיבעית אימא מנלן

אתא קרא דביעור א] לעבור עליו בשני לאוין דכוותה אשכחן פ"ק דנדרים (דף ג:) וקצת תימה דלא חשיב הכא תרומה

דאחמיץ מהכא שנאמר

שתים לדריוש בשנת שלש

לכורש. מתני' ולרגלים.

ובכורים דכי היכי דמרבי לקמן

(ד' ה:) מעשר נרבי נמי תרומה ובכורים ושמא בכלל מעשר איתנהו כמו בכל דוכתי דקתני חייב ולתרומה

ויאמר לי המלך והשגל

אוקומה רב חסדא רגל

יושבת אצלו, מאי שגל

ולבכורים ומיהו לבכורים אין לחוש דאין דינם בשלשה רגלים

אלא מעצרת ועד החג בקריאה ומחג עד חנוכה בלא קריאה:

שהוא ראש לרגלים, נפקא

אמר רבה בר לימא

לקט מינה לנודר. כלומר אם

כלבתא. ואסיקנא לעולם

אימא מנא לן דאחמיץ דכתיב עד כסף יתנדב אדם ויעברו עליו ג' רגלים וחג המצות תחילה עובר עליו בבל תאחר. ומני ר' שמעון

שגל מלכתא היא ורבה בר לימא גמרא גמיר כו'. איבעית

היא דתניא אחד הנודר וכול', ופשוטה היא עד

הרי כאן ארבעה. תנו

רבנן חייבי הדמים

ככרין מאה ועד חמר בתין מאה וגו', מעיקרא בלא קיצותא

והשתא בקיצותא כול'. ירושלמי:

מה בין

והערכים והחרמים וההקדישות חטאות

ואשמות עולות

ושלמים

צדקות ומעשרות בכור מעשר ופסח

דאמר מניסן מנינן למאן דאמר מתשרי מנינן, א"ר יונה א) שטרות היו יוצאין, נפק שטר מלוה וכתוב

א) לשון הירושלמי כאן כך הוא א"ר יונה שטרות יוצאות ביניהן לוה מלוה באייר וכתב בה שנייה למלכות. מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות מ"ד מניסן מנינן וכו'. כ"ה בירושלמי.