לד:
יום
טוב פרק רביעי ראש השנה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מתשעה
בני אדם כאחד לא יצא. כך כתוב בספרים והקשה
תשע תקיעות. תרועות נמי קאמר: מתשעה בני אדם כאחד לא יצא.
נט א ב
א)
ב)
תרי קלי לא משתמעי כך פירושה לפי מה שכתוב בספרים ולאו מלתא
בקונטרס אמאי לא יצא הא אסיקנא לעיל דתרי קלי
ג)
היא דהא אוקימנא תרי קלי מתרי גברי משתמעי (א).
מתרי גברי משתמעי ופי' דגרסינן בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד
ד)
וה"ג לה בתוספתא מתשעה
בני אדם כאחד יצא ואפי' בסירוגין
יצא ואפי' בסרוגין ונראה לקיים גרסת
הספרים מתשעה בני אדם
ה) ו)
ס ג
ואפילו כל היום כולו ולא גרסינן
כאחד לא יצא משום דאין כאן
ז) ח)
תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו
בתרועה פשוטה לפניה ופשוטה
תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא תניא
א
ט)
רישא ואי גרסינן לה הכי הוא דגרסי'
לאחריה כיון שהכל ביחד והשתא גרס
י)
נמי הכי שמע תשע תקיעות בתשע שעות
❖
סא ד
כ)
מט' בני אדם כאחד תקיעה מזה
שפיר תקיעה מזה ותרועה מזה יצא
ביום יצא מט' בני אדם כאחד [לא יצא]
ב
ותרועה מזה יצא ואפי' בסירוגין כו':
דהיינו זה אחר זה וסרוגין פי' סרוגין
תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואפי' בסירוגין
סב ה
אם שהה. בסירוגו כדי לגמור את
הפסקות הרבה שתוקע ומפסיק
הגהות הב"ח
ואפי' כל היום כולו ומי אמר רבי יוחנן הכי
כולו חוזר: לדידי לא סבירא לי.
ושוהה לעשות התרועה עד לאחר
(א) רש"י
שעה: לדידי לא סבירא לי.
והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק
מה שהפסקת. דאית ליה לר' יוחנן
סג ו
בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה
כלומר שהוא צריך לחזור לראש
במסכת ברכות היה קורא
סד ז
חוזר לראש לא קשיא הא דידיה הא דרביה
כששהה כדי לגמור כולה ולא שיהא
קריאת שמע והגיע למבואות מטונפות
צריך להפסיק כשמגיע למבואות
מניח ידו על פיו וקורא ולא סבירא
סה ח
ודידיה לא והא ר' אבהו הוה שקיל ואזיל
❖
❖
המטונפות אלא מניח ידו על פיו
ליה נמי דמשום שהה יהא צריך לחזור:
בתריה דר' יוחנן והוה קרי קריאת שמע כי
לדידך דסבירא לך. ואתה חולק עלי
וקורא ק"ש כדאמר ר' יוחנן בפרק
מטא למבואות מטונפות אישתיק בתר דחליף
בשתיהן דכיון דקא בעית מהו לגומרה
מי שמתו והיה נראה
רבינו חננאל
מוסף רש"י
אמר ליה מהו לגמור א"ל אם שהית כדי
ג
מכלל דסבירא לך סירוגין מעכבי
דקי"ל כוותיה כששהה כדי לגמור
לגמור את כולה חזור לראש הכי קאמר ליה
תשע תקיעות.
ט' תקיעות בתשע שעות ביום
קרייה ומבעיא לך בכמה הוי סירוגין:
כולה דאין חוזר לראש אע"ג דפליגי
יצא, מט' בני אדם כאחד
לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם
תקיעות. וברכות דעלמא כגון
עליה רב ושמואל בפרק הקורא את
לא יצא, בזה אחר זה יצא.
שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש ת"ר
תקיעה מזה ותרועה מזה
המגילה למפרע דקי"ל
תעניות אין מעכבין זו את זו אם
[ב]זה אחר זה יצא, ואפילו
בירך ולא תקע: מי שבירך כו':
כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל כדמוכח
תקיעות אין מעכבות זו את זו ברכות אין
בסירוגין, ואפי' כל היום
כי נהירנא לך. לסימן שסיימתי
בפ' מי שהוציאוהו
כולו. והא דאמר ר' יוחנן
מעכבות זו את זו ד תקיעות וברכות של
(סוכה נד.)
משום ר' שמעון בן יהוצדק
הברכה: אלא בחבר עיר. חבורת
ומיהו כיון דרבי אבהו פליג היה
ר"ה ושל יוה"כ מעכבות מ"ט אמר רבה אמר
ובמה בשופר.
בהלל ומגילה אם שהה כדי
קצת נראה לפסוק כמותו דהוא
צבור אבל יחיד מברך את כולו
לגמור את כולה חוזר לראש,
הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות
ואח"כ תוקע תשע תקיעות: דהא
בתראה ואע"ג דאשכחנא רב יוסף
(סדור רש"י סי' קס
דחינן לה הכי, ההיא דרביה
ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם
בשם תוספתא) כי נחירנא
היא, כלומר ולא סבירא ליה.
ודאי והא ספק. ודאי הוא לו שאם
בההיא דמגילה דקאמר נקוט
לך.
תנו רבנן תקיעות אין מעכבות
זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה
דרב ביבי בידך דרב אמר אין
ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה
(שם
זו את זו כגון דתקיעות
ובמה בשופר: מי שבירך ואח"כ נתמנה לו
הלכה כרבי מונא ושמואל אמר הלכה
ויתפלל ש"צ ויוציאנו ידי חובתו ואם
שבת ותקעתם בחצוצרות
סי' קסה ומחזו"ו סי' שיז,
וגורס: נחירנא) שומען על
על עולותיכם וגו'. ברכות,
שופר תוקע ומריע ותוקע: טעמא דלא הוה
כר' מונא לאו משום דלהוי הלכה
ילך אצל התוקעין שמא כבר עמדו
הסדר.
כגון ברכות של קרית שמע
והלכו לביתם: כשם שש"צ וכו':
כרב באיסורי קאמר הכי אלא האמת
ליה שופר מעיקרא הא הוה ליה שופר
(רש"י
וכיוצא בהן ובהני אמרי'
על הרי"ף) ושלא על סדר
למה צבור מתפללים. בלחש:
אומר דשמעינן ליה לשמואל דחייש
ברכות אין מעכבות זו את
מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע
ברכות.
זו. תקיעות וברכות של ראש
מודים חכמים. אחר שנחלקו חזרו
ליחידאה וגם בפרק מי שמתו
להו רב פפא בר שמואל קם לצלויי אמר ליה
השנה ושל יום הכיפורים של
והודו: אמר ליה. ר' חייא לרב
גבי היה עומד בתפלה ומים
שנת היובל, שצריך לומר
לשמעיה כי נהירנא לך תקע לי אמר ליה
❖
(שם)
דימי: רבה בר בר חנה נמי.
מלכיות זכרונות ושופרות
שותתין על ברכיו דפליגי רב חסדא
רבא לא אמרו אלא בחבר עיר תניא נמי
ביובל כדרך שאומרים בראש
ה
דמריה דשמעתא הוא: הכי קאמר.
ורב המנונא ומסיק רב אשי דכ"ע
השנה, מעכבות זו את
הכי כשהוא שומען שומען על הסדר ועל
אם שהה חוזר לראש והכא בדלא
שנחלקו על רבי יוחנן כשאמר כן:
זו. מאי טעמא אמר
רבינו חננאל (המשך)
סדר ברכות במה דברים אמורים בחבר
רבה אמר הקב"ה לישראל
שהה ט) וקשה הדבר מאד שהצבור
כי
כתיב. ר' שמואל בר נחמני
אמרו לפני בראש השנה
בבהכ"נ בי"ט אומרים אמת ויציב
עיר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות
ו
מלכיות זכרונות ושופרות,
אומר אחת מדברי תורה,
וממתינין לש"ץ ושותקים עד שיגמור
שבתון זכרון תרועה מדברי
מלכיות שתמליכוני עליכם,
ז ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך
תורה, ושתים מדברי סופרים,
זכרונות כדי שיבא זכרוניכם
זולתות ומי כמוך שאומר בגאולה
עליו ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עיירות באחת תוקעין
ח
לפני לטובה, ובמה בשופר.
והעברת שופר תרועה נמי
ומיהו היכא דאין שוהין כדי לגמור
נמצאת למד שעל ברכות
מדברי סופרים היא כדאמרן,
ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין
כולה מתחלתה עד סוף אין לחוש
שיש עמהן תקיעות קתני
אבל יום תרועה יהיה לכם
פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכא דאף על גב דהא ודאי
שמעכבות זו את זו. מיהא
לתלמודו הוא בא, ללמד
י) (כדאביי) בפ' הקורא את המגילה
דתניא מנין שבשופר ת"ל
כי תקיעת שופר ביום ולא
והא ספק: כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד וכו': תניא
למפרע ולא כ) (כרב יוסף)
והעברת שופר תרועה בחודש
בלילה. ואידך הת"ק דר'
אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין אמר להם כדי
דאמר מהיכא דקאי לסיפא דאם כן
השביעי, [אין לי אלא ביובל
שמואל בר נחמני נפקא
בר"ה מנין תלמוד לומר
ליה כי תקיעת שופר בראש
להסדיר שליח צבור תפלתו אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח
נתת דבריך לשעורין וצריך לדקדק
בחודש השביעי] שאין ת"ל
השנה ביום ולא בלילה
בתקיעות משום דאמר רב כהנא בפ'
צבור יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם
בחדש השביעי, שכבר נאמר
מדכתיב ביום הכפורים
החליל אין בין תקיעה
ביום הכיפורים .תעבירו
תעבירו שופר בכל ארצכם.
כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי אמר רבה בר בר חנה
שופר, מה ת"ל עוד בחדש
ואקשינן אי מיום הכפורים
לתרועה ותקיעה ולא כלום כרבי
אמר ר' יוחנן מודים חכמים לרבן גמליאל ורב אמר עדיין היא מחלוקת שמעה
השביעי, ללמד שכל תרועות
יליף, לילף מיניה לפשוטה
יהודה דאמר שלשתן מצוה אחת
של חדש השביעי בשופר,
לפניה ולאחריה, אמאי יליף
[רבי] חייא בריה דרבה בר נחמני אזל אמרה לשמעתא קמיה דרב דימי בר
וכתיב ביה בראש השנה
לה ממדבר. ופריק והעברת
וכי קאמר התם דוקא באמצע
חיננא אמר ליה הכי אמר רב עדיין היא מחלוקת אמר ליה רבה בר בר חנה
בחדש השביעי באחד לחדש
תעבירו לא משמע, כלומר זה
תקיעה תרועה תקיעה אבל בין
יהיה לכם שבתון וגו'. ומנין
הלשון לא משמע כי פשוטה
נמי הכי קאמר כי אמר רבי יוחנן להא שמעתא אפליג עליה ריש לקיש
קר"ק לקר"ק יכול לשהות פחות
שפשוטה לפניה שנאמר
היא, אלא (כ)[ל]דרב מתנא
והעברת שופר תרועה, לשון
בא, דאמר בעניין הרחיב
ואמר עדיין היא מחלוקת ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי חנה
מכדי לגמור קר"ק ולרבנן דחשבי
העברה היא פשוטה והיא
את הקצר וקיצר את הרחב
תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני
ציפוראה אמר רבי יוחנן הלכתא כרבן גמליאל הלכתא מכלל דפליגי
התקיעה, וכתיב והעברת
פסול, שנאמר והעברת דרך
עצמה אין לשהות בין זה לזה כדי
שופר ואחר כך תרועה.
העברתו בעינן בלא שינוי.
כי
תקיעה אחת או תרועה אחת: כך מוציא את הבקי. מכאן פסק בה"ג דיחיד שטעה ולא הזכיר של ראש חדש יכוין לבו לתפלתו של שליח צבור
ומנין שפשוטה [לאחריה],
וכבר פירשנוהו שם תעבירו
כלומר ומנין כי צריך תקיעה
שופר מאי קאמר רחמנא,
מתחלה עד סוף ויוצא אע"פ שהוא בקי ואין ראיה מכאן דהא מסקינן רשב"ג אומר אינו מוציא אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה ואינן יכולין
לאחר התרועה, שנאמר ביום
עבריה ביד. ותנא דגמר לה
להסדיר תפלתם אבל דעיר לא ומיהו בקונטרס משמע לקמן שרוצה לפרש בשלא כוון לבו לבהכ"נ ולא שמע תפלה וכן משמע דומיא דההיא
הכפורים תעבירו שופר, אחר
בגזירה שוה, אמר לך רב
שכתב והעברת שופר תרועה,
מתנא מדשני קרא בדיבוריה
דברכת כהנים ולפירוש זה מצינו למימר דבצבור היכא דשמעו יוצאין וכן משמע בפרק תפלת השחר דאמר רב אסי טעה ולא
חזר וכתב תעבירו שופר,
הוה ליה למכתב ותתקע
הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו וכו' מיתיבי טעה ולא הזכיר כו' שאלה בברכת
שופר תרועה, מדשינה וכתב
נמצאת כתובה ביובל תרועה
השנים מחזירין אותו כו' ומשני הא ביחיד הא בצבור אי הכי מפני ששומעה משליח צבור מיבעי ליה ומסיק אידי ואידי ביחיד הא
והעברת תלמוד ממנה זה וזה,
ותקיעה לפניה ותקיעה
אבל תעבירו ביד לא יתכן
לאחריה. ומבחודש השביעי
דאידכר קודם שומע תפלה הא דלא אדכר קודם שומע תפלה משמע דבצבור יוצא על ידי ש"צ ואפי' לפי מה שפירש עם שבשדות
למימר דגמרינן מהעברה,
[ילפינן] שכל תרועות של
ששומעין משליח צבור יוצאין אבל דעיר לא יש לחלק בין היכא דהתפלל וטעה להיכא דלא התפלל כלל :
דכתיב ויצו משה ויעבירו
חודש השביעי, והן תרועה
קול במחנה לאמר, מה להלן
של ראש השנה כתרועת
העברה בקול היא, אף כאן העברת שופר בקול היא. ואקשינן תוב האי תנא דמייתי לה ממדבר אי מה במדבר חצוצרות אף
היובל ובשופר. ומנין לשלש של שלש שלש, שנאמר והעברת שופר תרועה, ובראש השנה כתיב שבתון זכרון תרועה, ועוד
כתיב בעיניינא דמוספים בראש השנה יום תרועה [יהיה] לכם. וגמרי' יובל מראש השנה וראש השנה מיובל שביעי שביעי
בראש השנה חצוצרות, ת"ל תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וקאמר
רחמנא שופר. מי שאינו יודע הברכות תוקע ויוצא ידי חובה. ומי שאין לו שופר מברך הברכות ויוצא ידי חובה, דהא בראש
לגזירה שוה וכאילו שלש תרועה כתיבי בכל חד וחד. וכל תרועה יש תקיעה לפניה ויש תקיעה לאחריה, נמצאו בראש השנה
השנה שחל להיות בשבת מברכין ואין תוקעין. אבל ברכות זו את זו מעכבות, דתניא ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים
שלש תרועות וכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. הרי שלש של שלש שלש. וכן ביובל חייבין לומר מלכיות זכרונות
ושופרות וגו'. תקיעות בכל אחת ואחת. ואקשינן האי תנא מעיקרא גמר תרועות של ראש השנה מן היובל בהיקישא, מה ת"ל
מעכבות זו את זו. ירושלמי אי זו היא תרועה, ר' חנינא ור' מנא חד אמר כהדין טרימוטא וחד אמר תרין דקיקין. ר' חנינא חשש
על הדא דר' מנא וכן הדא דידן. (וידה) [והיידא] אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו. אלא אחת. רבא ב"ר
בחדש השביעי שיהו כל תרועות של חדש השביעי כזה כדאמרינן, והשתא הדר מייתי לה בגזירה שוה. ופרקינן אי לאו גזירה
זימנא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו, למה, רישא גביה סיפא מצטרף, וסיפא גביה רישא מצטרף, לא רישא אית לה סיפא
שוה [הוה] מייתינא לה בהיקישא, השתא דאתאי גזירה שוה שהיא גמרא כדקיימא לן אדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן
גזירה שווה מעצמו אלא אם קיבל אותה מרבו, גזירה שוה עדיפא מהיקישא. והאי תנא מייתי לה, כי כל תרועה תקיעה לפניה
ולא סיפא אית לה רישא. והא דוקיא כתרועה הוא דמשכ[ח]ת לה בשלשה שברים אבל בתקיעה לא משכחת לה. מי שבירך ואחר
כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע כו'. רב פפא בר שמואל קם צלויי אמר לשמעיה כי נחירנא לך תקע לי. ולית הלכתא
ותקיעה לאחריה ממדבר, ומדכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו למדנו שהתקיעה זולתי התרועה. ואין לי שצריך בענין
כוותיה, אלא כי הא דתניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר
הזה [ש]כל תרועה צריכה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה אלא במדבר, בראש השנה מנין, ת"ל תרועה תרועה לגזירה שוה,
שומען על הסדר ולא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. ומצוה בתוקעין
נאמרה תרועה במדבר ונאמרה תרועה בראש השנה, מה תרועה האמורה במדבר בתקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, אף (תקיעה)
שהיא מן התורה יותר מן המברכין, כיצד היו לפניו שתי עיירות באחת וודיי מברכין, כלומר יש להן שם חזן ומתפללין בודאי,
[תרועה] האמורה בראש השנה כן. הא כיצד שלש תרועה בראש השנה, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, שבתון זכרון
ובאחרת יתכן שיתקעו והוא דבר ספק, הולך למקום שתוקעין ואע"פ שהוא ספק, שהיא מצוה מן התורה. כשם ששליח ציבור
תרועה והעברת שופר תרועה מדברי תורה, ואחת מדברי סופרים יום תרועה יהיה לכם לתלמודו בא. ולא סלקא סוגיא דשמעתא
חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. תניא אמרו לו לר' [גמליאל] לדבריך
בהכי, ויש נוסחאות אחרות כך. הא כיצד שלש תרועות שהן תשע בראש השנה בתוך מדברי תורה, שבתון זכרון תרועה
כו'. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מודים חכמים לרבן גמליאל ורב הונא ציפוראה אמר ר' יוחנן הילכתא כרבן גמליאל.
ויום תרועה יהיה לכם מדברי תורה, והעברת שופר תרועה מדברי סופרים, כלומר בגז"ש גמר לה מיובל ולא בר"ה עצמה