ב:
שבעת ימים פרק ראשון יומא
תורה אור
מסורת הש"ס
ואימא
צוה צוה דיוה"כ. וא"ת לישני א"כ כל הני קראי למה לי
ואימא צוואה דקרבנות. להצריך כל כהן העובד במקדש פרישה
א)
1. וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם
לקרבנות צבור: זו היא שיבה וזו היא ביאה. לדון גזירה שוה זה
צוה לעשות לכפר ואין נראה לתרץ דהשתא הדר ביה
לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם
מזה מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ וקוצה וטח: ואימא
מדרשא דלעשות ולהכי צריכי תרוייהו דאי מלכפר לחודיה ה"א כפרה
אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר
כפרה דקרבנות. כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות
דקרבנות ואי מצוה לחודיה ה"א פרה
נמי להכי כתב תרוייהו דהא
ב) ג)
צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה:
❖
ד)
ויקרא טז לד
וכפר עליו הכהן: [א] מי ידעינן הי
מ"מ אכתי תיקשי לך לישני הכי דלא
2. אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה
מתרמי. והלא ע"י פייס היו עובדין
הדר ביה מלעשות ועוד אי הדר ביה
ואימא צוה [צוה] דיום הכפורים דכתיב
בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת
כדאמרינן לקמן : הכי
ה"ל למימר אלא ולקמן נמי
הגהות מהר"י
ויעש כאשר צוה ה' את משה דנין צוה
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת
1
קָרְבְּנֵיהֶם לַיְיָ בְּמִדְבַּר
גרסינן אמרי אלמה לא ניבעי
מוכח דלא הדר ביה מלעשות דכי
לנדא
דלפני עשיה מצוה דלפני עשיה ואין דנין
ויקרא ז לח
סִינָי:
פרישה לכולה משמרת בית אב.
קאמר ריב"ל מתני תרתי קאמר
[א] רש"י
3. וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם
צוה דלאחר עשיה מצוה דלפני עשיה ואימא
אלמה לא בתמיה אינך יכול לומר
לעשות זה מעשה פרה אלמא דלעולם
הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה
צוה דקרבנות דכתיב ביום צותו את בני
2
פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת
בהן פרישה הרי יש לומר על כל בית
לא הדר ביה מדרשא דלעשות וי"ל
הַבָּיִת: ויקרא יד לט
ישראל דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה
❖
אב של משמרת החלוקין לימי שבת
דה"פ מ"ט לא נפקא לן מקרא אלא
4. וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה
ומאי נפקא מינה והתנא דבי רבי ישמעאל
לשמש איש יומו שיפרשו כל בית אב
פרה ויוה"כ אימא צוה זה יוה"כ
פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת
מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא
ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא
שבעת ימים קודם היום הקבוע לו:
ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות
❖
3
4
ויקרא יד מד
הוּא:
מוסף רש"י
דבר הקבוע לו זמן. יוה"כ מדבר
זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנות
ביאה הני מילי היכא דליכא דדמי ליה
ושב הכהן ובא הכהן.
הקבוע לו זמן המלואים שנאמר (שמות
דכתיב בהו כמה זימנין לכפר גבי
אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה
רבינו חננאל
חטאות ואשמות וליכא למימר א"כ
ביום החדש הראשון באחד לחדש
ילפינן לכפר אלו מעשה יום הכפורים ואימא
תקים וגו' והוא היה שמיני למילואים:
לישתוק מצוה ונידרוש פרה מלעשות
ואימא צואה דיום
כפרה דקרבנות מי ידעינן הי כהן מתרמי
הכפורים היא, כדכתיב
הנוהג פעם אחת בשנה. מלואים
ויוה"כ וקרבנות מלכפר דהכי הוי
דבעי ליה פרישה אמרי אלמה לא ניבעי ליה
ויעש כאשר צוה ה'.
פעם אחת הוא דהוו בשנה: אי חג
סברת המקשה בסמוך דהא ליתא
ודחינן דנין צוה דלפני
פרישה לכוליה משמרת בית אב דנין דבר
המצות. כלומר יש לך לומר שעל חג
דאי לא כתב צוה הוה דרשינן לכפר
עשיה דכתיב צוה ה' והדר
כתיב לעשות, ובפרה נמי
שקבוע לו זמן מדבר שקבוע לו זמן לאפוקי
לעשות תרוייהו זה יוה"כ כדפריך
המצות נאמר הואיל ופתח בו תחילה
(יבמות יז: ועי' רש"י ערובין
❖
נא. בארוכה)
כתיב אשר צוה ה' ואחר
לעיל אימא כוליה קרא ליוה"כ והשתא
בכל מקום או על חג הסוכות הואיל
קרבנות דכל יומא איתנהו ואימא רגלים
כך כתיב ויקחו אליך פרה,
פריך שפיר אימא צוה זה יוה"כ
ומרובה מצותו בסוכה ולולב וערבה
לאפוקי יום הכפורים
דנין דבר שנוהג פעם אחת בשנה מדבר
דעשיה קמיה צוה כתיבה.
וניסוך המים: ליום א'. בשביל יום
לעשות זה פרה לכפר אלו קרבנות
תוס' ישנים (המשך)
הנוהג פעם אחת בשנה לאפוקי רגלים דלאו
ואימא צואה דקרבנות
שמיני לבדו: ואימא שמיני. עצרת:
ואם תאמר אם כן לא ליכתוב אלא
דכתיב ביום צותו את בני
פעם אחת בשנה נינהו ואימא רגל אחד
הזה כתיב. כאשר עשה ביום הזה:
צוה לכפר ועל כרחך נידרוש צוה זה
ישראל, והדר כתיב
❖
וכי תימא לא ידעינן הי מינייהו אי חג המצות
להקריב את קרבניהם....
כזה. לא הצריך פרישה אלא לדוגמתו:
פרה לכפר זה יוה"כ וקרבנות כסברת
הואיל ופתח בו הכתוב תחלה אי חג הסוכות
לענין
המקשה בסמוך דפריך ואימא לכפר
הואיל ומרובה מצותו אלא דנין פרישת שבעה ליום אחד מפרישת שבעה
אלו קרבנות אלמא דמלכפר דריש
תוס' ישנים
ליום אחד ואין דנין פרישת שבעה לשבעה מפרישת שבעה ליום אחד ואימא
יוה"כ וקרבנות דאי דרשת צוה זה
יוה"כ לכפר אלו קרבנות אבל פרה
שמיני דפרישת שבעה ליום אחד הוא דנין דבר שאין קדושה לפניו מדבר
.
לא אם כן צוה למה לי מלכפר הוה
שאין קדושה לפניו ואין דנין דבר שיש קדושה לפניו מדבר שאין קדושה
נפקא לן שפיר יוה"כ וקרבנות וי"ל
לפניו ולאו קל וחומר הוא השתא דבר שאין קדושה לפניו בעי פרישה
אי לא הוה כתב אלא צוה לכפר
דבר שיש קדושה לפניו לא כל שכן אמר רב משרשיא לא הזה כתיב כזה
ה"א יוה"כ לחודיה דכתיב ביה צוה
רב אשי אמר מי איכא מידי דעיקר רגל
לא בעי פרישה טפל דידיה בעי
לכפר ודמי ליה טפי מקרבנות אבל
בפני עצמו הוא הני מילי לענין
פרישה ואפילו למאן דאמר שמיני רגל
השתא דכתב לעשות וצריכין אנו
פז"ר
לרבויי פרה מלעשות אע"ג דלא דמיא
כולי האי למלואים א"כ נימא נמי
.
דנרבי מלכפר קרבנות דלאו למעוטי
קרבנות אלא לרבויי דלא תימא לעשות לכפר זה
יוה"כ
ותו לא כדפריך מעיקרא ולהכי כתב צוה
לרבות יום הכפורים ואייתרו לעשות לכפר לפרה וקרבנות אי נמי נ"ל לפרש אימא צוה לעשות זה יוה"כ דכתב ביה ויעש וכתיב ביה צוה
" .
אבל פרה לא דלא כתב בה לשון עשייה ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשות כדי למעט פרה דאי לא כתב אלא צוה לכפר ה"א צוה זה פרה
ויוה"כ דהי מינייהו מפקת להכי כתב לעשות לאשמועינן דווקא צוה שכתב אצלו עשייה כמו יוה"כ לאפוקי פרה דלא כתב בה עשייה ומשני
דנין צוואה שלפני עשייה כו' כלומר אע"ג דלא כתב בפרה לשון עשייה טפי עדיפא למילף מהתם דצוה שלה כתב מקמי עשייה דידה דבתר
".
צוה כתב ויקחו אליך פרה וכל דיני עשייה לאפוקי יוה"כ דדיני עשייתו כתיבא ברישא והדר כתב צוה ותירוץ זה נ"ל יותר מן הראשון וא"ת
ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי איצטריך צוה לעשות לכפר לא הוה צריך למיכתב אלא צוה לכפר ונידרוש צוה זה פרה לכפר
זה יוה"כ ואי פרכת אימא צוה זה קרבנות לישני דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה יש לומר אי לא כתב אלא צוה לכפר ה"א ע"כ צוה
זה יוה"כ כיון דאידי ואידי פרישה לקדושה ולא הוה אמרינן זה פרה דפרישותה לטהרה ולא הוה מצי לשנויי כדשנינן דנין צוואה דלפני עשייה
מצוואה דלפני עשייה דאדרבה כיון דבמלואים לא הוי כתב לעשות לא הוה ליה צוואה דלפני עשייה אלא לאחר עשייה כאשר עשה צוה כמו ביוה"כ
ויעש כאשר צוה להכי איצטריך לעשות ואי לא כתב אלא צוה לעשות ה"א זה פרה דגמרינן צוה דלפני עשייה מצוה דלפני עשייה לאפוקי יוה"כ דלאחר
עשייה ואי לא כתב אלא לעשות לכפר ה"א לכפר זה יוה"כ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה אבל פרה לא דבין בפרה ובין בקרבנות
לא כתב לעשות אלא מייתורא דרשינן מלעשות לרבות וטפי הוה מסתבר לרבויי קרבנות להכי כתב צוה זה פרה אי נמי ה"א לעשות לכפר
כוליה קרא ביוה"כ כדפריך הגמרא לעיל ומיהו יותר נראה לי לומר דהדר ביה מדרשא דלעשות ולא דריש אלא צוה לכפר ומתרצי קושיא
טובא שכתבתי ומה שהקשיתי דלא הדר ביה מלעשות לא קשיא דע"כ הדר ביה דמלעשות היכי משמע זה מעשה פרה והא לא כתב בפרה
לעשות והא דלא קאמר אלא משום דלא הדר ביה לגמרי אלא ה"ק רבי יוחנן צוה לעשות לדורות בפרה ומלעשות לא דריש מידי אלא משום
דאי לא [הוה] כתב לעשות אלא צוה [לא] הוה נפקא לן פרה כמו בתר דכתב לעשות דנפקא לן פרה מדכתב בה צוואה לפני עשייה כמלואים:
הנ"מ היכא (דאיכא) דדמי ליה. בכמה דוכתי משני הכי ובפ"ק דמנחות פריך ניגמר עונו דאשם מעון דחטאת ליפסול
ג)
שלא לשמן וכו' עד והא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ולא משני כי הכא וי"ל דסמיך אועוד ניגמר עונו מעונו דשמיעת קול
וכן בפ' המפלת גבי יצירה דלא משני הכי דסמיך אועוד ניגמר בריאה מבריאה וקשה דביבמות פ' כיצד גבי דנין
אחים מאחים משני כי הכא הנ"מ היכא דאיכא דדמי ליה אע"ג דהדר פריך ולילף אחוה אחוה מלוט וי"ל דהתם לא שייך למיפרך ועוד לילף
ד)
אחוה מלוט משום דלא דמיא ההיא פירכא לקמייתא דמעיקרא פריך ולילף מעריות ונימא אפילו אשת אחיו מאמו מיהו אשת בן אחיו לא
והדר פריך לילף מלוט דאפילו אשת בן אחיו ולהכי אי לא הוה משני הנ"מ היכא דליכא דדמי ליה הוה צריך למיפרך בלשון ועוד כדפריך
בפ"ק דמנחות ובפרק המפלת וכיון דלא הויא הקושיא השניה מעין הראשונה לא שייך למיפרך ועוד: אימא כפרה דקרבנות. פירוש
דשאר קרבנות נמי ניבעי פרישה אבל אין לפרש דקרבנות דוקא דהא יוה"כ נמי פרישה דקרבנות הוא: דנין דבר שאין קדושה לפניו.
אע"ג דשבת לפניו הוא לא קחשיב אלא קחשיב י"ט דתלי בב"ד אבל קדושת שבת קביעא וקיימא ואידי ואידי יש קדושת שבת לפניו:
פז"ר
.
.
.