שבעת ימים פרק ראשון יומא
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פרים
פר דע"ז. פי' דעולה הוא וטעון מנחת נסכים דאע"ג
דכל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא. דכתיב איש כי יהיה
יג א
א) ב)
טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל
דצבור הוא מהדרינן והא דאמר אומר לו הוי פקח ושתוק
זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה
ומביא אותה בטומאה לאו משום דטומאה דחויה בצבור דהא לא
❖
ובועל נדה כנדה: מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה. דאע"ג דקרבן
דחי שבת כיון דלא קביעא
ליה זמן וטומאה נמי לא דחי כדאמר
ג)
ד)
צבור קרב בטומאה אינו נאכל
לקמן פרק הוציאו לו
מוסף רש"י
כל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא
בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין
דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה
ה)
ובמנחה הנקמצת מודינא
את השבת ולא את הטומאה אע"פ
ומביאין אחרת תחתיה.
ו)
אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא
דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו
שהוא קרבן צבור והא דמביאה
❖
היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת
ז)
שיריים נאכלין: ואם אין (א) אלא היא.
בטומאה היינו משו' דרצויי ציץ ודווקא
בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם
שלא מצא מזומן לכך: מאי לאו פרים
טומאת קרבן דמרצה ציץ אבל טומאת
(מנחות עב.)
אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק
דם שנטמא וזרקו
ואילים (ב) דחג. שהן קרבן צבור וזמנו
הגוף דכהנים לא אידחו לגבייהו כלל
תורה אור השלם
בשוגג.
קתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתיה
קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה
דלגמרי חשיב קרבן יחיד:
1. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן
כיון דיחיד הוא מהדרינן. הכא
אמר רב נחמן $ מודינא היכא דאיכא שיריים
(מנחות כה:) הורצה.
וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן
הַקּ¢ דָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ
אלמא דחוייה היא בצבור: פר
לאכילה מיתיבי היה מקריב מנחת פרים
ודאי חשוב קרבן צבור לדחות
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת
דע"ז. דצבור (ג) עולה היא וטעונה
שבת ולדחות הטומאה אפילו טומאה
ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין
(גיטין נד.) במזיד
קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ
לא הורצה.
נסכים בשלח לך : אילו של אהרן.
דגברי מיהו לא הותרה בו טומאה
ז)
תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי
אחרת תחתיה ואם אין שם אלא היא
שמות כח לח
יְיָ:
דיום הכפורים: בכבש הבא עם
אלא דחויה היא כיון דיחיד קא מייתי
אומרין לו הוי פקח ושתוק מאי לאו פרים
2. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל
העומר. כדכתיב ועשיתם
ליה ותימה לי והא כולהו מקראי
בַיֹום הַשְׁלִישִׁי פִּגוּל הוּא
אילים וכבשים דחג אמר לך רב נחמן לא
נפקי פרק כיצד צולין
ביום הניפכם את העומר (ד). וההיא
לֹא יֵרָצֶה: ויקרא יט ז
פרים פר ע"ז אף על גב דציבור הוא כיון
3. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל
מנחת כבשים דקתני לאו במנחת
וידבר משה את מועדי ה' הכתוב
מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם
דלא קביע ליה זמן מהדרינן אילים באילו
נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת
קבע מועד אחד לכולן מאי שנא דיש
הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה
של אהרן דאע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד
העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת
מהן שהותרה בהן טומאה ויש מהם
(פסחים טז: וכעי"ז זבחים
הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב
מה:) על הדם ועל
לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ
ושיריה נאכלין: במזיד לא הורצה.
דחויה וי"ל למאן דאמר טומאה היתר
הוא מהדרינן כבשים בכבש הבא עם העומר
הבשר ועל החלב
הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ
❖
היא בכולהו הותר טומאה מדאוריית'
ואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן
שנטמא.
ויקרא ז יח
דאיכא שיריים לאכילה מיתיבי דם שנטמא
תִּשָּׂא:
אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן
שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים
וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה כי
יחיד דליהדרי אטהורין ולמ"ד טומאה
מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה
תניא ההיא דיחיד ת"ש א על מה הציץ
הגהות הב"ח
דחויה היא סבירא ליה דבכולהו
דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן
מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב
(א) רש"י
מיניה דלאו היתר היא: על מה הציץ
דחויה היא מדאורייתא:
שם (ב) שם
שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס
דם
מרצה. דכתיב ונשא אהרן את עון
שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה.
וכבשים
בין ברצון בין ביחיד בין בציבור ואי ס"ד טומא'
(ג) שם
הקדשים שירצו לבעלים: רצון הרי
תימה לי מאי פריך הא לא
דעולה (ד) שם
היתר היא בציבור למה לי לרצויי אמ' לך רב
הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך
הורצה דקאמר היינו להתיר בשר
למיתני רצון: בין בצבור. ומדבעי
באכילה ובהא מודו כולי עלמא
נחמן כי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואיבעית
כבש וגו' והאי
(ה) שם
ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא
דלאכילה לא אמרינן היתר היא בצבור
אימא אפי' תימא בציבור בהנך דלא קביע
ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין
ועוד לכאורה משמע דלא פריך אלא
לה זמן מיתיבי 1 ונשא אהרן את עון
טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ
למ"ד היתר היא בצבור ואמאי אפי'
(שם
הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם
טז:) בין בשוגג בין
מרצה על טומאת הגוף ושל צבור
למאן דאמר דחויה ליפרוך כמו למאן
במזיד בין באונס בין
עון פיגול הרי כבר נאמר 2 לא ירצה ואם
נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי
דאמר היתר היא דע"כ לא פליגי
❖
ברצון.
עון נותר הרי כבר
נאמר לא יחשב
אלא אהדורי אטהורין קודם הקרבת
ציץ. מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת
3
הא
בשר ועולין (ה) בצבור ציץ (מרצה)
הקרבן אבל אם כבר קרב הקרבן
גליון הש"ס
לרצויי שמע מינה טומאת הגוף
בהא לא פליגי וי"ל דפריך שפיר
(שם)
למאן דאמר היתר היא דנהי לאכילה לית ליה היתר היא ה"מ היכא
שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן:
גמ' מודינא היכא דאיכא
שיריים.
כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתני. וצבור אהכשירה קתני שאף
דאיטמו שירים גופייהו אבל הכא דבשר לא איטמי הוה ליה למישרי
❖
של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו: ואי בעית אימא
אפי' באכילה כיון דמיקל כולי האי דאית ליה טומאה דגברי ודעולין
(מנחות כה:) ונשא
אהרן. (זבחים
אצבור. נמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית
היתר היא אבל למאן דאמר טומאה דחויה ניחא דכיון דמחמיר
כג.) את עון הקדשים.
טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן: ה"ג אם עון פיגול הרי
תוס' ישנים
כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה סברא הוא שיש
כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב. והכי
להחמיר בבשר אע"פ שהוא טהור ואפי' לאחר הקרבה:
[
שנטמא בין בשוגג בין במזיד כו'. הא דלעיל קאמר במזיד
'.
פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר
אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים
לא הורצה והכא קאמר דמרצה אף על המזיד בפרק
וכי איזה
(פסחים טז:)
שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו
הקומץ רבה מקשה לה הש"ס ואיכא למאן דמשני
עון הוא נושא.
פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם
טומאתו בשוגג אין במזיד לא זריקתו בין בשוגג בין במזיד ואיכא
עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי
למאן דאמר איפכא ותימה דבפ' האשה רבה מקשה
מההיא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה למ"ד אין ב"ד מתנין
כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:
לעקור דבר מן התורה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כדתניא
הא
על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שניטמא בין בשוגג בין במזיד
ואמור רבנן דלא מרצה ומאי פריך הא שנינן פרק הקומץ רבה
(שמות כח לח) אם
הנך תרי ברייתות חדא בטומאה וחדא בזריקה וא"כ איכא למימר דההיא דדם שנטמא במזיד לא הורצה מדאורייתא נמי
עון פיגול.
קאמר וי"ל דאינו סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד לא בזריקה ולא בטומאה דודאי מדאורייתא מרצה בכל ענין וחילוקא
".
דמפלגינן בין שוגג למזיד היינו מדרבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר בטומאה לפי שנראה לו יותר להחמיר בנטמא במזיד
משום דאתחלתא דפסולא היא ועוד דלא נתכוין לעשות מצוה אבל בזריקה בטומאה לא קנסוהו כיון דלאו תחילת פסולא הוא ועוד
במצוה קא עסיק ולמר מסתבר ליה להחמיר יותר בזריקה משום דדבר מגונה ביותר הוא להקריב לגבוה דבר שאינו טהור וא"ת א"כ
בפרק הקומץ רבה לישני דההיא דעל מה הציץ מרצה איירי מדאורייתא וההיא דדם שנטמא איירי מדרבנן וי"ל אם איתא דמדרבנן
הרי כבר נאמר
אין חילוק בין טומאתו לזריקתו דאידי ואידי הוה אמרינן דלא הורצה במזיד וא"כ ההוא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד
לא ירצה.
מדאורייתא דווקא איירי לא הוה ליה למיתני סתמא הכי כיון דבזמן שנשנית הברייתא לא הוה מרצה במזיד כן פר"י בפרק האשה רבה
ואם עון
על
: הדם ועל הבשר. בפסחים פ"ק פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו
נותר.
אור"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אע"פ שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ יש לומר היינו כדאמר בפרק כיצד צולין לאקבעינהו
בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה: אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב. כך היא הגירסא בכל הספרים אלא שרש"י הגיה איפכא על
["
הרי
כבר נאמר לא יחשב.
.
פי הת"כ ובחנם הגיה דהא מסקינן בפרק שני דזבחים דתרוייהו מקראי אריכא נפקי ורישיה דקרא דאם האכל יאכל ביום השלישי
לא
(פסחים טז: עי"ש ובזבחים כג: בארוכה לדחות גירסא אחרת)
[ .