ז:
שבעת ימים פרק ראשון יומא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא אינו נושא וכו'. הא לשון מעתה הוא מעתה אי אתה מוצא שיהא
לא ירצה בחוץ לזמנו וסיפיה דפיגול יהיה זה חוץ למקומו א"כ גירסת
יד א
א)
ב)
נושא אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן ליה לקולא הואיל ומצינו
הספר נכונה ומת"כ אין ראייה דכמה ברייתות נשנו שם לפי מה דס"ד
❖
ג)
בה קל אחר שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי ביה
מעיקרא ואיכא למימר דההיא נשנית לפי הטעות דהוה ס"ד מעיקרא
נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד. קתני מיהא שהותרה
בפ"ב דזבחים דמתרי קראי נפקי חוץ
למקומו מקרא זוטא דפרשת
טו ב
בצבור אלמא היתר היא בצבור:
קדושים וחוץ לזמנו מקרא אריכא
תורה אור השלם
טז ג
בין שישנו הציץ על מצחו. של כהן
דפרשת צו ועוד קשה על פרש"י אמאי
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה
א
1. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן
גדול כשאירעה טומאה על הקרבן:
קרי לחוץ למקומו פיגול ולחוץ לזמנו
מכללה בציבור וקשיא לרב ששת תנאי
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן
❖
יוה"כ. אינו על מצחו בשעת עבודת
נותר דבכל הש"ס חוץ לזמנו קרי
הַקּ¢ דָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ
היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת
היום הפנימית שאינו נכנס לפנים
פיגול בשלמא לפי' ר"ת משום דחוץ
שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון
קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ
בבגדי זהב: שטומאה הותרה לו.
למקומו נפקא לן מדכתיב פיגול יהיה
תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי
תוס' ישנים
❖
ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה
ב
שמות כח לח
יְיָ:
שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי
בקרא אריכא להכי קרי ליה פיגול
[
אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו
ציץ: מכלל דר"ש סבר דחויה היא. וציץ
ולכל הפי' קשה אמאי מדכר בברייתא
ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח שאין עודהו
.
הוא דמרצה עלה והיינו תנאי: אמר
פיגול ברישא והא חוץ לזמנו כתב
מוסף רש"י
אביי כו'. מילתא באפי נפשיה היא
על מצחו ומרצה אמר לו ר' יהודה הנח
ברישא וצ"ל לפי שהוא קל יותר מחוץ
הא אינו נושא.
לפרושי פלוגתייהו: בסיכתא. יתד:
לזמנו דחוץ למקומו אין בו כרת ועוד
לכהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה לו
על מצח ונשא. והיה על מצח אהרן ונשא
דהותר מכללו בבמה הוה מהדר
בציבור מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה
ברישא לאוקמא ביה רצוי ציץ טפי
אהרן את עון הקדשים :
היא בציבור אמר אביי בנשבר הציץ דכ"ע
אחד
מבחוץ לזמנו דחמיר ובתר דלא
לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלי בסיכתא
שהותרה
מיתוקמא ליה ביה מהדר לאוקמא
רבי יהודה סבר 1 על מצח ונשא ורבי שמעון סבר 1 תמיד לרצון לפני ה'
מכללה בצבור.
בחוץ לזמנו ופרש"י בפ"ק דפסחים
מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לבית
אית דמפרשי פיגול חוץ
הכסא ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא ולרבי יהודה נמי הא כתיב
לזמנו כמו פיגול שבכל הש"ס שהוא
חוץ לזמנו אם עון פיגול הרי כבר
תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר רב הונא דאמר רבה
נאמר לא יחשב ואם עון נותר נותר
בר רב הונא ג חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה ק"ו מציץ
ממש ולא נהירא דהיכי קאמר הרי
ומה
כבר נאמר לא ירצה אי לא ירצה
הזבח קאמר וכי לאחר שהוכשר יחזור ויפסול ואי האוכלו קאמר וכי אין כפרה לחייבי כריתות ועוד תיפוק ליה מעון הקדשים ולא עון
ג)האוכלין ומורי ה"ר יהודה ממיץ זצ"ל אמר לי מפי ה"ר וויש מאפר"ק זצ"ל אם עון נותר נותר ממש ומה שהקשה רש"י אחר שהוכשר
יחזור ויפסל דילמא אתיא כר"ע דאמר בפ"ב דזבחים לר' אליעזר הא מצינו לזב וזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון
(זבחים כג:) בין
שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז אחר שהוכשר יחזור ויפסול ואע"ג דר"א אהדר ליה התם הרי הוא אומר המקריב בהקרבה הוא
שישנו על מצחו.
נפסל ואינו נפסל בשלישי ולכאורה משמע דר"ע קיבלה דאין הזבח נפסל והכא דריש ליה מלא ירצה שהזבח נפסל אם נותר ממנו י"ל
דה"ק אם עון נותר ונימא דאית ביה עון בזבח ונידרוש לקרא כר"ע באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וסברא הוא לאוקמא
(פסחים עז.)
לקרא בהכי לפי שהוא איסור קל שאירע לאחר שהוכשר ולהכי נימא דהציץ מרצה עליו טפי מעל שאר איסורים הא כבר נאמר לא
כהן גדול ביוה"כ
ירצה הא אין נושא אלא עון טומאה ומהשתא לית לן לאוקמא קרא דואם האכל יאכל ביום השלישי באוכל מזבחו ביום השלישי דהא
יוכיח.
דהוה ס"ד לאוקמא הכי היינו כי היכי דתיתוקם ביה קרא דרצוי ציץ משום דמיסתבר טפי משום דאירע לאחר שהוכשר והיינו צריכין
לומר דקרא דהמקריב הוה דריש ליה לדרשא אחריתא כדדריש ליה בפ"ב דזבחים לומר לך זריקה בכלל היתה ולמה יצאה
להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה המעכבת כפרה ומחשבה פוסלת בה אף כל [כו'] לאפוקי שפיכת שירים והקטרת
אימורין אבל כיון דאפי' אי הוה מוקמי' לקרא באוכל מזבחו ביום השלישי אפ"ה לא היה מרצה הציץ עליו שהרי כתוב בו לא ירצה והשתא
לא דחקינן בחנם לאוקמא ביה קרא אלא דרשינן מהמקריב בהקרבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי: הא אינו נושא אלא עון טומאה
שהותרה מכללה וכו'. תימה לר"ת מאי איצטריך למיתלי טעמא שהותרה מכללה תיפוק ליה משום דאי אפשר לאוקמא קרא בפיגול ונותר
וממילא לא מיתוקם אלא בטומאה ותירץ דע"כ לא מוקמינן לקרא אלא במידי דהותר מכללו מדכתיב לרצון להם משמע עון שהוא לרצון
.
(פסחים שם) ומרצה.
בעלמא וכן משמע בהקומץ רבה דפריך ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ ומשני אמר קרא עון שהיה בו ודחיתיו
והיינו על כרחך מלרצון להם דאי לאו הכי מנא ליה דבדיחוי מיירי קרא והכי הוה ליה לשנויי אמר קרא עון שהוא עון בכל מקום לאפוקי
שמאל שאינו עון ביוה"כ [והא דלא נקט מלרצון] י"ל משום דלא משמע למעוטי שמאל שהרי מרוצה הוא אלא מעון נמי קדריש וה"ק עון
שהוא לרצון שהוא מרוצה וטובא פריך התם ולא פריך אלא מהנך דהותרו מכללן וא"ת א"כ פיגול ונותר היכי ס"ד לאוקומי קרא בגוייהו
אי לאו דכתיב לא יחשב ולא ירצה תיפוק ליה דלא הותרו מכללו ואור"ת פיגול הותר מכללן בבמה שאין פסול מקום בבמה ונותר כדי
נסבה אי נמי הותר בראשו של מזבח אבל קשה למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח בפרק המזבח מקדש מאי איכא
(פסחים
למימר ועוד מחשבת נותר לא הותרה ואומר ריצב"א דהותרה במנחת כהנים ובמנחת כהן משוח ובכל דבר שאין לו מתירין דאין חייבין
הנח לכהן גדול
שם)
עליו משום פיגול כדתנן בפ' ב"ש ואפי' פסול נמי ליכא מדקאמר התם בפ"ק דזבחים לר"ש דאמר כל שאינו על מזבח
ביוה"כ.
החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ואמרי' התם מודה ר"ש לפסול מק"ו משלא לשמן הכשר בשלמים ופסול בחטאת חוץ לזמנו
הפסול בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת ובדבר שאין לו מתירין ליכא ק"ו דהא שלא לשמן כשר במנחת כהנים ובכל דבר שאין לו מתירין
וא"ת חוץ למקומן שהותר בבמה הא לא מיקרי הותר מכללו דבעינן עון דלפני ה' כדמשני התם כי פריך ואימא עון יוצא שהותר בבמה
ומשני עון דלפני ה' יש לומר יוצא לאו עון דלפני ה' הוא דפסולו אירע בחוץ אבל מחשבת חוץ למקומו פסולו אירע בפנים שעומד
(פסחים שם)
בפנים ומחשב לחוץ ואין לומר דבמה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהכשירו בכך כדמשני התם גבי שמאל דלא דמי דשמאל כיון דהכשירו
בפנים בשמאל קרי ליה הכשירו בכך אבל חוץ למקומו כיון דבפנים לא אשכחן ליה הכשירו לא חשיב הכשירו בכך מה שהותר בבמה
וי"מ דפיגול ונותר אע"ג דלא הותרו מכללן הוה מוקמינן קרא דריצוי ציץ בגוייהו אי לא גלי קרא בהדיא לא יחשב ולא ירצה משום דכתיב
בהו עון ובציץ כתב עון וגמרינן עון עון מציץ ואי משום דכתיב לרצון להם דמשמע דלא מתוקם אלא במידי דהותר מכללו כדפי' איכא
למימר דהוו מוקמי לרצון לדרשא אחריתי כדדריש בפ' הבא על יבמתו לרצון להם ולא לפורענות ובפ' הקומץ רבה
כתבתי אמאי לא מוקמינן לקרא לעון נבילה וטריפה שהותר מכללו במליקה או בעון לילה שהותר מכללו באיברים ופדרים
או בעון אותו ואת בנו שהותר מכללו בעופות או עון מחוסר זמן שהותר בעופות וע"ש:
מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור. לא ידענא מאי ראייה מייתי ר"ש מיוה"כ דאפי' כשאינו על מצחו דמרצה דלמא לעולם
אינו על מצחו אין מרצה ויוה"כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא
דאתא בטומאה מידי דהוה אטומאת גברא דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה וי"ל דה"ק ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן
בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין אומר לו הבא אחרת תחתיה וע"כ היינו משום דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי
רצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתי דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא ליה הבא אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא וא"ת
והאמר לעיל גבי היה מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתיה אפי' בקרבן צבור
גמור י"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו אי נמי בנשבר הציץ ואליבא דכולי עלמא:
ומה