יום טוב פרק רביעי ראש השנה
ל.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וביבנה
בפני בית דין אין שלא בפני ב"ד לא. והא דלא שמע
ועם בית דין. הוא דתקעינן: אלא דאילו בירושלים תוקעין. בשבת
ה א
א)
ב) ג)
איניש קל אוניה מקל תקיעה דיחידאי היינו שהיו באין
יחידים שאינן שלוחי ב"ד והא מילתא חסרה ממתניתין ומיבעי לן
ד)
לתרוצה הכי: בין בזמן בית דין. עד שש שעות שהיו בית דין יושבין:
לתקוע בפני בית דין שלא שמעו תקיעת בית דין דאותן שיצאו אסור
ו ב
ה)
בין שלא בזמן בית דין. שהלכו לבתיהן: איכא דמתני לה וכו' מאי
להם לחזור ולתקוע דיש איסור שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת:
ו) ז)
לא לעולם בזמן בית דין. תימה
ז ג
ועם בית דין. (בפני ב"ד) דקאמר רב
ח ד
הונא בזמן ב"ד דהא ליכא לפרושי
דמכל מקום קשיא ללישנא דרב
ועם בית דין מאי ועם ב"ד בפני בית דין
א
ח)
❖
האי ועם ב"ד בפני ב"ד דהא בכל
הונא לא אמר אלא בפני בית דין והכא
ט)
לאפוקי שלא בפני בית דין דלא מתיב רבא
ט ה
ארצכם כתיב : ובר"ה לא
קתני איש בביתו וי"ל שיפרש דהא
ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו'
היו תוקעין. כשחל להיות בשבת אלא
דקתני בגבולין איש בביתו איובל קאי
מאי ועוד זאת אילימא כדקתני זאת מיבעי
הגהות הב"ח
י ו
בב"ד הגדול של סנהדרין הגדולה
ולא אראש השנה ומיהו אי גריס
ליה אלא דבירושלים תוקעין יחידין וביבנה
(א) רש"י
המקדשין את החדשים ורבי אליעזרט)
בגבולין בלא וי"ו ולא גרסינן ובגבולין
יא ז
סמוך
אין תוקעין יחידין וביבנה אין תוקעין יחידין
היא: כי מסיים שליחא דציבורא כו'.
לא יתכן לומר כן ושמא יפרש דהאי
❖
והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים
יב ח
ואף בי"ט שחל להיות בשבת דלהכי
בגבולין איירי בירושלים דוקא ומיהו
נקט יבנה: אלא לאו דאילו ביובל
שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע
מבכל ארצכם בכל מקום
יג ט
הגהות הגר"א
תוקעין. היחידים בין בזמן בית דין
שבארץ ישראל איירי:
איניש קל אוניה מקל תקועיא [דיחידאי] אלא
אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין.
יד י
[א] גמ'
כו': לא לעולם בזמן ב"ד והכי
לאו דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד ובין
❖
קאמר ביובל. כל יחיד ויחיד תוקע
פי' בקונטרס ביובל ונראה שאף
שלא בזמן ב"ד וביבנה בזמן ב"ד אין שלא
בזמן ב"ד אפי' שלא בפני ב"ד ובר"ה
בר"ה אתא לאשמועינן דאפי' בפני ב"ד
בזמן ב"ד לא הא בזמן ב"ד מיהא תוקעין
טו כ
אין תוקעין אלא כל זמן שיושבין:
בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא:
מוסף רש"י
ואפילו שלא בפני ב"ד לא דאילו בירושלים
איתמר נמי. כרב הונא: אין תוקעין.
ונתקלקלו
מצות עשה שהזמן
תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני בית דין
יחידים ביוה"כ ביובל אלא בזמן שב"ד
גרמא.
(קדושין כט.)
וביבנה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא איכא דמתני להא דרב הונא אהא
יושבין במקומן והתוקעין תוקעין בכל
❖
טז ל
לתקיעה ולברכות.
העיר: ננערו לעמוד. נעקרו
דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד
ב
1
ממושבם כדי לעמוד ולילך:
(לעיל כו:)
ויחיד חייב לתקוע אמר רב הונא ועם בית דין מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד
ג
מתני' בראשונה היה לולב ניטל
תורה אור השלם
לאפוקי שלא בזמן בית דין דלא מתיב רבא תקיעת ראש השנה ויובל
[א]
במקדש שבעה. דכתיב
1. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה
(ערכין ג:) במקדש
דוחה את השבת בגבולין איש וביתו מאי איש וביתו אילימא איש ואשתו
ושמחתם לפני ה' אלהיכם
שבעה.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר
איתתא מי מיחייבא והא מצות עשה שהזמן גרמא היא וכל מצות עשה
ד
ה
לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים
שבעת ימים ובמדינה יום אחד דכתיב
תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל
שהזמן גרמא נשים פטורות אלא לאו איש בביתו ואפילו שלא בזמן ב"ד
ולקחתם לכם ביום הראשון:
(סוכה מא.)
ויקרא כה ט
אַרְצְכֶם:
לא לעולם בזמן ב"ד מתיב רב ששת שוה היובל לראש השנה לתקיעה
ושיהא יום הנף כולו אסור. יום
ובמדינה.
2. כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ
ו
(שם) ושיהא
וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם יְיָ
ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקידשו בו את החדש ובין בב"ד
הנפת עומר כולו אסור לאכול מן
יום הנף.
כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא
החדש ומדאורייתא משהאיר מזרח
❖
שלא קידשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה לא היו תוקעין
כולו אסור.
דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ: ירמיהו ל יז
ז
מותר כדאמרינן במנחות
אלא בב"ד שקידשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע מאי
ח
כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה
אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אילימא דביובל תוקעין יחידין ובראש השנה
רבינו חננאל (המשך)
וכתוב אחד אומר עד הביאכם וגו'
אין תוקעין יחידין והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי הוה מסיים שליחא
איתמר משמיה דרבי לעולם
הא כיצד בזמן הבית עומר מתיר
דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא [דיחידאי]
אין תוקעין אלא בזמן שבית
ובזמן שאין עומר עצם היום מתיר:
דין יושבין. בעי ר' זירא
אלא לאו [דאילו] ביובל תוקעין בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד ובר"ה
גמ'
כי אעלה ארוכה לך וגו'.
נינערו בית דין לעמוד ונזדמן
בזמן ב"ד אין שלא בזמן ב"ד לא קתני מיהת ביובל בין בזמן ב"ד בין שלא
דבר לעיין בו נינערו וחזרו
סיפיה דקרא ציון היא דורש
ונתישבו והאריכו בישיבה
אין לה: מאי טעמא. גזר עליה:
בזמן ב"ד לא לעולם בזמן בית דין והכי קתני ביובל בזמן ב"ד תוקעין בין
מאי תוקעין אי לא, בית דין
דאיבני אימת. שיהא לנו לחוש עכשיו
יושבין בעינן והא איכא, או
בפני בית דין בין שלא בפני ב"ד בר"ה תוקעין בזמן ב"ד ובפני ב"ד איתמר
דילמא זמן בית דין בעינן
לכך: הרי האיר מזרח התיר. דהא
נמי א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול אמר רבי אין תוקעין אלא כל
וכבר עבר, ועלתה בתיקו.
לא היה מזבח: אלא דאיבני בחמיסר.
ועוד זאת היתה ירושלים
זמן שבית דין יושבין בעי ר' זירא ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ב"ד יושבין
שהיה שהות לקצור במוצאי י"ט
(סוכה מא.) מהרה
כו'. תנו רבנן רואה פרט
בעינן והא איכא או דלמא זמן ב"ד בעינן וליכא תיקו: ועוד זאת היתה
יבנה בית המקדש.
ט
ליושבת בנחל. כלומר, הנחל
ולהביאו למחר כמצותו: מחצות היום
מקום נמוך ואינה נראית מן
ירושלים יתירה על יבנה וכו': רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט
ולהלן לישתרי. השתא ולא לגזור
הכרך. שומעת פרט ליושבת
ליושבת בראש ההר קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום ויכולה לבוא פרט
עליה רבן יוחנן אלא עד חצות היום
בראש ההר שאע"פ שנראית
למפסיק לה נהרא: מתני' בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה
אינה שומעת. קרובה פרט
ואי נמי מהרה יבנה ויאמרו אשתקד
י
ליושבת חוץ לתחום. ויכולה
מי לא אכלנו מחצות היום ולהלן השתא
ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא
(סוכה
לבא פרט דפסיק ליה נהרא,
שם) דמיבני אימת.
נמי ניכול שפיר אכלי ואפי' הרחוקים
שאע"פ שהיא קרובה אינה
לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:
כ
יכולה לבוא. ירושלמי והוא
מירושלים שלא ראו הקרבתו יש להם
גמ' ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא 2כי אעלה ארוכה לך וממכותיך
שיהו כל הדרכים האלו
לסמוך דודאי קרב כבר דאמר מר
בה, רואה ואינה שומעת
ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא
כגון ירושלים מלמעלן והעיר
הרחוקין היו מותרין בזמן הבית
דרישה: ושיהא יום הנף כולו אסור: מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו
מלמטן, שומעת ואינה רואה
מחצות היום ולהלן כו': לא צריכא
(שם)
ההר מפסיק. רואה ושומעת
אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד
דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר
אילימא דאיבני בשיתסר.
[ואינה יכולה לבוא חוץ
לתחום רואה ושומעת]
לא הוה עומר האיר מזרח התיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר דמיבני
אי נמי דאיבני בלילה. רבן יוחנן חושש
❖
קרובה ואינה יכולה לבוא
המשך בעמוד הבא
לשמא יבנה (א) לשקיעת החמה או
אימת אילימא דאיבני בשיתסר הרי האיר מזרח התיר אלא דאיבני בחמיסר
הנחל מפסיק. [מתני']
בליל ששה עשר בחצי הלילה או סמוך
בראשונה היה לולב ניטל
מחצות היום ולהלן לשתרי דהא תנן ל הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן
במקדש שבעה ובמדינה יום
לבקרו שלא יהא שהות לקצירתו
רבינו חננאל
לפי שאין ב"ד מתעצלים בו לא נצרכא דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת
אחד משחרב הבית התקין
והבהובו באבוב של קלאין וטחינתו
ועם בית דין. כלומר, זו
רבן יוחנן בן זכאי שיהא
החמה אי נמי דאיבני בליליא (אמר) רב נחמן בר יצחק רבן יוחנן בן זכאי
והרקדתו והקרבתו עד חצות ואי הוו
התקיעה שחל להיות [בשבת]
ניטל הלולב במדינה שבעת
בשיטת
ימי החג זכר למקדש, שנאמר
אינה אלא בפני [בית דין]
רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן
בלבד זולתי ירושלם. מותיב
כי נדחה קראו לך ציון היא
הזה אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי
ועבדי איסורא. ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר בי"ט ודאיבני בליליא והא קיימא
רבא ועוד זאת היתה ירושלים
דורש אין לה, מכלל דבעיא
לן במסכת שבועות דאין בנין בהמ"ק לא בי"ט ולא בלילה
הני מילי בנין בידי אדם אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא:
דרישה. ושיהא יום הנף כולו
יתירה על יבנה שכל עיר
שהיא רואה או שומעת כול'.
אסור. פי' שיהא יום הנפת
בשיטת העומר והוא יום י"ו בניסן
פירוש לא תני ועוד אלא
אסור לאכול מן החדש, כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו', ותנן העומר היה מתיר במדינה
שיש שם דבר אחר [ש]ירושלים יתירה על יבנה זולתי זה, לפיכך תני ועוד. ואמרינן איזהו, אם תאמר שהיו בירושלים תוקעין
יחידאין וביבנה לא, והאמר ר' יצחק כי הוה מסיים שליח ציבורא תקיעתא ביבנה לא הוה שמע איניש קל אוניה מקל תקיעתה
ושתי הלחם במקדש, ובזמן שהיה בית המקדש קיים היו יוצאין לילי יום י"ו בניסן והיו קוצרין ומביאין ומקריבין העומר,
דיחידא. פירו' שהיו תוקעין יחידאין ביבנה כל מי שלא שמע התקיעות מפי שליח ציבור שבא מאחר שסיים, היה כל יחיד
והיו השועים בירושלם מותרין לאכול החדש אחרי הקרבת העומר מיד, והרחוקין היו מותרין מחצות היום ולהלן, שדבר
ברור הוא שאין ב"ד מתעצלין ולא בא חצי היום אלא שודאי נקרב העומר. ועכשיו שאין עומר אם יתירו להן החדש
ויחיד תוקעין יחידי כדי לצאת ידי חובה שלא שמעו התקיעות מפי שליח ציבור. ואסיקנא כי היו תוקעין בזמן בית דין ואפילו
שלא בפני בית דין קשיא לרב הונא. ופריק הכי קאמר, בירושלים היו תוקעין בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין,
כשיאר המזרח, חיישינן אם ישארו העם במנהגם ויבנה בית המקדש לילי י"ו בניסן או סמוך לשקיעת החמה יום ט"ו
וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין. ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה כול'. איכא דמתני הכי, ביום הכפורים
בניסן, נתחייבו להקריב ולא [יהיה] בידם סיפוק לצאת ולקצור בלילה, מפני שלא נבנה אלא בשעה דחוקה, וצריכין לצאת
ולקצור ולהביא ביום י"ו ולהכין ולהניף ולהקריב, ושמא לא יספיקו להקריב העומר אלא סמוך לשקיעת החמה. ומאחר
תעבירו שופר, מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. אמר רב הונא ועם בית דין בזמן בית דין בלבד. מותיב רבא תקיעות יובל
וראש השנה דוחין אתה השבת בגבולין איש וביתו, ותריצנה בגבולין איש בביתו. ואמרינן איש בביתו דוקא ואפי' שלא בזמן
שנבנה הבית אסורין כל ישראל לאכול חדש ואינן מותרין בו אלא אחרי הקרבת העומר. לפיכך התקין להן שיהא יום
בית דין. ודחינן לא לעולם איש וביתו ובזמן בית דין. אבל שלא בזמן בית דין לא. מותיב רב ששת שוה היובל לראש השנה
י"ו בניסן כולו אסור שלא יכשלו כשיבנה הבית. פי' דנפיש הוה בית המקדש, כל מקום שצריך לומר לא היה בית
המקדש מחלף ותאני נפיש הוה, כעניין דקרי לסומה סגי נהורא. ושאר השמועה פשוטה היא, מיהו הוצרכנו להודיע כי
לתקיעה ולברכות אלא שביובל היו תוקעין בין בבית דין שקידשו את החדש כול' עד אלא לאו הכי קאמר, הא קמ"ל דאילו
ביובל תוקעין היו בין בזמן בית דין [ובין] שלא בזמן בית דין קשיא לרב הונא. ודחינן לא הכי קאמר, ביובל היו תוקעין
זו המשנה ששנינו משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי כו', עד אמר ר' יהודה והלא מן התורה הוא אסור
בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין. ובראש השנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין ולעולם זה וזה בזמן בית דין.
שנאמר עד עצם היום הזה וגו', זו המשנה היא במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת מג' סאין כו'.