כז:
ראוהו
בית דין
פרק
שלישי ראש
השנה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ניקב
גמ' העמידו על גלדו. גלד דק: מבפנים פסול. שהתקיעה בזהב: אם
וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. אם
כ א
א) ב)
קול חיצון שמע לא יצא. דאיכא מחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:
נפרשה דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת
ג)
ככתונא. כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון: שקיצר את הרחב.
הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כיון דכל
כא ב
ד)
ברותחין: והעברת. דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו
הקולות כשרין בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו
ה) ו)
כב ג ד
ז)
בבהמה מחיים: דיבק שברי שופרות
מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה
כו': במינו כשר. אם אינו מעכב את
דקודם שנסתם היה הנקב מעכב
ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול
כג ה
התקיעה: נסדק. כולו. וכן נסדק
את הקול שהיה הקול משתנה מחמת
ח)
ואם לאו כשר התוקע לתוך הבור או לתוך
כד ו
לרחבו כל רחבו להקיפו: אם נשתייר
הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה
הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע
ט)
בו. מן מקום הסדק עד מקום הנחת
ובירושלמי גרס בהדיא אם היה
כה ז
י)
יצא ואם קול הברה שמע לא יצא וכן מי
פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה
מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו
כ)
שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה
כו ח ט
כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה
וטעמא דפסול כיון דסתימה זו
❖
ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר
ארוך וקצרו: צרור. לשון יבש רויי"ש
מסייעה לקול משום דשופר אחד אמר
כז י
או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא
בלע"ז: קדחו. נקבו וקס"ד נקב
רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול
כח כ ל
הנחת פה קאמר: שקדחו בזכרותו.
יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו
כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול
תורה אור השלם
וזה לא כוון לבו: גמ' תנו רבנן ארוך וקצרו
אבל אם לא היה מעכב את התקיעה
כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן
כט מ
1. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר
א
שלא נשתנה קולו מתחילה מחמת
הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו
תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי
כשר גרדו והעמידו על גלדו כשר ציפהו
ב
ג
ל נ
בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם
הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין
מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את
זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום
הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר
❖
הזכרות: אותן העומדין בבור יצאו.
לחוש במה שסתמו והיכא דלא סתמו
לא ס
בְּכָל אַרְצְכֶם:
הנחת פה כשר ציפהו זהב מבפנים פסול
ד
❖
שהן קול השופר לעולם שמעו: איכא
קאמר בהדיא בירושלמי דכשר משום
ויקרא כה ט
מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול
דרמי להו מירמא. יש תלמידים שאין
דכל הקולות כשרין בשופר והשתא
ואם לאו כשר ניקב וסתמו אם מעכב את
רבי נתן דקאמר בגמרא במינו כשר
שונין להא דרב הונא בענין לא
גליון הש"ס
התקיעה פסול ואם לאו כשר נתן שופר
שלא במינו פסול ע"כ אהיה מעכב
שנו לפרושי מתניתין אלא רמו
ה
רבינו חננאל
גמ' איכא דרמי להו.
את התקיעה קאי דאפ"ה כשר במינו
מירמא מתניתין וברייתא אהדדי
בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול
ת"ר ארוך וקצרו כשר,
דהא ר' יוחנן קאמר עלה בגמרא
ועלה קאי רב הונא ומשני:
גרדו והעמידו על גלדו
חיצון שמע לא יצא ת"ר גרדו בין מבפנים
תוס' ד"ה
כשר, ציפהו זהב מבפנים
והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת
שמע
בין מבחוץ כשר גרדו והעמידו על גלדו כשר
ניקב כו'. והלכה למעשה.
פסול, מבחוץ אם נשתנה
רובו ואי אפשר לנקב גדול כל כך
קולו מכמות שהיה פסול
הניח שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא
שלא יעכב את התקיעה ומתני' כרבנן
ואם לאו כשר. נתן שופר
הפכו ותקע בו לא יצא אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא אלא
ו
בתוך שופר ותקע בו,
א"נ כר' נתן ובשלא במינו ללישנא
אם קול פנימי שמע יצא,
שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב מ"ט כדרב מתנה דאמר רב מתנה
קמא דרבי יוחנן ומיהו לאידך לישנא
ואם קול חיצון שמע
והעברת דרך העברתו בעינן: דיבק שברי שופרות פסול: ת"ר הוסיף עליו
דרבי יוחנן דקאמר שלא במינו פסול
לא יצא. ת"ר גרדו בין
ז
1
מבפנים בין מבחוץ וכן
כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ניקב וסתמו בין במינו בין שלא
והוא שנפחת רובו משמע אבל במינו
אם גרדו והעמידו על
אף על פי שנפחת רובו כשר קשיא
❖
במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול במינו כשר אמר רבי
גלדו כשר. הפכו, כגון
ח
מתני' כמאן דע"כ הא דאמרי רבנן
שהרחיב את הקצר, והוא
יוחנן והוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול
ט
ראש הקרן, או קצר הרחב,
בין במינו בין שלא במינו פסול יעמיד
איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שנפחת רובו מכלל
והוא מקום הדבוק לראש
לעזי רש"י
כמו כן רבי יוחנן כשנפחת רובו
של בהמה ותקע בו, לא
דבמינו אע"פ שנפחת רובו כשר ציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה
יצא, כדרב מתנה דאמר
רוי"ש. צרוד מחוספס
דמאי שנא לרבי נתן מלרבנן כמו
❖
קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר נסדק לאורכו פסול לרוחבו אם
והעברת שופר תרועה,
(קול).
י
כ
שדומה לו לרבי נתן סברת דלא נפחת
בעינן דרך העברתו בשעה
נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול וכמה שיעור תקיעה פירש
רובו כשר אפילו שלא במינו למה לא
ל
שתוקע ומריע. דיבק שברי
רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן היה קולו דק או עבה או צרור
שופרות פסול. הוסיף עליו
יאמר כמו כן לרבנן דכולה ברייתא
מוסף רש"י
מ
כל שהוא בין במינו בין
בנפחת רובו מיתוקמא ואע"פ שלא
כשר שכל הקולות כשירין [בשופר] שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו ותקע
אם קול שופר שמע.
שלא במינו פסול [ניקב
נפחת אלא מיעוטו אי אפשר שלא
(לקמן כח.)
וסתמו בין במינו בין
בו יצא פשיטא כולהו נמי מיקדח קדחו להו אמר רב אשי נ שקדחו בזכרותו
אם קול הברה שמע.
שלא במינו פסול], ר'
יעכב הנקב את התקיעה אם לא נסתם
מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו':
(שם)
נתן אומר במינו כשר
ואפילו הכי כשר ולכך נראה ודאי
גרדו.
שלא במינו פסול. מדחזינן
אמר רב הונא ס לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל אותן
לפרש מ"מ דאם מעכב את התקיעה
ר' יוחנן דמתרץ אליבא
העומדין בבור יצאו תניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא והתנן
דר' נתן, ש"מ הלכתא
לאחר שסתמו קאמר ובירושלמי קתני
כותיה, והוא שנשתייר
לא יצא אלא לאו שמע מינה כדרב הונא ש"מ $ איכא דרמי להו מירמא תנן
במילתיה דרבנן בין במינו בין שלא
רובו של שופר שלם.
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות לא יצא והתניא יצא אמר רב הונא לא קשיא
במינו אם מעכב התקיעה פסול
והני מילי שסתמו בקרן
(סנהדרין קיב.) צרור.
שהוא מינו, אבל שלא
כאן לאותן העומדין על שפת הבור כאן לאותן העומדין בבור אמר רבה
ואם לאו כשר וכן בתוספתא
(פסחים כ.
במינו אפילו נשתייר רובו
ואפילו הכי קאמרי בירושלמי דמתני'
שמע
שלם פסול. אע"ג דלישנא
ומנחות קב: וחולין לו.
וגורס צרוד)
ר' נתן ומסקנא דשמעתא $ והלכה
בתרא לאו הכי הוא, לא
אתברירא לן הי מינייהו
למעשה נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר לקולו לכמות שהיה מתחילתו קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה
לישנא בתרא, הלכך
קודם שנסתם דפי' זה עיקר דאם מעכב את התקיעה לאחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדקאמרינן
עבדינן לחומרא. נסדק
בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר: ארוך וקצרו כשר. איצטריך לאשמועינן דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת:
לאורכו פסול. לרחבו,
צפהו זהב במקום הנחת הפה. היה נראה לפרש דעובי השופר במקום שמניח פיו קרי מקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת פה היינו
אם נשתייר בו שלם
למעלה או למטה מהסדק
מבחוץ אבל א"כ היינו צפהו זהב מבחוץ ואם נפרש דשלא במקום הנחת הפה היינו ראשו האחד לצד הרחב הא אמרינן בסמוך
שיעור תקיעה, והוא טפח
הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והיינו יכולין לפרש דהתם בשאין בין הכל אלא שיעור שופר ודוחק: צפהו מבפנים
שוחק כשר, דאמרינן
פסול. לפי שאין קול שופר אלא קול זהב וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו: אם קול חיצון שמע לא יצא. שהקול יוצא באויר שבין חיצון
כאילו מקום הסדק חתוך
הוא והנותר הוא השופר.
נסדק לארכו פסול.
לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות:
לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום
ואם נשתייר פחות מזה
דלארכו לא מיפסל אא"כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו: ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא. הא דאמרינן
השיעור פסול. וכמה
שיעור תקיעה, פי' רשב"ג
בפ' כל גגות ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור והא
כדי שיאחזנו בידו לכאן
דאמרינן בשילהי כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורבי יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה
ולכאן. שיערו חכמים טפח
שוחק, כדגרסינן בנדה
מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים קשה במאי קא מיירי אי לענין צרוף כגון צבור ושליח צבור או ט' ויחיד אם כן הויא סוגיא דכל גגות
פרק ג' תני אושעיא זעירא
דלא כרבי יהושע בן לוי וכוותיה קיימא לן דהא הני נשי קיימי לחודייהו כ) כדמוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין דמייתי מינה
דמן חבריא ה' שיעורן
ראייה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי לענין לצאת איירי אם כן קשיא מתניתין לרב ויש לומר דאיירי לענין לענות עם הצבור
טפח ואלו הן, שיליא
ושופר ושדרו של לולב
קדושה ויהא שמיה רבא משום דאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי' אבל בתקיעה ומגילה מודו:
ואזוב ודופן סוכה. היה
בשופר
קולו עבה או דק או צרור
כשר, שכל הקולות כשרין בשופר. שלחו ליה [לאבוה] דשמואל קדח בזכרותו, כלומר נקבו במקדח בזכרותו שבתוך הקרן כשר, מהו דתימא מין במינו חוצץ, קמ"ל דאין במינו חוצץ. התוקע
לתוך הבור או לתוך הפיטוס, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה
שמע לא יצא. ואוקמה
רב הונא באותן בני אדם העומדין
על
שפת הבור. אבל העומדים בבור יצאו. תני נמי הכי כו'.