כט:
ראוהו
בית דין פרק
שלישי
ראש
השנה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ברכת
הלחם.
ברכת הלחם. של
אכילת מצה שמברכין ד) (לפני) המוציא: וברכת
דמצה וברכת היין
דקידוש
מבעיא ליה דוקא
נז א ב
א)
ב)
היין. שמברכין לפני קידוש: מהו. על אכילת מצה ומקדש ישראל
דלא הנאותן הן:
מהו כיון
ה)
לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין
הדרן עלך ראוהו
בית דין
ג) ד)
מיבעיא לן שאין באות אלא
לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר
ה) ו)
אבל
נח ג
לא במדינה. לא בירושלים
ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים
ז)
ולא בגבולים כדפירש
איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד
ברכת
הלחם של
מצה וברכת היין של
נט ד
בקונטרס והא דקתני כל עיר שרואה
מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי:
ח)
קידוש היום מהו
כיון דחובה הוא מפיק
❖
א ה
כיון דחובה היא. אכילת מצה חובה
ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן
או דלמא ברכה לאו חובה היא ת"ש
עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי
שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וא"ת ומ"ש
א דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה
אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר
מלולב שהיה ניטל אפילו בגבולין בזמן
תורה אור השלם
מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא
ב ו ז
בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה
שבהמ"ק קיים כדמשמע בלולב (הגזול)
1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
הוה מקדש להו ת"ר ב לא יפרוס אדם
בברכת הנאה ומפיק: או דלמא.
[וערבה] שהיו מוליכין
ח
לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי
פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם
ברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא
לולביהן לבהכ"נ וי"ל דשאני לולב
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
ג ט
שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה
שאף בכל ההניות היא נוהגת: לא
אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו
כדי
שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל
ג
מִקְרָא קֹדֶשׁ:
יפרוס. ברכת המוציא כדאמרינן לעיל
ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה
ד י
לחנכן במצות ובהלל ובמגילה אף
על
ויקרא כג כד
ד
❖
2. וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי
אבל תקיעת שופר מעשה חכמה
שאינה חובה עליהם לא יאכלו
פי שיצא מוציא:
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא
ומיהו קשיא דלאחר חורבן הבית
ולא יברכו:
קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל
הדרן עלך ראוהו בית דין
הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן רבן
הדרן עלך ראוהו בית דין
מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא
רבינו חננאל
יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום
תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה
יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת
בעי רחבא ברכת הלחם
במדבר כט א
יום טוב של ראש השנה שחל להיות
לָכֶם:
ה
שיש ב"ד אבל
לולב לא אשתרי
❖
של מצה שצריך לברך
במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה
בשבת במקדש היו תוקעין.
כדמשמע התם
דמוקי לה ההיא
המוציא ועל אכילת מצה,
משחרב בהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי
וברכת היין של קדוש
בגמרא מפרש לה: אבל לא במדינה.
דמוליכין לולביהן בזמן בית המקדש
היום שצריך לברך ברכת
הגהות הב"ח
לא בירושלים ולא בגבולין: אלא
ובגבולין משמע
דבזמן שאין בית
ו שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד
היין וברכת קדוש היום
ביבנה. שהיתה שם סנהדרי גדולה
המקדש קיים לא
הותר בשום מקום
(א) גמ'
מהו, מי אמרינן כיון
אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן
דחובה היא מפיק או
וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם
בימיו וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין
זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה
דלמא ברכה לאו חובה
של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו
אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה:
היא. ופשטי' לה מיהא
ואחד כל מקום שיש בו בית דין ועוד זאת
ועוד זאת היתה ירושלים. בעודה
לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד
דאמר רב אשי כי הוינן
היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר
(ב) רש"י
ז
בי רב פפי הוה מקדש
תקון בכל מקום שיש ב"ד אע"פ
בבנינה יתירה בתקיעת שבת על
לן, וכי הוו אתו אריסיה
שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא
יבנה: שכל עיר שרואה. את ירושלים:
שבזמן הבית לא היה אלא במקדש
מדברא הוה מקדש להו,
תוקעין וביבנה לא היו תוקעין אלא בב"ד
ושומעת ויכולה לבא כו'. מפרש בגמרא
דוקא ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה
שמעינן מינה שאע"פ
גמ'
מאי תנא דקאמר ועוד: גמ' זכרון
שיצא מוציא וה"ה לברכת
בלבד: מנה"מ אמר רבי לוי בר לחמא
דוחה בגבולין יותר משופר שבראש
כבר נשמעה קרן
הלחם של מצה. ת"ר
תרועה. ולא תרועה ממש אלא
השנה לא היה ידוע קביעות החדש
אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר
ביבנה שהיו
לא יפרוס אדם פרוסה
מקראות של תרועה יאמרו: מלאכה
אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב
לאורחין אא"כ אוכל עמהן
שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר
1
אבל פורס לבניו ולבני
היא. בתמיה: גזירה שמא יטלנו
היה ידוע בגבולין:
(ב) ❖
2 יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ח ביו"ט
ביתו כדי לחנכן במצות.
הא
לאו מלאכה היא דאיצטריך
וכו'. ובמקדש לא גזור דאין איסור
בהלל ובמגילה אע"פ
שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל
כו'. קשיא אדרבה אי מלאכה
שבות דרבנן במקדש: והיו כל
שיצא מוציא פשוטה היא.
הדרן עלך ראוהו
להיות בחול אמר רבא אי מדאורייתא היא
מוסף רש"י
הערים. שסביבות יבנה: מתכנסים.
לא איצטריך קרא דהא ו)מכל מלאכה
בית דין
במקדש היכי תקעינן ועוד (א) הא לאו
לא תעשו נפקא ומשום דלאו מלאכה
לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין
אלא אם כן אוכל
יום טוב של ראש
עמהם.
מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי
דתנא
השנה שחל להיות בשבת
לפי שהיו רגילין כן בירושלים: בני
היא איצטריך קרא ונראה לי דאי
אבל פורס הוא
במקדש היו תוקעין אבל
בתירה. גדולי הדור היו: נדון.
לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא
דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא
תעשו
לבניו ולבני ביתו.
לא במדינה משחרב בית
למיסרה אבל אי מלאכה היא איצטריך
אם יש לגזור אף במקום בית דין
המקדש התקין רבן יוחנן
יצתה תקיעת שופר ט ורדיית הפת
שהיא
בן זכאי כול'. אוקמה
שמא יטלנו: ואין משיבין לאחר
קרא סלקא דעתך אמינא תשתרי
חכמה ואינה מלאכה אלא אמר
רבא
רבא דמדאורייתא אפילו
מעשה. גנאי הוא שנוציא לעז טועים (ערובין מ:)
משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם
בגבולין שרי למתקע ביום
מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור
על עצמינו: בית דין דאקראי.
ואפילו בשבת ולהכי איצטריך קרא
הדרן עלך ראוהו ב"ד
טוב של ראש השנה שחל
ביה כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת
התקין רבן יוחנן בן
י
להיות בשבת, [מ]דהא
למיסרה ויום תרועה מוקי לה בחול:
לתנא קמא תקעינן ותנא דאמרו לו
זכאי.
כל מלאכת עבודה לא תעשו.
דתנא דבי ר' ישמעאל
שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה
סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש
(יבמות
כל מלאכת עבודה לא
שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד
נט:) אחד יבנה ואחד
בו בית דין קבוע דומיא דיבנה:
בי"ט כתיב והוה מצי לאתויי
תעשו, יצא תקיעת שופר
כל מקום שיש בו ב"ד.
ורדיית הפת שהיא חכמה
ויעבירנו ד' אמות ברה"ר והיינו טעמא דלולב
ו)כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת
ועם
ואינה מלאכה, ומפני
לא איתסר אע"ג דלא כתיב ביה
והיינו טעמא דמגילה: משחרב בהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי כו': תנו רבנן
מה אסורה גזירה שמא
עבודה : רדיית הפת. פירש
יטלנה מי שאינו בקי
ז)
פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת [והיו כל הערים מתכנסין] אמר
וילך אצל בקי ללמוד
רבינו
חננאל רדייה דהכא לאחר
להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע אמרו לו נדון אמר להם נתקע
ויעביר השופר ארבע
(סוכה
אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש
כ.) הכל חייבין.
אמות לרשות הרבים.
ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה
והיינו טעמא דלולב והיינו
מסכת שבת דהתירו לו
קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה: אמר רבי אלעזר לא התקין
טעמא דמגילה. תנו רבנן
לרדות
קודם שיבא לידי אפייה
(מגילה ד:) ויעבירנו ד'
פעם אחת שחל ראש
רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל
דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע
אמות ברה"ר.
השנה להיות בשבת, אמר
רבן יוחנן בן זכיי לבני
מקום שיש בו ב"ד:
אמרו לו
היינו ת"ק איכא בינייהו בי דינא
דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד
בתירה נתקע, אמרו ליה
שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו
דאקראי: אמרו לו אחד יבנה ואחד כל
מקום שיש בו ב"ד:
אמר רב הונא
נדין, אמר להו נתקע ואחר
כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא
כך נדין. לאחר שתקעו
ועם
אמרו לו נדין, אמר להו
נמי לא שריא אלא מדאורייתא
כבר נשמעה קרן ביבנה
כדמוכח בפרק כל כתבי גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא
ואין משיבין אחר מעשה.
מתני'. אמרו לו אחד
בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה
שמא
יבנה ואחד כל מקום
יטלנו ויעבירנו ארבע אמות. הא דלא
יו"ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו ח):
שיש בו בית דין. גם
נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור
התנא קמא כך אמר התקין
וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא
רבן יוחנן בן זכאי שיהו
תוקעין בכל מקום שיש
למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות: :
בו בית דין. ופרקינן איכא
וביבנה
(סוכה מג.)
בינייהו בי דינא דאקראי.
כלומר מקום שאין שם
חכמים קבועין לבית
דין, עכשיו
נזדמן לחכמי בית דין, ובאו
שם עוברי דרך,
תנא קמא סבר
אין תוקעין, ותנא דאמרו
לו סבר תוקעין, דגרסינן
בגמרא דהמוכר פירות לחבירו
ולא צימחו כל תנא
בתרא
לטפויי מלתא
אתי, לפיכך אמרנו
כי
התנא דאמרו
לו דהוא תנא
בתרא
אית
ליה בי דינא
דאקראי.
כל
מקום שיש
בו בית
דין. אמר רב הונא