כב:
אם אינן מכירין פרק שני ראש
השנה
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
וחד
מי מהימן. תימה כי לא מהימן נמי מחלל את השבת לילך שם
וחד מי מהימן. להכשירו לזה בחזקת נאמן:
מעשה שבא. העד
ג א
א)
ב) ג)
להחזיקו נאמן: חד
לפני ב"ד בשבת להעיד על החדש: ועדיו עמו.
שמא יצטרף עם אחר כדתנן בפ"ק גבי אב ובנו דילכו
ד ב
מי מהימן. לעדות החדש: משפט כתיב ביה. כי חק לישראל הוא
לא מפני שיצטרפו זה עם זה אלא שאם יפסל האחד שיצטרף השני עם
ה ג
ד)
משפט וגו': באושא. כשישבה סנהדרין שם ושם היו מקדשין את
אחר ונראה דלא מקשה היאך אחר מחלל שבת כיון דלא מהימן לחודיה
❖
ו ד
ה)
ו) ז)
החדש: משום כבודו דרבי נהוראי.
אלא מקשה על לישנא דמתני' דנקט
ח)
אחר דמשמע דחד מהימן:
שהרי לא הוזכר ר' נהוראי אלא
וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא
גליון הש"ס
אלא
מאי אותו אותו זוג. תימה
ללמוד ממנו שאדם גדול כמותו נהג
ועדיו עמו להעיד עליו אמר רב פפא מאי
גמרא סהדא אחרינא הוה
ט) י)
מאי קאמר אני יכול לומר
היתר בדבר ואין כבודו שנביא את
אחר זוג אחר ה"נ מסתברא דאי לא תימא
❖
כ)
אחד מאותו הזוג: סהדא אחרינא
בהדיה.
ראיותינו אף מחבירו הקטן ממנו:
❖
הכי אם אינן מכירין אותו מאי אותו אילימא
הוה. י"ל דמיירי בעד אחד שראה
סהדא אחרינא הוה באושא. המכיר
אותו חד וחד מי מהימן משפט כתיב ביה
1
את העד הזה: מספיקא. שמא אין
החדש שהלך רבי נהוראי להצטרף
תורה אור השלם
אלא מאי אותו אותו הזוג ה"נ מאי אחר
רבינו חננאל
אותו העד בביתו: להטעות את
עמו ולהעיד נמי על החדש והא דקתני
1. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא
זוג אחר וחד לא מהימן והתניא מעשה
החכמים. שאירע יום ל' של אדר
בברייתא להעיד עליו אחדש קאי אבל
כי אתא עולא [אמר] קדשו
מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
לירחא, ואמר רב כהנא
תהלים פא ה
ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו
בשבת ולא נראה חדש בזמנו
בירו' ובתוספתא מוכח בהדיא
2. וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת
אפילו איניש מעלמא כי
והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון
דבהכרת העד מיירי שהלך ר' נהוראי
בשבת באושא אמרי רבי נהוראי $ סהדא
אתא ואמר קדשו לירחא
עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד
❖
של פסח בשבת כדי שתהא הנפת
להעיד עליו דכשר וכן פרש"י וקאי
מהימן, מאי טעמא, דכל
וַאֲנָשָׁיו: שמואל ב ה כא
אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה
מילתא דעבידא לאיגלויי
העומר באחד בשבת ועצרת באחד
פירכא דאי הכי אתרי שינויי:
משום כבודו של רבי נהוראי רב אשי אמר
לא משקרי בה אינשי.
להטעות
את חכמים. שאירע
בשבת לפי שהן דורשין ממחרת
תניא נמי הכי בא אחד
הגהות הב"ח
רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה באושא
השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית
יום ל' של אדר בשבת
מסוף העולם ואמר קידשו
ט)
(א) גמ'
ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה אי הכי
בית דין את החודש
כמשמעו ושכרו שני בני אדם להעיד
ולא נראה החדש בזמנו ובייתוסין
מסוף
מהימן. בראשונה היו
מאי למימרא מהו דתימא מספיקא לא
שראו את החדש היום: אחד משלנו.
מתאוין שיהא יום א' של פסח בשבת
(ב) שם ואי
מקבלין עדות החודש מכל
(ג) רש"י
מחללינן שבתא קמ"ל כי אתא עולא אמר
אדם משקילקלו המינין
ולא הכירוהו: מאתים זוז נתונים לך
כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת
א
לאור
ושכרו עדים להטעות את
במתנה. ותהא רשאי לעכבן ואע"פ
ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשין
קדשוה לירחא במערבא אמר רב כהנא לא
❖
עיבורו
החכמים, התקינו שלא יהו
ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו
שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש
מקבלין אלא מן המיודעין,
מיבעיא עולא דגברא רבה הוא דמהימן
שהן כשרים להעיד.
כך פי' בקונטרס וא"ת ומה מרויחים
רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו
אלא אפי' איניש דעלמא נמי מהימן מ"ט
ב
תנו רבנן מה קילקול
לעזי רש"י
והלא מתקלקלין לענין פסח וי"ל דלא
הפקר כדאמרינן ביבמות
קילקלו המינין כול'.
כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה
חשיבי ליה קלקול משום דדרשי כ)אתם
מניין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר
בראשונה היו משיאין
פירטק"י [פירקי"ש].
ואפי' מזידים: מוליך ומביא
אינשי תניא נמי הכי בא אחד בסוף
(א)
משואות, משקילקלו
מוטות.
וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו'
הכותים, והשיאו משואות
לונצ"י [לינוי"ל].
העולם ואמר קדשו ב"ד את החדש נאמן:
מעלה ומוריד. בירושלמי משמע כדי
יחרם כל רכושו וגו' : ימתח
❖
שלא בזמנן, והטעו
חוט (של פשתן).
בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל
על העמוד. למלקות כדאמרינן
שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא"ר אסי
לבני המדינות הרחוקות,
התקינו שיהו שלוחין
אדם וכו': תנו רבנן מה קלקול קלקלו
במסכת מכות כופת שתי
חזינא כוכבא דנחית וסליק חזינא
יוצאין. כיון ששנינו
גזירה
מוסף רש"י
ידיו על העמוד: מתני' בראשונה
משום
כוכבא דאזיל ואתי:
הבייתוסין פעם אחת בקשו בייתוסין
במשנתנו
כי המשואות
ג
בראשונה.
היו משיאין משואות. לאחר שקדשו
ר"ח חסר שחל להיות בע"ש. ה"נ הוה
מציתין את האור
להטעות את חכמים שכרו שני בני אדם
בכלונסות שלא ארז,
מצי למימר משום ר"ח מלא שחל
החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחים
בד' מאות זוז אחד משלנו ואחד משלהם
אמרינן מאי משמע
להיות בשבת מהני טעמי דמפרש:
לשלוח לגולה להודיע כי המשואות
משיאין לשון יקידה
שלהם העיד עדותו ויצא שלנו אמרו לו אמור
היו משיאין
מודיעים אותן: משקלקלו הכותים.
ושלהוב להבה היא,
והא
משואות.
כיצד ראית את הלבנה אמר להם עולה
שנא' וישאם דוד
והשיאו גם הם משואות שלא בזמן
ומתרגמינן ואוקדינן דוד.
הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים ראשו דומה לעגל
החדש להטעות ישראל וב"ד לא היו
תנו רבנן אין משיאין
אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והצצתי
משואות אלא על החדש
משיאין משואות אלא בחדש שנתקדש
שנראה בזמנו. והוא לילי
ביום ל' כדאמרינן בפירקין וכשלא
בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז
ל'. כלומר מולד בכ"ט
היו משיאין לערב של יום ל' הכל
ונראה לילי ל' ונתקדש
צרורין לי בסדיני אמרו לו מי הזקיקך לכך אמר להם שמעתי שבקשו
(ביצה ד:)
ביום ל', משיאין משואות
יודעין שהחדש מעובר ופעם אחת
בייתוסים להטעות את חכמים אמרתי אלך אני ואודיע להם שמא יבואו
שיהו שלוחין יוצאין.
לילי ל"א. כלומר, היום
עיברו ב"ד את החדש ולא השיאו
שיצא ראש חדש היה,
בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים אמרו לו מאתים זוז נתונין לך
משואות לערב ל' והכותים השיאום
והוא אור עיבורן. ש"מ
במתנה והשוכרך ימתח על העמוד באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין
דאחסר משיאין משואות
בהרים שלהם והטעו את בני הגולה
אלא מן המכירין: מתני' ד בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו
אמלא אינן משיאין, דהא
לעשותו חסר: כלונסות. פירטק"י
(שם) אין משיאין
אין משיאין אלא על
הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין כיצד היו משיאין משואות מביאין
בלע"ז: ארוכים. כדי שיראו
משואות.
החדש שנראה בזמנו. תניא
מאי טעמא, אמר ר' זירא
למרחוק: וקנים ועצי שמן ונעורת
כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך
חיישינן דילמא מיקלע
של פשתן. כל אלו מרבים שלהבת:
במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור ומוליך ומביא ומעלה
יום ל' של חדש חסר
אלא על החדש שנראה
וכורכן במשיחה. לונצ"י בלע"ז קושרם
בערב שבת והוא ראש
ומוריד עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן
בזמנו לקדשו.
חדש ולילי ל"א הוא
בחוט של משיחה בראשי הכלונסות:
בראש ההר השלישי ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא
שבת ולא יתכן להרים
ומאין היו משיאין משואות. מה שם
משואות בלילי שבת, ומתי
ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין
משיאין במוצאי שבת
ההרים: מהר המשחה. מתחילין הוא
לא זזו משם אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה
ויודעין כי אע"פ שמוצאי
הר הזיתים שלפני ירושלים עד שרואין
לפניו כמדורת האש: גמ' מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא דכתיב
שבת אור שלשים ושנים
שעושין כן בהר סרטבא: לחוורן
הוא, ראש חדש בערב
שבת היה. ומפני מה לא
וישאם דוד ואנשיו ומתרגמינן ואוקדינן דוד ת"ר אין משיאין משואות אלא
וכו': את הגולה. בני בבל אנשי
2
עשו משואות לילי שבת,
פומבדיתא והמה מודיעין לכל בני
על החדש שנראה בזמנו לקדשו ואימתי משיאין לאור עיבורו למימרא דאחסר
שהוא אור ל"א, מפני
מדינת בבל: כמדורת אש. מפרש
(פסחים
איסור שבת, ואם תאמר
עבדינן אמלא לא עבדינן מ"ט א"ר זירא גזירה משום ר"ח חסר שחל להיות
לאור עיבורו.
נעשה גם לחדש [מלא].
ב:)
בגמראי) מדורת אש לשון היסק גדול:
בערב שבת אימת עבדי באפוקי שבתא דאי אמרת נעביד נמי אמלא אתו
(ב)
גמ' לקדשו. להודיען שנתקדש:
למיטעי
לאור עיבורו. לערב יום שלשים
נגהי ל"א. יום שלשים קרוי יום עיבורו כדאמרינן לעיל על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהם ועל שם
עכשיו חסר: שחל
שממנו מעברין את חדש היוצא קרוי יום עיבור: ר"ח חסר. ר"ח הנקבע ביום
שלשים שהחדש היוצא נמצא
(שם)
להיות בע"ש. ולא
ואי אמרת.
נוכל לחלל שבת
לאורו
להשיא משואות ונשיא אותם למ"ש:
שנהא רגילין
בין
אחסר בין אמלא:
(ג)
אתו