הוציאו לו פרק חמישי יומא
נז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הימנו
ודבר אחר לא הוי היקש. להאי שינויא קשה הא דקאמרינן
השתא ברי. ודאי טמאים אתון ואין שכינה ביניכם שורה בטומאה:
סט א
א)
❖
ב) ג)
וכי דבר הלמד בהיקש. כגון פר שלמד במתנות פנים אחת למעלה
לעיל בברייתא לא יאמר למטה בשעיר וכו' דא"כ לא הוה
ד) ה)
מן השעיר בהיקש והשעיר שבע למטה בהיקש מן הפר חוזרין ומלמדין
יליף אלא מהיקשא דפר דהשתא לא הוי הימנו ודבר אחר וי"ל
מתנות שבפנים על מתנות הפרוכת בהיקש דוכן יעשה לאהל מועד ו)
דברייתא דלעיל סבירא לה דהימנו ודבר אחר הוי היקש וקל להבין:
רבינו חננאל
חוץ מפנים בדבר אחד גמר. פי'
ו) ז)
וקיימא לן במסכת זבחים
ח)
ואקשינן וכי דבר הלמד
דאין למדין בקדשים היקש מן ההיקש:
רש"י איידי דניתן היקש לידרש
❖
השתא ברי טמאים אתון דכתיב טומאתה
1
בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.
הימנו ודבר אחר. היקש הראשון לאו
בדברים המפורשין בפנים כגון למטה
כלומר, הפר והשעיר תרוייהו
בשוליה אמר ליה תא חזי מה כתיב בהו
גמרי מהדדי אחת למעלה
בפר ומעלה בשעיר נלמוד בבת
היקש הוא שהרי בין בפר בין בשעיר
השוכן אתם בתוך טומאתם אפילו בזמן
2
ושבע למטה מבית לפרוכת
תורה אור השלם
אחת אף הלמד בהיקש עמו ותימה
כתיב מעלה ומטה ולא הוצרכו ללמוד
בהיקש, דכתיב ועשה את דמו
שהן טמאין שכינה שרויה ביניהן וכי דבר
הוא לומר כן דהא יותרת הכבד ושתי
זה מזה אלא את המנין הלכך כל חד
1. טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא
כאשר עשה לדם הפר, גמרינן
הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש האי
שיהיו עשיותיהן שוין, היאך
זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד
הכליות דגמרינן שעירי ע"ז מפר
וחד מעצמו למד מקצת ודבר אחר
חוזרין ומלמדין בהיקש,
פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה
הימנו ודבר אחר הוא ולא הוי היקש הניחא
העלם ופר העלם גמר מפר כהן
מסייעו במקצת ואין זה למד בהיקש.
מדכתיב וכןיעשה לאהל מועד
יְיָ אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב:
למאן דאמר לא הוי היקש אלא למאן דאמר הוי
משיח חשיב היקש מהיקש בזבחים
והיכי דמי היקיש שאין חוזר ומלמד
איכה א ט
להזות אחת למעלה ושבע
2. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ
למטה מדם הפר וכן מדם
היקש מאי איכא למימר מקומות הוא דגמרי
(א) בהו כגון אם לא נאמר למטה
פרק ב"ש אע"ג
השעיר באהל מועד כנגד
מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בשעיר כלל או למעלה בפר לא נאמר
דגמרינן שעירי ע"ז מפר העלם
מהדדי אי בעית אימא חוץ מבפנים בחדא
הפרכת, והא קיימא לן בין
וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם
לרבינא בין לרבא דבר הלמד
לענין הזאות דכתיבן בגופיה וכן בפ'
כלל ולמדו הבהמות זו מזו בהיקש היינו
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד
זימנא גמר תנא כשהוא מזה אינו מזה על
בהיקש אין חוזר ומלמד
הַשֹּׁכֵן
אִתָּם
בְּתוֹךְ
איזהו
היקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש:
מקומן דלא
הפרוכת אלא כנגד הפרוכת אמר ר' אלעזר
בהיקש. וזה מפורש בשחיטת
ויקרא טז טז
טֻמְאֹתָם:
הניחא למאן דאמר וכו'. פלוגתא
גמרינן
זבחי שלמי צבור שהן קדשי
3. וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ
קדשים פרק איזהו מקומן של
בר' יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה
זבחים כו' בתחילתו בענין
קדשים ובעי צפון מדאיתקש לחטאת
בזבחים בפרק איזהו מקומן :
וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת
טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים
שחיטת קדשים בצפון. וכך
הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר
מקומות הוא דגמרי מהדדי. אין זה
ואע"ג
דנפקא לן מהיקישא שאין
❖
סוגיא דשמעתא במקומה,
ויקרא טז כ
הֶחָי:
ודילמא דפר העלם דבר של צבור ושעירי
נאכלין
אלא לזכרי כהונה דכתיב
היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהיקש
נאמר בעולה ושחט אותו על
ירך המזבח צפונה, ונאמר
ע"ז הוו דחזא דעבידי כסדרן ותנן נמי
בחטאת בגופיה וכן אשם לא
הראשון למדו בהמות זו מזו ועשה
בחטאת ושחט את החטאת
גליון הש"ס
יליף התם צפון מדאיתקיש לחטאת
את דמו כאשר עשה לדם הפר
גבי פר העלם דבר של צבור כי האי
במקום העולה, דכתיב זאת
רש"י ד"ה אני ראיתיה
אע"ג דגמרינן נמי מההוא היקשא
ובהיקש השני לא הוקש שום דבר
תורת החטאת במקום אשר
גוונא כשהוא מזה לא היו נוגעין בפרוכת
ברומי. ושם ראה כלי בית
תשחט העולה תשחט החטאת
סמיכה דכתיב בגופיה דחטאת מיהו
לאחת מן הבהמות ללמוד ממנה מה
ואם נגעו נגעו אמר רבי אלעזר ברבי יוסי
המקדש.
לפני ה', הנה גמרה החטאת
כל זה נ"ל לתרץ דלא דמו להא דהכא
שלמדה בהיקש מחברתה אלא
שחיטה בצפון בהיקש מן
אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי
דהכא כל ההזאות חשיב חד עניינא
המקומות הוקשו זה לזה וכן יעשה
העולה. וכתיב באשם מצורע
דמים של פר העלם דבר של צבור ושעירי
תוס' ד"ה
ושחט את הכבש במקום אשר
וכיון דגלי מקצת בגופיה גמרינן נמי
לאהל מועד כאשר כפר על הקודש
חוץ וכו' שאם לא כן אז לא
ישחט את החטאת ואת
ע"ז ודילמא דפר ושעיר של יום הכפורים
והקודש לא למד כלום מתחלה בהיקש
בחד זימנא אפילו מאי דיליף בהיקש
הייתי מקיים.
העולה. ואמרינן למה לי
❖
נינהו דחזנהו דעבידי שלא כסדרן נתערבו
אבל הנך לאו חד עניינא נינהו ור"י
אלא הפר הוקש לשעיר והשעיר לפר
לאקושי לחטאת ולעולה.
ואמר רבינא צריכי, דאי
במתנות הקודש: ואי בעית אימא חוץ
לו דמים בדמים אמר רבא נותן אחת למעלה
פי' דמאחת למעלה דכתב בשעיר
אקשיה לחטאת ולא אקשיה
מפנים בחד זימנא גמר. אי נמי
יליף מבחוץ בין בפר בין בשעיר
ושבע למטה ועולה לו לכאן ולכאן אמרוה
לעולה, הוה אמינא חטאת
הגהות הב"ח
מהיכן גמר מעולה, וכי דבר
ומשבע למטה דפר יליף בחוץ בין בפר
סבירא לן דפנים בהיקש למד יכול
קמיה דרבי ירמיה אמר בבלאי טפשאי
(א) רש"י
הלמד בהיקש חוזר ו[מ]למד
בין בשעיר דהכי משמע ליה וכן יעשה
לחזור וללמוד על ההיכל בבת אחת
בהיקש
משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא
בהיקש. וליקשיה לעולה, א"ל
❖
באהל מועד בשתי הבהמות כמו
מה שכתוב בו בפירוש כגון אחת
אי אקשיה לעולה הוה אמינא
דמחשכן הא קא יהיב למעלה דשעיר מקמי
דבר הלמד בהיקש חוזר
שעשה אחת למעלה בשעיר בפנים
למעלה בשעיר ושבע למטה בפר
ומלמד בהיקש. ואמאי לא
מטה דפר והתורה אמרה 3 וכלה מכפר את
וכן כאשר עשה בפר בפנים למטה
ועמהם אף מה שלמד בהיקש והיכי
אקשיה לחטאת, משום דניחא
מוסף רש"י
הקדש כלה דם הפר ואחר כך כלה דם
דמי היקש שאינו למד מן ההיקש כגון
יעשה לשתי הבהמות באהל מועד
ליה לאקושיה לעיקר ולא
❖
לטפל. כיון דאיכא למימר הכי,
השעיר אלא אמר רבי ירמיה נותן אחת
הובא בסוף המסכת
ולא נהירא לריצב"א לשון בחד זימנא
אם לא הוצרך היכל ללמוד מן לפני
א
להכי אקשיה לחטאת ולעולה,
גמר דהכי הוה ליה למימר פר בחוץ
ולפנים אלא מה שלמד בהיקש אבל
למעלה ושבע למטה לשם הפר וחוזר ונותן
דלא ליהוי דבר הלמד בהיקש
למעלה משעיר גמר ושעיר בחוץ
השתא דהוצרך ללמוד ממנו את
חוזר ומלמד בהיקש. רבא אמר
אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר
תוס' ישנים
דבר הלמד בהיקש אינו חוזר
למטה מפר גמר ונראה לו פי' רש"י
המפורש בו למד הכל בבת אחת:
נתערבו לו דמים בדמים במתנות האחרונות
ומלמד בהיקש מהכא, כאשר
שייך לעמוד קודם
אני ראיתיה ברומי. במסכת מעילה
ולא דמי לכל הנך שהביא ר"י דהכא
יורם משור זבח השלמים כו',
סבר רב פפא קמיה דרבא למימר נותן
כיון דכתיב וכן יעשה באהל מועד
גבי בן תלמיון נעשה נס לר'
ואסיקנא דבר הלמד בהיקש
שבע למטה לשם פר ולשם שעיר וחוזר ונותן
אינו חוזר ומלמד בהיקש אי
מסתמא קאי אהזאות דכתיב בגופייהו
אלעזר ברבי יוסי שריפא את בת מלך
מדרבא אי מדרבינא. ופרקינן
אחת למעלה לשם שעיר אמר ליה רבא
דהיינו אחת למעלה דשעיר ושבע
רומי שנכנס שד בגופה ששמו בן
אינו זה חוזר ומלמד בהיקש,
עד השתא קרו לן טפשאי והשתא טפשאי
ממנו ודבר אחר הוא. כלומר,
למטה דפר שהרי לא היה עושה לפני
תלמיון והכניסוהו לאוצר המלך ליטול כל
זה שאתה למד ממנו דבר אחר,
דטפשאי דקא מגמרינן להו ולא גמירי והא
ולפנים אלא הזאות ואהא כתב וכן
מה שירצה ולא היה חפץ אלא ליטול
אינו אותו הדבר שלמד הוא
יעשה וא"כ צריכין אנו ללמוד בחד
משם איגרות שכתבו גזירות שגזרו
קא יהיב מטה דשעיר מקמי מעלה דשעיר
בהיקש אלא זולתו הוא, וכי
האי גוונא לא הוי היקש.
על ישראל ומצאם וקרעם $ ושם ראה
זימנא גם מה שלמדנו בהיקש $ שאם
והתורה אמרה תן למעלה ואחר כך למטה
הניחא לר' עקיבא דסבר כי
כלי בית המקדש באוצר: כסדרן.
לא כן אז לא הייתי מקיים וכן יעשה
אלא
האי גוונא הוי היקש, שנאמר
מלמעלה למטה ז) כמצליף: דמים
דמשמע לגמרי יעשה באהל מועד
ובשרם יהיה לך כחזה התנופה
וגו'. ואמרינן הקיש הכתוב את
בדמים. של פר ושל שעיר קודם שנתן בפנים כלום: באתרא דחשוכא.
כמו לפני ולפנים וקרובים תירוץ זה ותירוץ שכתבתי אני למעלה
הבכור לחזה ושוק של
אני
להיות שויןח): ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טפי דמים מפר
בבבל שהיא מצולה: הא קא יהיב למעלה דשעיר. שנותן אחת
שלמים, מה חזה ושוק של
העלם דבר. הקשה ריב"א והא בבית ראשון לא הוו פרוכת ובבית שני
למעלה לשם פר ולשם שעיר: וכלה מכפר. כלה הכפרות כמו שהן
שלמים לב' ימים ולילה, אף
הבכור לב' ימים ולילה. ובא ר'
אמורות בענין: במתנות אחרונות. אחר שנתן אחת למעלה מן הפר:
דהוו פרוכת לא היו מקריבין פר העלם דבר כדתנן בפ"ק דמגילה
יוסי הגלילי להקישו לחזה
אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל
כוסות
ושוק של תודה ליום ולילה.
המצות דכהן משיח מקריבו ולא מרובה בגדים ותירץ דבבית ראשון הוה ובפרוכת דבבי איירי ור"י תירץ דבבית שני הוה וההיא דמגילה איירי
ולא מצא ר' עקיבא להשיבו
אלא כתיב ובשרם יהיה, שאין
בהוראת כהן משיח לעצמו דקיימא לן הוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לצבור דמייתי פר אם טעה ועשה כהוראת עצמו ודוקא
ת"ל יהיה, מה ת"ל יהיה
משיח דכתיב ואם הכהן המשיח אבל מרובה בגדים הרי הוא כשאר יחיד ומייתי כשבה או שעירה אבל פר העלם דבר של צבור אפילו כהן
הוסיף הכתוב הויה אחרת
הדיוט מצי לאקרוביה כדאיתא בת"כ וכן מוכח דבבית שני איירי דאי בבית ראשון נימא של פר כהן משיח אלא ע"כ בבית שני איירי ולהכי
לבכור כלומר יום אחד. מכלל
דתרווייהו סבירא להו דבכה"ג
לא קאמר נמי של פר כהן משיח דכהן משיח בבית שני לא הוה דיאשיהו גנז שמן המשחה :
הוי היקש. ובא ר' ישמעאל
כלה
דם הפר ואח"כ כלה דם השעיר. לא ידענא מאי איצטריך לאיתויי האי קרא תיפוק ליה מדכתיב מתנות דם הפר ברישא
ואמר עקיבא טעיתה, שלמים
למדו ממעשר בהמה לעניין
וכתיב חוקה ושמא י"ל דלהכי אייתי האי קרא דאי מדכתיב חוקה ה"א מחוקה לא ילפינן אלא היכא דשינה הסדר של מעשה שלם
(חמורה) [תמורה], ואמרת
כגון אם הקדים כל עבודת שעיר דבחד מקום מקמי מתנות דפר אבל כי האי גוונא שאינו מקדים אלא אחת ממתנות דשעיר מקמי שבע מתנות
בתמיה וכי הלמד בהיקש
דפר לא מעכב להכי מייתי מדכתיב וכלה התורה אמרה כלה דם הפר לגמרי ואח"כ כלה דם השעיר והוי כמו שינה הכתוב עליו לעכב:
וחוזר ומלמד בהיקש זה דבר
אחד הוא. הא אין עליך לדון
אלא בהיקשא כלשון הראשון ולא מרבויי הכתובים. ואמרינן התם במאי פליגי בהימנו ודבר אחר, ר' ישמעאל סבר לא הוי היקש,
ור' עקיבה ור' יוסי הגלילי סברי הוי היקש. בשלמא למאן דאמר לא הוי היקש, [היינו] דכתיב וכן יעשה לאהל מועד, שהקיש הכתוב
דם שעיר לדם הפר, ולא חזר ולמד מדם השעיר אותו הדבר שלמדו מדם הפר אלא ההזאות שכתובים בגופן בפירוש בהימנו ודבר
אחר הוא זה. כשם שמזה לפני ולפנים מדם הפר ומדם השעיר כך עושה ומזה בהיכל, אלא למאן דאמר הוי היקש מאי איכא למימר.
ופרקינן מקום ממקום גמר. כלומר ההיכל גמר מקדש הקדשים כך כתיב וכפר על הקדש זה קדש הקדשים, וכן יעשה לאהל מועד
זה ההיכל, ולא גמר הזאות הזאות אלא כשם שלפנים כך וכך הזיות, כך בהיכל. איבעית אימא חוץ ופנים בחד זימנא גמר. כלומר
אמר רחמנא כפרה בפנים מדם הפר ומדם השעיר, וכפרה בהיכל. וכתיב אחר כך ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר. גמרי מהדדי
כי בכל מקום עשייתן שוה. ואמרינן התם בשלמא למאן דאמר לא הוי היקש, היינו דכתיב בשלמי צבור ממושבותיכם תביאו לחם
תנופה, שאין ת"ל תביאו, כלומר, דיי לו והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם (תביאו) לחם תנופה שתים שני עשרונים. מה ת"ל
תביאו, לרבות לחמי תודה (שאין) [שהן] לחם שלמים כזה שיהיו כמות זה, מה זה הלחם עשרון לחלה שנאמר שתים שני עשרונים,
אף חלות תודה עשרון לחלה. אימא שלמי צבור הכל שני עשרונים, אף לחמי תודה כן, ת"ל תהיינה, כלומר אלו שני עשרונים ולא
לחמי תודה שני עשרונים. ולמדנו שלחמי תודה הן עשר חלות חמץ, מדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', ולמדנו
תרומת ה' מתרומת מעשר. הנה למדנו שהן עשר, שלא מצאנו דבר שחייב להוציא ממנו תרומה בפחות מעשרה. ולמדנו עשרה
עשרונות לחמץ משלמי צבור שהן עשרון לחלה (והוא זה וזה) חלת לחם חמץ. אבל עשרה עשרונות למצה של