נו:
הוציאו לו פרק חמישי יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. תימה מנא ליה דטעמייהו
לכשיבקע. נחוש לו כלומר לא חיישינן לשמא יבקע דאפשר דמסר
א) ב)
א
ג)
ליה לשומר: אין אדם מתנה על שני דברים. להניח שני עירובין אחד
משום דאין ברירה הא קתני בהדיא טעמייהו משום בקיעת
סז ב
למזרח ואחד למערב שמא אם יבאו שני חכמים אחד למזרח ואחד
הנוד וי"ל דלא היה נ"ל שזה יהא עיקר טעם לחוש לבקיעת הנוד
ד)
סח ג ד
למערב ולומר לאי זה מהן
שארצה אלך למחר לפי שקניית עירוב
ליום אחד ומה שהקשו לו מבקיעת
הנוד אע"ג דאינהו גופייהו
ה) ו)
❖
❖
ז) ח)
בין השמשות היא וכשזה בורר למחר
לית להו האי טעמא י"ל שהיו ברצון
אותו שירצה לא סמכינן אברירה לומר
מחזירין אותו והיו מקשים לו כל מה
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין
א
הוברר שהעירוב לצד חכם זה קנה
שהיו יכולין רק שיחזור בו וכי האי
אלמא אין ברירה ממאי דילמא שאני התם
רבינו חננאל
תורה אור השלם
שביתה אמש. אלא על חכם אחד ואינו
גוונא הויא ההיא דפ' התערובת
כדקתני טעמא אמרו לו לר' מאיר אי אתה
1. וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל
מיהו דייקינן מדקתני ר'
דקאמר רבי אליעזר לרבנן
יודע לאיזה רוח יבא הוא מתנה אם
יהודה אוסר לשתות מן
קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים
מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים
בא למזרח עירובי של מזרח יקנה ואם
גבי איברי בעל מום שנתערבו
הנוד, אע"ג דאמר התרומה
לִפְנֵי יְיָ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד
למפרע ואמר להם לכשיבקע אלא מדתני
והמעשר שאני עתיד להפריש
וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל
בא למערב עירובי של מערב יקנה
באברים תמימים ונתנן למעלה כו'
הרי הן בנוד, לא אמרינן
יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר
איו דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה
ואילו לכאן ולכאן על שני חכמים
לדידי מדכתב מום בם הוא דלא ירצו
מתברר שהיין ששותה
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
על שני דברים כאחד אלא אם בא חכם
למקום שארצה אלך לא דאין ברירה:
הא על ידי תערובת ירצו אלא לדידכו
ויקרא ד ז
החולין הן, וכי אינו התרומה.
2. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ
ש"מ דלית ליה ברירה. אלא
והוינן בה. דקס"ד בין השמשות עדיין
למזרח עירובו למזרח למערב עירובו
דדרשיתו מום בם לדרשה אחריתי
מדתני איו. במסכת עירובין
מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אודו לי מיהת דבשר בעלת מום
חכם לא בא והוא באלכסון ויכול לבא
למערב אבל לכאן ולכאן לא והוינן בה מאי
פ"ג דתני איו ר' יהודה אומר
וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם
אין אדם מתנה על שני
כעצים דמי אע"ג דאיהו גופיה לא
משתחשך למזרח ולמערב ובא לו
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד
שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח
דברים כאחת אלא אם בא
הַשֹּׁכֵן
אִתָּם
בְּתוֹךְ
לאחד מהן: מזרח ומערב נמי.
סבירא ליה האי טעמא מדמצריך
❖
ומערב נמי אין ברירה ואמר ר' יוחנן כשכבר
חכם למזרח עירובי למזרח
ויקרא טז טז
טֻמְאֹתָם:
קרא וכי האי גוונא איכא בספ"ק
כשתלה זה עירובו בדעת החכם
במערב עירובי במערב אבל
בא חכם והשתא דאמרינן לרבי יהודה אין
לכאן ולכאן לא. ואמרינן
דגיטין הולך מנה לפלוני רב
לומר יקנה עירוב לרוח שהחכם בא
ברירה הא כתיבה אית ליה יום הכפורים
מאי שנא דלכאן ולכאן דלא,
גליון הש"ס
אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור
לה אין ברירה שמא בין השמשות
דאין ברירה, למזרח ולמערב
נמי נעביד תרי ונכתוב עלייהו משום חולשא
[אינו] חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב
היה בדעתו של חכם לרוח שכנגדה:
גמ' אימא הניח דם השעיר.
נמי אין ברירה. ופרקינן ר'
❖
יוחנן כבר בא חכם. ש"מ
דכהן גדול לאו אדעתיה דאי לא תימא הכי
ואמר רבי יוחנן כשכבר בא חכם.
באחריותו אם בא לחזור (אינו) חוזר
דלר' יהודה לית ליה ברירה.
ומפרש דבהולך כזכי דמי קא מיפלגי
בין השמשות דקנה עירוב לאותו
בלא כתיבה נמי האי נפיש והאי זוטר וכי
אבל כתיבה אית ליה, ולמה
דלשמואל הולך [לאו] כזכי והא דקאמר
הרוח שכך התנה זה מבעוד יום:
אינו עושה ביום הכפורים
תימא לא מקביל ליה כוליה והאמר רב
הגהות הב"ח
שנים וכותב באחד פר ובשני
והשתא דאמרת. טעמא דר' יהודה
מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור
יהודה השוחט צריך שיקבל את כל דמו
(א) רש"י
שעיר. משום חולשא דכהן
(אינו) חוזר לדבריו דרב קאמר אע"ג
בקני חובה משום דברירה לית ליה
עליו
גדול, דילמא לא דייק ואתי
של פר שנאמר 1 ואת כל דם הפר ישפוך אל
❖
אבל כתיבה אית ליה: יום
דאיהו גופיה אי הוה סבירא ליה כרב
לאיחלופי ליה. ההוא שליח
יסוד המזבח וכי תימא דילמא משתפיך
ציבור דנחת קמיה דרבה
הכפורים. דקאמר לא היה שם
(דלאו) דכזכי דמי לא הוה אמר
דאמר יצא והניח על כן
מיניה האי חיור והאי סומק אלא משום
אלא כן אחד ליעביד תרי וכו': לאו
(אינו) חוזר מהאי טעמא וכי האי
השיני שבהיכל, משמע כרבנן
מוסף רש"י
חולשא דכ"ג לאו אדעתיה הכא נמי משום
אדעתיה. לעיוני בכתיבה: דם הפר.
גוונא איכא בפ"ג דשבועות
דאמרו שנים היו. ונטל דם
❖
[הפר] והניח דם השעיר,
הובא בסוף המסכת
חולשא דכהן גדול לאו אדעתיה ההוא
בפלוגתא דר' שמעון ורבנן בשבועה
סומק כדאמרן באידך פירקין
משמע כר' יהודה דאמר שלא
שלא אוכל ואכל כל שהוא וכן בפרק
שדומה לדם הפרים:
דנחית קמיה דרבא אמר יצא והניחו על
היה [אלא] כן אחד לפיכך
הוצרך ליטול קודם דם הפר,
ההוא. שליח צבור דנחית קמיה דרבא
בתרא דמכות בפלוגתא דרבי
תוס' ישנים (המשך)
כן שני שבהיכל נטל דם הפר והניח דם
ואחרי כן נתן במקומו דם
שמעון ורבנן באוכל טבל כל שהוא
והיה אומר סדר יום הכפורים
השעיר אמר ליה חדא כרבנן וחדא כרבי
שעיר. ואמר ליה רבה דבריך
בתפלה כמו שאנו אומרים: חדא
ומה שמקשינן לרבי יהודה דלית ליה
חציים כרבנן וחציים כר'
יהודה $ אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר:
ב
יהודה. אימא יצא והניחו
כרבנן. דאמרת כן השני: וחדא
ברירה וסבירא ליה בפ' החובל
על כן השני שבהיכל, הניח
והזה ממנו על הפרוכת כנגד ארון מבחוץ:
כרבי יהודה. דאמרת נטל תחילה
גבי דין יום או יומים קנין
דם הפר בכן האחד ונטל
תנו רבנן וכן יעשה לאהל מועד מה
פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך מצא
ואחר כך הניח אלמא לא היה כן שני
2
דם השעיר מן האחר. ת"ר
וכן יעשה לאהל מועד וגו'.
תלמוד לומר כשם שמזה לפני לפנים כך
להניחו (א) לכך הוצרך ליטול תחילה:
ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי
ג
כשם שמזה לפניי ולפנים,
ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע
השתא
מזה בהיכל מה לפני לפנים אחת למעלה
כך מזה בהיכל, דגמר לאהל
בן נון וכן לרבי יוסי דמספקא ליה
מועד ממה שנאמר מבית
ושבע למטה מדם הפר כך מזה בהיכל וכשם שלפני לפנים אחת למעלה
ד
לפרכת. וכשם שמזה אחת
התם אי כקנין הגוף דמי ואת"ל לאו
ושבע למטה מדם השעיר כך מזה בהיכל 2 השוכן אתם בתוך טומאתם
למעלה ושבע למטה מדם
כקנין הגוף היאך מצא ידיו ורגליו
הפר, וכן עוד מן הדם השעיר.
אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם אמר ליה ההוא צדוקי לר' חנינא
דכי האי גוונא פריך לרבי יוחנן בס"פ
כך מזה בהיכל מדם הפר
השתא
ומדם השעיר אחת למעלה
השולח מפורש בפרק
❖
ושבע למטה.
מאי
השולח ואין להאריך כאן בזה: שנא לכאן ולכאן [דלא] דאין ברירה. על כרחך רבי יוחנן לא מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה
בדעת אחרים דאי מפליג מאי פריך לימא לכאן ולכאן תולה בדעת עצמו הוא ומזרח ומערב תולה בדעת אחרים הוא אבל רב דקאמר
תוס' ישנים בפרק בכל מערבין ליתא למתניתין דהתם דאית ליה לרבי יהודה ברירה ופריך אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתניתין ומשני
ליתא למתניתין מקמי ז)[ברייתות] דהלוקח ודאיו דסמי חדא מקמי תרתי ומקשים לשם אדרבה ליתא לההיא דהלוקח ודאיו מקמי מתניתין
דעירובין ומתני' דגיטין מה היא באותן הימים וברייתא דמרובה דשחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים
היום יהא הפקר דבהנך אית ליה לרבי יהודה ברירה ויש לומר דרב ודאי מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וההיא דגיטין
ודמרובה תולה בדעת אחרים היא ואם כן לרבי יוחנן דלא מפליג סבירא ליה ליתא לדאיו ודהלוקח מקמי ח)[הני מתניתות] ואע"ג דבפ' משילין
פריך אהא דקאמר דלר' יוחנן בדרבנן אית ליה ברירה מדפריש רבי יוחנן מילתיה דאיו אלמא הכי סבירא ליה והדר ביה מכח
ההיא קושיא אלמא דלרבי יוחנן איתא לדאיו יש לומר דלאו מכח ההיא קושיא הדר ביה ובלאו הכי ניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך
.
ותימה אליבא דמאן קמייתי בשמעתא מדאיו אי אליבא דרב מאי מייתי מדאיו דהוי תולה בדעת עצמו לההיא דשופרות דהוי תולה בדעת
אחרים דאדרבה בתולה בדעת אחרים אית ליה לרבי יהודה ברירה ואי אליבא דרבי יוחנן קא מייתי הא לדידיה ליתא לדאיו וצ"ל דאליבא
דרב קאמר הכא וההיא דשופרות חשוב כתולה בדעת עצמו כיון דאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים אי [נמי] בעשיית כהן תלייה
שדעת כהן המקריב חשוב כמו היא עצמה ובהא נמי מיתרצא מאי דק"ל מאי קאמר ליתא למתניתין מקמי דאיו ודהלוקח והא מלתא
דר"י אינה משנה בההיא דהלוקח אלא ברייתא היא ואמאי סמינן מתניתין דעירובין מקמי תרי ברייתות רבי לא שנאה רבי חייא מניין
לו אדרבה סמי אפילו ברייתות טובא מקמי חדא מתני' והיה נראה לי לתרץ דרב לטעמיה דאמר בפרק הגוזל קמא בגמ'
אומר לו בעבדים הרי שלך לפניך סמי מתני' מקמי תרי ברייתות ולפי מה שפי' דההיא דשופרות חשיב תולה בדעת עצמו ניחא דבלאו הכי
איכא למימר ליתא למתני' דעירובין מקמי מתני' דשופרות ודהלוקח ודאיו והא דלא מייתי לה התם משום דאינה פשוטה כל כך שיהא טעמו
שלרבי יהודה משום דאין ברירה דהא דייקינן עלה טובא בשמעת' ומהשתא נמי ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דרבי יוחנן פליג על
רב וקסבר ליתא לדאיו כי זהו דוחק ועוד דקשיא מההיא דשילהי ביצה כדפריש' אלא נימא דלרבי יוחנן נמי מדקא מפרש למלתיה דאיו
אלמא קסבר כותיה וסבירא ליה דליתא למתני' דעירובין וברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים דשופרות ומקמי ההיא דהלוקח
ודאיו וההיא דמה היא באותן הימים סבירא ליה לרבי יוחנן דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דילמא לכי
מיית זקוקה ליבם וחולצת ולא מתייבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולפ"ז מייתי שפיר בשמעתא מדאיו בין
לרב בין לרבי יוחנן דתרוייהו אית להו שפיר דאיו ורבינו אלחנן תירץ דאליבא דרב קאמר דלא קאמר מידי כגון ההוא דלעיל
דרבא ומדמי ברירה דתולה בדעת אחרים להיכא דאמר ומברר דבריו מתחלה כמו ההוא דאיו אף על גב דתולה בדעת עצמו הוי:
הימנו
ע"כ מעמוד קודם
" .