ארבעה ראשי
שנים פרק
ראשון
ראש
השנה ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מדבן
עזאי נפקא. בסוף פ"ב
אותו מה ת"ל. בתורת כהנים י) תני לה גבי פיגול לא ירצה המקריב
דזבחים פליג ר' אלעזר
כב א ב
א) ב)
אותו לא יחשב: מוצא שפתיך זו מצות עשה. דמסתמא הכי אמר
אבן עזאי ודריש דאותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן
ג) ד)
קרא מוצא שפתיך קיים: תשמור זו מצות לא תעשה. שלא תאחר כדר'
אבל רוצה ליישב כאן אליבא דבן עזאי וכולה סוגיא מסיק התם כמו
כג ג ד
אבין א"ר אילעי כל מקום שנאמר השמר פן ואל כו' כ) :
בשמעתין וק"ק שהרי התם דוחק ליישב מילתא דאחרים אליבא דבן
ה)
כד ה
ו)
ועשית. על כרחך מכאן אזהרה לב"ד
עזאי ובתמורה בסוף אלו קדשים
ז)
לכוף: לה' אלהיך. קרא יתירא הוא
גבי ר' יוסי היה אומר
מדבן עזאי נפקא דתניא בן עזאי אומר
ח)
לדרשה לרבות דבר שבחובה: בפיך
ג' דברים משום ג' זקנים משמע דבן
כה ו
ט)
1 אותו מה ת"ל לפי שנא' 2 לא תאחר לשלמו
י)
זו צדקה. קרא יתירא דריש: יקריב אותו
עזאי דמוקי היקישא דמעשר לבכור
שומע אני אף מאחר נדרו בבל ירצה ת"ל
כ) ל)
אל פתח אהל מועד. יקריב אותו
מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן
כו ז
מ)
אותו אותו בלא ירצה אואין מאחר נדרו בלא
קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישיה
החומה אף מעשר אינו נאכל אלא
נ)
ירצה אלא בך חטא ולא באשתך חטא סד"א
❖
יקריבנו: חד דאמר. עלי ולא אפרשה:
לפנים מן החומה לית ליה דאחרים
הואיל וא"ר יוחנן ואי תימא ר' אלעזר אין
והא נדבה כתיבא. ובקרא דבל תאחר
וקאמר ולרבנן דמפקי ליה לטעמא
אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו
כז ח
נמי רבינן ליה בגזירה שוה: מת או
אחרינא בכור שאינו נפסל משנה
הגהות הב"ח
נגנב. אם הפרישו לאחר זמן: משכחת
ממון ואין לו שנאמר אם אין לך לשלם למה
לחברתה מנא להו ומיהו אין לחוש אם
3
(א) תוס'
לה. דאמר ולא הפריש והויא נדבה:
הש"ס הולך ומיישב בכל ענין:
כח ט
יקח משכבך מתחתיך אימא בהאי עון דבל
בתפלין
אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין
לה (ב) בא"ד
כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת.
תאחר נמי אשתו מתה קמ"ל ת"ר 4 מוצא
❖
לו. בסוף פרק שני דזבחים
שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה:
שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא
כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא.
פי' בקונט' ממון של גזל אבל
(ג) ד"ה
תעשה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר
ב
לבל תאחר: עובר בעשה. על הקרבן
נרא' דמיירי בנדר כדמוכח בפרק במה
תורה אור השלם
נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות
דכתיב ובאת שמה והבאתם: על ולד
מדליקין דתניא
(ד) בא"ד
1. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל
עולות ושלמים נדבה כמשמעו אשר דברת
שלמים. שהפריש בהמה מעוברת או
ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו
אלמא
מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם
❖
אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה אמר
עיברה לאחר הקדישה: מחוסר זמן.
של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה
הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה
הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב
יקח משכבך מתחתיך והא דדריש
שמא לא עברו עליו שמונה ימים:
מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי
לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ
הכא בך חטא ולא באשתך חטא
שהיה
מובאת שמה והבאתם שמה נפקא תשמור
הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ
גליון הש"ס
5
ויקרא ז יח
מיירי במשלם אח"כ אלא שעבר בבל
תִּשָּׂא:
זו מצות לא תעשה למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא ועשית אזהרה לב"ד
תוס' ד"ה איזהו נדר.
2. כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיְיָ
תאחר: זו מצות עשה. דכתיב והיוצא
משנה היא.
שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא דתניא 6 יקריב אותו מלמד שכופין אותו
אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר
מפיכם תעשו
:
לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ
❖
תשמור זו מצות לא תעשה.
יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני חד
ג
ד
יְיָ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ
דברים כג כב
חֵטְא:
דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמעינן אמר ולא
תימה הא אמרינן בפ'
3. אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם
אפריש משום דלא קיימיה לדיבוריה אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא
המוצא תפילין גבי
הגהות מהר"י
לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ
מִתַּחְתֶּיךָ: משלי כב כז
דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה צריכא ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב דקא
הא דמוקים ושמרת את החקה הזאת (א)
לנדא
4. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר
דמוקי ר"ע בפסח דאפ"ה פסח זו
משהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא לא כלום הוא צריכא ומי
[א] בתוס'
וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיְיָ
מצות עשה משום דהשמר דעשה עשה
אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר
מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבא ותנן אי זהו נדר האומר
ה
דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
וכן בפרק בתרא דיומא גבי
הרי עלי עולה ואי זו היא נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר
דברים כג כד
הא דאמר ר"ל מפני מה לא נאמר
❖
5. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם
מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה אמר
אזהרה בעינוי משום דלא אפשר דהיכי
אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם
רבא משכחת לה כגון ו דאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה
מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת
ליכתוב ופריך ולכתוב השמר בעינוי
שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ
מוסף רש"י
בפיך זו צדקה אמר רבא ז וצדקה מיחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים
ומשני השמר דעשה עשה והאי נמי
וּבָאתָ שָׁמָּה:
מבקשין ממנו ממון.
פשיטא מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא עד דעברי עלה ג' רגלים
דברים יב ה
השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר
6. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן
(זבחים כט:)
ועשה מוצא שפתיך וי"ל דתפלין לאחר
כקרבנות קמ"ל התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי
הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ
שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת
עניים אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה מיתיבי העיד
אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
ח
יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי
תפלין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי
ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים אמר ר' פפייס אני מעיד
❖
ט
ויקרא א ג
יְיָ:
אלא תאחר דלעיל מינה שישמור שלא
(ש"מ שם בשם גליון)
שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג
יאחר ולר' יוחנן דאמר בסוף הקומץ
משכבך. (שם)
בשלמא בפסח לא אקרבוה אימור דמחוסר זמן הוה אלא ולדה בעצרת
בפיך זו צדקה.
רבה גבי מניח
רבינו חננאל
היכי משהי לה ועברי עליה בעשה אמר רב זביד משמיה דרבא כגון
תפלין לאחר שקיעת החמה דהשמר
(נדרים ז.) יקריב
ואכתי מאחר נדרו שהוא
שהיה
אותו.
דעשה לאו הוא ההיא דפסח ומילה
כשר ומרצה, מדבן עזאי
נפקא, דתניא בן עזאי
מצות עשה ע"כ דלא כר"ע וההיא דר"ל דיומא לא קיימי ומיהו לא יתכן כלל לאוקמיה דלא כר"ע דמשנה היא בפ"ק דכריתות
(קדושין
אומר כתיב ואם האכל
וסוגיא דשמעתא משמע בגמ' דאתיא כר"ע דקתני אוב ולא קתני ידעוני (ב) וצריך לחלק בההיא דר' יוחנן דלא דמיא לשאר השמר דעשה:
נ.)
יאכל מבשר זבח שלמיו
בפיך זו צדקה. דכתיב יצא מפי צדקה : יקריב אותו מלמד שכופין אותו. כל מצות עשה נמי כופין כדאמר בפרק
ביום השלישי לא ירצה,
(רשב"ם ב"ב מח.)
וכתיב ביה המקריב אותו,
ל) נערה שנתפתתה מכין אותו עד שתצא נפשו והא דאיצטריך קרא הכא משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן
מלמד שכופין אותו.
אותו בלא ירצה, כלומר,
לפי שכתוב לרצונו וא"ת הא דתנן פרק האומר משקלי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין
(קדושין
זה הפיגול הוא בלא ירצה,
שם)
דדייק המקריב בכאן
אותן ה"ד אי מקמי דאתא לידי בל תאחר אפי' עולות ושלמים נמי לא ואי דעבר בבל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי וי"ל דלעולם
(ב"ב שם) איזהו נדר
פירש בלא ירצה, אבל
בשלא עבר עדיין אלא דחזינן שהוא מתעצל להביא מ)[ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך כדי שלא ישאר בידו מה לקנות] ולהכי ממשכנין ואם אין
האומר הרי עלי עולה.
בכל מקום המקריב שהוא
מוצאין במה למשכנו אז כופין כדקאמר הכא וא"ת ואעולות מ"ט [א] (לא) בעי למשכוני טפי מחטאות ואשמות והא בפ"ק דזבחים
הזובח הוא החייב ולא
הזבח. ופרקינן לא תימא
אמר דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י"ל כיון דאמרינן בעלמא שאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו הרי
בך חטא ולא בקרבנך
חד
בתשובה מתכפר ולא דמי לחטאות ואשמות נ): דאמר ולא אפריש. נראה לי דמשני כך שהרי הקשה מעשה ומלא תעשה ומעשויי
חטא, אלא אימא בך
נראה בכל חד רוצה ב' פסוקים ותרי למה לי ומשני צריכי בכל חד תרי קראי דחד קרא אתא גלל אמר ולא אפריש וקרא השני
חטא ולא באשתך חטא.
(חולין קלט. וכעי"ז מגילה
ח.) נדבה האומר הרי
פירוש בעון בל תאחר
אתא גלל אפריש ולא אקריב ופריך מי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבא ביה ותנן כו' פירושו כך נ"ל היאך מוקמת
זו עולה.
אין אשתו של אדם מתה.
העשה והלא תעשה והעשוי אנדבה דקראי דאמר ולא אפריש הא אותן ג' עניינים עשה ולא תעשה ועישוי נראה דקאי לנדבה כמו
(מגילה ח.)
ת"ר מוצא שפתיך תשמור
לנדר שהרי באותו קרא כתיב נדבה כדאמר לעיל נדבה כמשמעה ואיך מצי היות קאי אמר ולא אפריש לנדבה הא זה איפכא מזה
ועשית כול'. אמר מר
מוצא שפתיך תשמור זו
שהרי אמר ולא אפריש אינו אומר הרי זו אדרבה הוא כאומר הרי עלי (ג) כזה נדר שהרי אינו מפריש אז ונדבה פירושה היא דאמר
מצות עשה, למה לי והלא
הרי זו ומפריש באותה שעה כדתנן איזהו וכו' ומשני משכחת לה דאמר ולא אפריש דמשמע נדר משכחת לה תרתי אפי' בנדבה כגון דאמר
כבר אפיקנה מובאת שמה
הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כשאומר הרי עלי הוא כמו נדר ורוצה לעשות נדבה כשמבאר בו דין נדבה באומר דאינו חפץ
והבאתם שמה. תשמור זו
מצות לא תעשה כדקיימא
להתחייב באחריותה (ד) אלא דמשכחת לה דאמר ולא אפריש כמו האומר הרי עלי ועל כל זאת היא כנדבה שהרי רוצה שלא יתחייב באחריותה
לן כל מקום שנאמר השמר
איזהו
על
נדר. $משנה היא בפ"ק דקינין: מנת שלא אתחייב באחריותה. לא דמי למתנה על מה שכתוב בתורה:
כנדבה:
פן ואל אינן אלא בלא
תעשה למה לי, הא בהדיא
שהיה
כתיב לא תאחר לשלמו.
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך, הא מיקריב אותו לרצונו נפקא, דתניא הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ופרקינן חדא קרא בדאמר הרי עלי כך וכך ולא הפריש, שכופין אותו
להפריש. ואחר שהפריש ולא הקריב שכופין אותו להקריב. והני תרתי למה לי. צריכא, דאי אשמעינן אמר הרי עלי ולא הפריש שכופין אותו, משום דלא קיימיה לדיבוריה כול'. ומי מצית
אמרת דאמר ולא הפריש, והא נדבה כתיב' ביה, ותנן איזהו נדר האומר הרי עלי עולה כול'. ופריק רבא כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה. בפיך זו צדקה. שנאמר
בי נשבעתי יצא מפי צדקה. אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי
עניים. אמר רבא כיון שעבר
עליו רגל אחד עובר בעשה. מיתיבי אמר רב פפיים מעידני שהיתה לנו פרה של
זבחי שלמים ואכלנוה
בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג,
ואמרינן בשלמא בפסח
לא
אקרבוה, אימור לא מלו
ליה תמניא
יומי,
אלא בעצרת היכי משהי לה ועברי בעשה. ופריק רב זביד כגון