ראוהו
בית דין
פרק
שלישי ראש
השנה
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בשופר
של עולה לא יתקע. כלומר במזיד ואם תקע כלומר
שמע מקצת התקיעה בבור כו'. קא סלקא דעתך דהכי קאמר היה
לב א
א) ב)
ג)
עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור ויצא לחוץ בחצי
בשוגג יצא דבשוגג מעל ונפיק לחולין אבל במזיד אין
(א)
לג ב
ד)
התקיעה ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא: קודם עמוד השחר.
מעילה ולא נפיק לחולין וכשמחלק בין עולה לשלמים היה יכול לחלק
לאו זמניה הוא כדאמרינן במסכת מגילה כל היום כשר
בעולה גופה בין מזיד לשוגג אבל השתא מחלק בשוגג גופיה:
לד ג
אמר רב יהודה בשופר של ע"ז
ה) ו)
לתקיעת שופר ויליף טעמא מיום
ז)
לא יתקע ואם תקע יצא.
תרועה יהיה לכם ל) יום ולא לילה:
שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה
לה ד
א
ח)
הכי גרסינן למימרא דסבר רבא דכי
תימה מאי שנא משלמים דלא יצא
ט)
על שפת הבור יצא ב מקצת תקיעה קודם
לו ה ו
שמע איניש סוף תקיעה בלא תחילת
משום דמצות ליהנות ניתנו ורבינו
שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר
י)
תקיעה יצא וממילא כו': תקע
חננאל גריס הכא רבא נ) ותימה
לז ז
כ)
שיעלה עמוד השחר לא יצא אמר ליה אביי
בראשונה. פשוטה שלפני תרועת
דבסוף כסוי הדם
ל)
מאי שנא התם דבעינא כולה תקיעה בחיובא
לח ח
מ) נ)
המלכיות: ומשך בשניה. בפשוטה
תניא תקע לא יצא וכן קשיא אההיא
לט ט
וליכא הכא נמי בעינא כולה תקיעה בחיובא
של אחריה כשתים ונתכוין לצאת בה
מהא דאמר רבא בפרק מצות חליצה
❖
וליכא הכי השתא התם לילה לאו זמן חיובא
חלצה בסנדל
אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות
מ י
שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו: אם
הוא כלל הכא בור מקום חיובא הוא לאותן
שאינו שלו ובסנדל של ע"ז חליצתה
הגהות הב"ח
קול שופר שמע. בלא קול הברה
כשרה ולא אמרינן מכתת שיעוריה
העומדין בבור למימרא דסבר רבה שמע
(א) רש"י
יצא: אם קול הברה שמע. עם קול
ופרישית כולה בשלהי כסוי הדם ופ'
סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא
מא כ
השופר לא יצא: בתוקע ועולה
לולב הגזול :
❖
מב ל
תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא ת"ש
יצא
הנאה משופר מותר
לנפשיה. ואין אחר עמו לצאת בו
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין
המודר לתקוע בשופר של
ג
אלא תוקע ועולה הוא דלדידיה תחילתה
מג מ
בידו אלא אחת ואמאי תסלק לה בתרתי
גליון הש"ס
מצוה. בפרק ב' דנדרים
וסופה בהכשר דבתחילה הוא והשופר
פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן ת"ש
בבור ואמרן לעיל אותן
מחלק אביי בין הנאת סוכה עלי
גמ' בשופר של שלמים.
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך
העומדים בבור יצאו: של עולה. ותלשו
לאומר שלא אהנה מן הסוכה דיכול
❖
מחיים דאילו לאחר זריקה אין מעילה
לאסור הסוכה עליו שאינה משועבדת
הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול
לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים
לו אבל אין יכול לאסור עצמו על
הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחילת
כדאמרינן במנחות ובזבחים
הסוכה שהוא משועבד לה ופריך
רבינו חננאל (המשך)
תקיעה מקמי דליערבב קלא כי קאמר רבה
❖
ד
עלה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו
נאמר לו יהיה בעולה ונאמר
פסקינן. ת"ש התוקע לתוך
בתוקע ועולה לנפשיה אי הכי מאי למימרא
אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת
לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו
הבור או לתוך וכו'. ודחינן
מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר
כי קאמר רבה בתוקע
סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא
מותרין אף עולה עצמותיה מותרין:
מוסף רש"י
ועולה, שנמצאת התקיעה
בבור וקא מיערבב קלא קמ"ל אמר רב
שלמים לאו בני מעילה נינהו. דאין
אשב בסוכה ולדברי רבא היה משמע
תקע בראשונה.
ששמע אחרי עלותו מן
יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם
דכאן נמי אי אמר הנאת שופר עלי
מעילה בקדשים קלים אלא באימורים
הבור תקיעה שלימה. אי
(לקמן לג:) ומשך
הכי מאי למימרא כו'.
תקע יצא $ בשופר של שלמים לא יתקע
מותר לתקוע בשופר של מצוה דמצות
ולאחר זריקה כשהובררו לחלק גבוה:
בשניה.
אמר רב יהודה בשופר של
לא ליהנות ניתנו. לישראל להיות
לאו ליהנות ניתנו אבל אם אמר
ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה היא
עולה לא יתקע ואם תקע
תקיעת שופר עלי אסור לתקוע
קיומם להם הנאה אלא לעול על
יצא, בשופר של שלמים
כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים
לא יתקע ואם תקע לא
צואריהם ניתנו: בשופר של ע"ז.
בשופר של מצוה אפי' לרבא כמו
דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב
יצא. ותריץ לה רבא הכי,
דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום
ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה
אחד שופר של עולה ואחד
בהו [ולא נפקי לחולין] מתקיף לה רבא אימת
(שם) אין בידו אלא
שופר של שלמים יצא,
דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה
כדתניא במסכת ע"ז אבד
אחת.
מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע
מאי טעמא, מצות לאו
תאבדון את כל המקומות מ) בכלים
בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין
ליהנות ניתנו. בשופר של
אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא
הנאה בתקיעה דאינו מכוון לשיר
שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר:
(שם) מצות לאו ליהנות
ע"ז לכתחלה לא יתקע
ניתנו.
הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא מצות
ואם תקע יצא. בשופר של
ואם תקע יצא. דמצות לאו הנאה
ועל סוגיא דהתם קשיא דמשמע
ה
ו
עיר הנדחת אפי' דיעבד
נינהו: כתותי מיכתת שיעוריה.
דוקא כשאמר שבועה שלא אשב
לאו ליהנות ניתנו אמר רב יהודה בשופר
ז
לא יצא, מאי טעמא כתותי
בסוכה הוא דאינו יכול לאסור עצמו
דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר
מכתת שיעוריה. אמר רבא
של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא ח בשופר
(חולין פט.)
המודר הנאה מחבירו, וכן
על סוכה לפי שהוא משועבד לה
בעי שיעור כדאמרינן לעיל
של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא
בשופר של ע"ז לא
המודר הנאה משופר מותר
אבל אם אמר ישיבת סוכה עלי
כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:
יתקע ואם תקע יצא.
לתקוע לו תקיעה של
יצא מ"ט עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה
מותר לתקוע לו. טעמא דכולהו
בשבועה אסור כמו בקונם וא"כ מאי
מצוה. וכן המודר הנאה
אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר
ט
מחבירו, חבירו מזה עליו
חומר בנדרים מבשבועות דקתני התם
משום דמצות לאו ליהנות ניתנו:
❖
(שם)
מי חטאת בימות הגשמים
לתקוע לו תקיעה של מצוה י המודר הנאה
חבירו מזה עליו בימות הגשמים.
הא שניהם חלין בענין אחד ויש
אבל לא בימות החמה. וכן
משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה
לומר דנדרים חלין בכל ענין דשייכי
שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה
המודר הנאה ממעיין טובל
בו טבילת מצוה בימות
ומצות לא ניתנו ליהנות: אבל לא
ואמר רבא המודר הנאה מחבירו מזה עליו
דהיינו האסרת חפץ כדאמרינן בריש
רבינו חננאל
הגשמים אבל לא בימות
בימות החמה. דאיכא הנאת הגוף:
מסכת נדרים דנדרים וחרמים
מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות
אמר רבה שמע מקצת
החמה. שלחו ליה לאבוה
שכפאוהו פרסיים. ואע"ג שלא
מידי דמיתסר חפצא עליה לאפוקי
דשמואל, כפאו ואכל מצה
תקיעה בבור ומקצת
החמה המודר הנאה ממעין טובל בו
כ
תקיעה על שפת הבור יצא,
בפסח יצא. ופירשה רב
שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ולכן
נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל
טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא
הואיל ובור מקום תקיעה
אשי כשכפאוהו פרסיים,
ראשון של פסח יצא: התוקע לשיר.
חלים הנדרים בכל ענין שיאמר חוץ
ש"מ מצות אינן צריכות
הוא לאותן העומדים
בימות החמה שלחו ליה לאבוה דשמואל
בבור. אבל מקצת תקיעה
כוונה. אמר (רבא) [רבה]
מהיכא דהזכיר הנאה משום דמצות
לשורר ולזמר כך שמעתי מפי מורי
ל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא
קודם שעלה עמוד השחר
זאת אומרת התוקע לשיר
לאו ליהנות ניתנו ומה שמחלק שם בין
הזקן. וביסודו של מורי רבי יצחק בן
יצא, כגון הא דכתיב
ומקצת אחר שיעלה עמוד
כפאו שד והתניא עתים חלים עתים
אמר ישיבת סוכה עלי לשבועה שלא
יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח
מ
הללוהו בתקע שופר
השחר, כיון שהלילה לאו
זמן חיובא הוא (לחד) לא
שתוקעין להלל וכיוצא בו,
שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל
רוח רעה מעליו: פשיטא. דזאת
אשב לא בא אלא לומר שיש חילוק
אם תקע כסדרן אע"פ
יצא. למימרא דסבר רבה
אומרת כן: מהו דתימא התם אכול
בין נדר לשבועה לפי שהנדר בכל ענין
דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל
שהוא לשיר, השומע יצא,
שמע סוף תקיעה בלא
מצה קאמר רחמנא והא אכל.
שיאמר מיתסר חפציו עליה ובשבועה
תחלת תקיעה או תחלת
כי מצות אין צריכות
דבריו אמר
רב אשי שכפאוהו פרסיים
כוונה, פשיטא מהו
תקיעה בלא סוף תקיעה
בכל ענין שיאמר קאסר נפשיה מן
ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק
אמר רבא
זאת אומרת התוקע לשיר
חפציו: המודר הנאה ממעיין.
דתימא התם תאכלו מצות
יצא, והתנן תקע בראשונה
הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת
ומשך בשניה כשתים אין
אמר רחמנא והא אכליה
יצא פשיטא
היינו הך מהו דתימא התם
אמרינן
המתעסק
הא דאיצטריך לאשמועינן מודר הנאה
בידו אלא אחת כו'. ודחינן
אכול מצה
אמר רחמנא והא אכל
פסוקי תקיעתא מהדדי לא
מחבירו ומשופר וממעיין דס"ד אמינא
בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:
אבל
דוקא במודר מחבירו הוא דשרינן
קא
לתקוע לו ולהזות משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כשאין מפרש בהדיא אבל אם פירש בהדיא ממעיין ומשופר אסור קמ"ל:
אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. דמצות אינן צריכות כוונה בפ' ערבי פסחים משמע דהוי פלוגתא גבי הביאו
לפניו מטבל בחזרת דקתני בגמ' אכלו דמאי יצא אכלו בשלא מתכוין יצא ובאידך ברייתא תניא ר' יוסי אומר אע"פ שטבל
בחזרת מצוה להביא לפניו (מצה) חזרת וחרוסת ודייק התם ע"כ לאו משום היכרא הוא מדקתני מצוה אלא משום דמצות צריכות כוונה
והשתא מה
שהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא מברייתא דהתם דקתני בהדיא דהוה אמינא היינו בירקות דרבנן אבל
מצות דאורייתא
בעי כוונה
ומה
שמקשה עליו מברייתות דלקמן ולא
פריך מרבי
יוסי דהתם דהוה
מצי
לדחויי דלעולם מצוה
משום היכרא:
אבל