הוציאו לו פרק
חמישי יומא
נח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. תימה לי
וקבל בו את הדם. כל קבלות של כל ימות השנה קמבעיא ליה:
עד א מיי' פ"א מהל' פסולי
א) זבחים טו:, ב) [עי' תוס'
שבת צג: ד"ה ויכול], ג) [פרה
מוקדשין הלכה כא:
מין במינו. מזרק במזרק: חוצץ. ונמצא שאין קבלה זו בכהן שהרי
והא רבי יונתן אית ליה דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד
עה ב מיי' פ"ה מהל' ביאת
פ"ו מ"ג], ד) [במדבר יט],
אינו אוחז במזרק שהדם בו: מאי לאו הושיב מזרק המלא בתוך
אחד בפני עצמו והכא משמע דאית ליה דווקא מזה בפני עצמו
❖
ה) ס"א שופך,
מקדש הלכה יז סמג
הריקן. שעירה ממנו והא הכא נמי ולקח כתיב [ויקרא טז] ולקח מדם הפר
ומזה בפני עצמו ונראה לי
כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד
לאוין שט:
עו ג ד מיי' פ"א מהל' פסולי
סתום מן המפורש כי היכי דלפני
ומדם השעיר והך לקיחה אחיזת המזרק
❖
מוקדשין הלכה כא:
תורה אור השלם
היא: לא עירה מזרק מלא. לאחר
ולפנים ובהיכל נותן מזה בעצמו ומזה
רבי יונתן אומר מזה
בפני עצמו ומזה בפני
שעירה דם הפר לדם השעיר חוזר
בעצמו ה"נ לקרנות דכתיב מדם הפר
1. וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו
עצמו אמר לו רבי יאשיה והלא כבר נאמר
אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת
ומערה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן:
ומדם השעיר מסתמא מזה בעצמו ומזה
רבינו חננאל
אחת אמר לו רבי יונתן והלא כבר נאמר מדם
1
2
הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר
עומד על גבי כלים וכו'. דתנא דבי
בעצמו ובהא נמי מיתרצא מאי דק"ל
דחייה הוא לא ליהוי דחוי.
עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ
הפר ומדם השעיר אם כן למה נאמר אחת
דמייתי בסמוך תניא אידך וכו' עד
רבי ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי
דתניא למעלה הוא אומר ואת
קָדָשִׁים הוּא לַיְיָ:
לומר לך אחת ולא שתים מדם הפר אחת
דמו ישפוך. למטה הוא אומר
שמות ל י
שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא
תלמוד לומר אחת וסתמא כרבי יאשיה
2. וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר
ואת כל דמה ישפוך. חטאת
ולא שתים מדם השעיר תניא אידך ולקח מדם
דבר חוצץ בינו ובין כלי שרת אף
והיכי אתיא כרבי יאשיה והא לרבי
שקיבל דמה בד' כוסות כו'
לִפְנֵי יְיָ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח
הפר ומדם השעיר שיהיו מעורבין זה בזה
רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין
יאשיה בלא אחת נמי סבירא לי' כמאן
ופשוטה היא. עירה דם הפר
מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר
לתוך דם השעיר נתן את
וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
הרצפה במס' זבחים (דף כד.): על
אתה אומר שיהיו מעורבין זה בזה או אינו
דכתיב יחדיו דמי בשלמא הא דאמר
המלא בריקן. פי', עוד החזיר
ויקרא טז יח
סָבִיב:
גבי רגל חבירו. אלמא מין במינו חוצץ:
ליה ר' יאשיה לר' יונתן והלא כבר
אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו תלמוד
3. וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי
הדם מן המזרק המלא במזרק
דלא מבטל ליה. חבירו את רגלו עד
הריקן למה והלא כבר עירה
נאמר אחת איכא למימר לדר' יונתן
הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם
לומר אחת וסתמא כרבי יאשיה: נתן את
דם הפר בדם השעיר כדי
בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת
שיגמור עבודתו: כלי השרת. שני כלים
קאמר ליה אבל לדידיה בלא אחת נמי
המלא בריקן וכו': בעא מיניה רמי בר חמא
לערבו יפה יפה, ויצא להזות
וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר
במשמע ושירות אחת: סיב. הגדל סביב
אלא יש לומר אע"ג דמעיקרא הוה
על קרנות מזבח הזהב. תנן
תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו
❖
כמאן דאמר מערבין לקרנות.
במדבר ד יב
סלקא דעתך דלרבי יאשיה מערבין בלא
הדקל ונכרך עליו סביב כמין לולבין
את הדם מהו מין במינו חוצץ אאו אינו חוצץ
דאתמר ר' יאשיה ור' יונתן
בגפנים והוא רך וסופג את הדם והדם
קרא דאחת בתר דאייתי קרא דאחת
חד אמר מערבין, וחד אמר
אמר ליה תניתוה נתן את המלא בריקן מאי
הדר ביה וסבירא ליה דאי לאו אחת
יוצא מכל עבריו ואינו חוצץ כל כך מי
אין מערבין. תסתיים דר'
גליון הש"ס
יאשיה דאמר מערבין, דאע"ג
לאו הושיב מזרק מלא לתוך מזרק ריקן לא
ה"א אין מערבין דומיא דלפני ולפנים
הויא כי האי גוונא חציצה או לא:
גמ' שאני רגל דלא מצי
דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב
זולף והולך וכו'. רישא דמתני' הכי
ודהיכל דילמד סתום מן המפורש כדפי'
עירה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן הא תנא
מבטל. עי' זבחים דף ק"י
יחדו דמי. דתניא אביו ואמו
❖
(פרה פ"ו מ"ג) המקדש בשוקת והיה
ובהא נמי מיתרצא מאי דק"ל הא
ע"א תוס' ד"ה מין במינו:
קילל אביו קלל אמו קלל
ליה רישא עירה דם הפר לתוך דם השעיר כדי
דברי ר' יאשיה כו'. פיר'
ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין
דקאמר לעיל תסתיים דרבי יאשיה
לערבן יפה יפה תא שמע היה עומד על
א) ב
כתיב איש איש אשר יקלל את
כיצד יעשה זולף והולך עד שמגיע
הוא דאמר מערבין ודחי אפילו תימא
אביו ואת אמו סמך הקללה
גבי כלי או על גבי רגל חבירו פסול $שאני רגל
לעזי רש"י
לספוג. שוקת היא אבן חלולה על שפת
רבי יונתן שאני הכא דכתיב אחת
לאב. עוד כתיב אביו ואמו
❖
דלא מצי מבטיל ליה איכא דאמרי הכי בעי
קילל, חזר סמך הקללה לאם.
אגוטי"ר. לשאוב.
המעיין והמים נכנסין לה דרך חור
והשתא תימה לי מאי קא דחי אפילו
א) ש"מ כי את זה מהן קלל
מיניה דרך שירות בכך או אין דרך שירות
שבדופנה ומשקין בה בהמות ומקדשין
תימא לרבי יונתן מערבין אם כן כל
חייב מפני שסמך הקללה
בכך תא שמע דתנא דבי רבי ישמעאל את
שכן לרבי יאשיה מערבין והא ע"כ חד
בה אפר חטאת לתוך מים חיים והיא
לזו ולזו, אבל לא סמך
3
מוסף רש"י
הקללה לשניהם, הייתי אומר
כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש שני
מינייהו אמר אין מערבין דקאמר
הכלי. מים שבספוג פסולין דחיים אל
מזה בפני עצמו ומזה
לעולם אינו חייב עד שיקלל
ר' יונתן ורבי יאשיה חד אמר מערבין
כלי ד) בעינן שיהו המים נוגעין בכלי
כלים ושירות אחת בעא מיניה רמי בר חמא
בפני עצמו. אין מערבין דם
שניהם, דאע"ג דלא כתיב
הפר ושעיר לקרנות המזבח
יחדו כמאן דכתיב יחדיו דמי.
כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים
וחד אמר אין מערבין אבל למאי
מרב חסדא הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו
ב)
הפנימי, אלא נותן זה בעצמו
ודחינן לעולם מתני' ר' יונתן
וליתנם בצלוחית ובשפופרת זולף וגומר
דפרישית ניחא דה"ק שאני הכא דכתיב
❖
וזה בעצמו (תמורה ה:).
את הדם מהו מין בשאינו מינו חוצץ או אינו
היא, ואע"ג דבעי יחדו, שאני
את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע
אחת דאי לא כתיב אחת סברא הוא
הכא דכיון דכתיב וכפר על
חוצץ כיון דמחלחל לא חייץ או דילמא
קרנותיו אחת בשנה מדם
דאפילו לר' יאשיה ה"א אין מערבין
לספוג. זולף ה) שואף עד המצוי אגוטי"ר
הכפורים כמאן דכתיב יחדו
לא שנא אמר ליה תנינא ג) זולף והולך עד
תוס' ישנים
בלע"ז וכדאמרינן במועד קטן (דף יא:)
דילמד סתום מן המפורש כדפרי' ואם
דמי. ואקשינן ר' יונתן ולא
שמגיע לספוג שאני מיא דקלישי איכא דאמרי
כן מאן האי תנא דאמר מערבין אלא
זולף וגומר כדרכו. אלמא ספוג לא
ר' יאשיה, והא ר' יאשיה
לדף נז ע"א
הניחא למאן דאמר הימנו
שמעינן ליה בהדיא דאע"ג
הכי פשט ליה בדם
כשר בקומץ פסול:
ע"כ מדכתיב אחת ומאן לימא לן דרבי
חייץ ולא פסיל אלא הנבלעים בתוכו
ג
ד
ודבר אחר לא הוי היקש. כי
דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב
והוא הדין לסיב: שאני מיא דקלישי.
יאשיה דריש אחת להאי דרשא ולא רבי
מתני'
הכא דבין בפר ובין בשעיר
יחדו דמי. ומשנינן שאני
הכלי אבל דם עב הוא: בדם
יונתן דילמא רבי יונתן דריש ליה ורבי יאשיה דריש ליה לדרשא אחרת
ויוצאות מכל עבריו ונכנסות בינו לבין
כתיב מעלה ומטה, אלא
הכא כיון דכתיב ולקח מדם
(שהמניח) [שהמנין] לא (סבר)
הפר ומדם השעיר חלקינהו
כשר. דקליש: בקומץ פסול. בקידוש שהקומץ טעון להתקדש
כדדרשי' ליה בפרק קמא דשבועות (דף ח:) כפרה זו לא תהא אלא
[כתיב] שם. וא"ת לדידיה נמי
קרא. תניא דלא כשנויין ולקח
בכלי לאחר הקמיצה והוא כנגד קבלה בדם פסול דחייץ:
פעם אחת בשנה אי נמי כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי
מי ניחא והא קאמר לעיל לא
מדם הפר ומדם השעיר שיהו
יאמר מעלה בפר דגמיר
כפרות מיהו מה שהקשיתי ממאי דקאמר סתמא כרבי יאשיה בלאו הכי
מעורבין דברי ר' יאשיה כו'.
מתני'
ממעלה בשעיר כו' והיכי הוה
ופשוטה היא. עד כאן שייך
ניחא דהא לא קאמר רבי יאשיה היא אלא כרבי יאשיה פירוש דסבירא ליה כוותיה דמערבין לקרנות ולאו מטעמיה דלדידיה נפקא ליה בלא
גמיר אי לאו הוה כתיב ביה
לעמוד קודם.
דרשא דאחת ודילמא רבי יהודה היא דאית ליה מערבין אע"ג דמשמע ליה כל אחת ואחת בפני עצמה כרבי יונתן נפקא ליה מאחת
[ב]פירוש והא דבר הלמד
הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל
בהיקש אין חוזר ומלמד
בו את הדם פשיטא לי דודאי
דמערבין כדפר' לעיל והא דקאמר סתמא כרבי יאשיה הכי נמי הוה מצי למימר רבי יהודה היא דשמעינן ליה בהדיא בהקומץ רבה (מנחות כב:)
בהיקש. וי"ל כי התלמוד לא חש
מין במינו אינו חוצץ, מיהו
דמערבין אלא מפני שלא הובא בשמעתין נקט רבי יאשיה שהזכירו לעיל במחלוקת עם רבי יונתן וא"ת למ"ד אין מערבין לקרנות מנא
להאריך בהך סוגיא ושיטת
דרך שירות בכך אי לא.
ליה דעולין אין מבטלים זה את זה יש לומר נפקא ליה מדם דם בפרק התערובת (זבחים דף פא:) ואין לתמוה מאי שנא דשבע על טיהרו
התלמוד דלעיל, אלא סתמא
ופשטנא מיהא ואת כל כלי
פריך דלהאי תנא אתי שפיר
השרת וגו', שני כלים בשירות
מערבין לכולי עלמא ובקרנות פליגי ויש לומר בלפני ולפנים על כרחך אין מערבין כדמוכח קרא בהדיא דלאחר שנתן מדם הפר שוחט את
האי אבל לאידך תנא מאי איכא
אחת. אבל הניח סיב שהוא
השעיר ואם כן גם באהל מועד כן כדכתיב וכן יעשה באהל מועד ולקרנות כתיב מדם הפר ומדם השעיר משמע ליה מזה בעצמו ומזה בעצמו
למימר, ובמסקנא מיתרצא
אדליף במזרק וקיבל בו את
דומיא דאינך כיון דהזכיר בהדיא פר ושעיר אבל בשבע על טיהרו כתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים משמע מכל הדם מזה שבע
שפיר. חוץ מפנים בחד
הדם, כיון דמחלחל ויורד
פעמים ותו לא: מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. אבל שאינו מינו פשיטא דחוצץ ולא קרי ביה ולקח וכן בפרק שני דזבחים (דף כד.) שלא יהא
זימנא גמר. ופי' רש"י אי נמי
בקרקעית הכלי אינו חוצץ.
סבירא לן דפנים בהיקש למד
אבל אם הוא קומץ שהוא
דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת וכן בפרק מקום שנהגו (פסחים נז:) גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ותימה דבפרק לולב הגזול
יכול ללמוד על ההיכל בבת אחת
סולת שאינו יורד פסול.
(סוכה לז.) מסקינן דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ויש לומר דהתם מיירי שכורך סודר סביב הלולב ומאריך בו ועושה מן הסודר כמו בית
[מה] שכתוב בפירוש כגון אחת
למעלה בשעיר ושבע למטה
א) צ"ל ש"מ כי איזו מהם שקלל
יד ואוחז בו אבל היכא דכריך ידיה בסודר ותופש הלולב כך לא שמה לקיחה ומזרק בתוך מזרק דהכא דמשמע דפשיטא ליה אי הוה שאינו
❖
בפר ועמהם אף [מה] שלמד
חייב.
מינו היה חוצץ לא מיירי שאוחז החיצון בשפתותיו דאז ודאי לא חייץ דהוה ליה כמו בית יד אלא שאוחזו למטה בשוליו וכן צריך לומר מתוך ההיא
בהיקש. וצ"ע בכל דוכתא
שמעתא גופא בפרק לולב הגזול כמו שחילקנו דאי לא תימא הכי אלא נימא דבכל ענין לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אם כן
שמזכיר למד מן הלמד (למד)
שלא יביאנו (עד) [הלמד על
תוס' ישנים (המשך)
תיקשי דרבא אדרבא דאמר בתר הכי מין במינו אינו חוצץ הא שאין מינו חוצץ ולעיל קאמר גבי סודר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה
דרך זה] [ו]כעין פירוש זה
ואפילו שאינו מינו וק"ל מאי פריך מאי לאו נתן מזרק המלא לתוך הריקן לימא אין הכי נמי ואין אוחז את החיצון בשוליו אלא
לעמוד קודם למעלה הוא
(ו)פי' ר"ח כלומר הא דגמרינן
אומר ואת דמו ישפוך כו'.
בהיקש שיהא אחת למעלה
בשפתותיו ויש לומר דפשיטא ליה שלא היה יכול לאוחזו כך ביד אחת שתי מזרקות כבידות שיש בהן כל דם הפר והשעיר וריצב"א
הא לא מצית למימר דדוקא
ושבע למטה בפר ושעיר
תירץ דבשמעתא גבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין דאפילו אם תמצא לומר דגבי לולב יש חילוק כדפיר' גבי כלי שרת בכל ענין
כתיבי דלמעלה אין צריך כל
גמרינן כו' בהיקש שיהא כן
מין בשאינו מינו חוצץ דנהי דכי עביד כעין בית יד מיקרי לקיחה
גבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי לקיחה בעצמו של כהן:
דמו אבל למטה צריך, דהא
בחוץ כפנים. ויש ספרים דגרסי
פשיטא דשוין הן, ועוד
[חוץ] ופנים בחד זימנא גמר
דאמר
דמוקשים הם דכתיב למטה
וזה הלשון דחוץ ופנים משמע
ואם נפש ואמרינן [ו'] (ל)מוסיף על ענין ראשון. עירה דם הפר כו'. מדנקט הכי ולא נקט עירה בדמים זה בזה או כוס זה בזה משמע
כדפרישית. מ"ר. ה"ג תניא נמי גבי פר העלם דבר של ציבור. כי זו אינה משנה. [והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם
דדוקא נקט הכי אבל איפכא לא, ושמא לפי שהדם הפר מרובה ונופל שם הכובד היה מתערב יפה ומשום הכי נמי היו חוזרין ונותנין
דבר של ציבור. שכשר במרובה בגדים דמתני לה בתו"כ [ויקרא, דיבורא דחטאות פרשתא ג, ז], אבל מה ששנינו במגילה [ט, ב] אין
אותן לתוך הריקן. דאיתמר רבי יאשיה ורבי יונתן כו'. ואע"פ שתנאים הן קאמר בלשון מימרא, ונראה שהיו תנאים אחרונים כמו
בין פר כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות, היינו כגון שחטא משיח עצמו שהוא עצמו מביאו ולא מרובה בגדים. ולא
ר' חייא ור' שמעון ברבי. ואפילו תימא ר' יונתן דאמר מערבין. ור' יאשיה על כרחין אין מערבין אית ליה דאם לא כן כמאן תיתי
כפי' ריב"א]. והיו עליה כמה טיפי דמים של פר כו'. ופליג ר' אליעזר אתנא קמא. וא"ת מאי קושיא דילמא שלא במתכוון עשו
הא דתניא אין מערבין. ואע"ג [דלדידיה אע"ג] דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי, שאני הכא דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר
כדקתני נמי ואם נגעו נגעו. י"ל שכולן לא היו נוגעין כיון שלא במתכוין עושה כן ועוד שהכהנים זריזין הן. מ"ר. שלא כסידרן. שלא
ולא כתיב והשעיר ש"מ דחלקינהו קרא, והכי קאמר בסמוך והלא כבר נאמר כו' וכן בפי' ר"ח ואקשינן ר' יונתן ולא ר' יאשיה והא
היו אחת למעלה ושבע למטה כסדר פר יום הכפורים. אבל רש"י פירש גבי כסידרן דיום הכפורים כולן זו למטה מזו, ואין נראה דהא
בהדיא שמעינן ליה דאע"ג [דלא כתיב יחדיו כמאן] דכתיב יחדו דמי ושנינן כיון דכתיב ולקחו מדם הפר ומדם השעיר [ש"מ] דחלקינהו
לא בעינן אלא אחת למעלה, אבל בשבע של מטה אין חילוק אם אינן כסידרן אלא שיהו כולן למטה מן הראשונה, דכמנגדנא דלעיל לא
קרא. מ"ר. ואפילו תימא ר' יונתן כו'. ודווקא במערבין לקרנות פליגי הני תנאי אבל כל הזאות אחרונות שעושה על טהרו של מזבח
מיירי אלא (שמצריך) [שמצדד] (אחת) באחת גב ידו למטה ובשבע גב ידו למעלה. וה"ר יוסף פי' שלא כסידרן (מני) [מפני] שלא היו
מודו כולי עלמא (דאפילו) דמערבין. והא דבזבחים פרק התערובות [פא, ב] איכא תנאי דלא בעו למילף מהני קראי דאין עולין מבטלין
שם אלא שבע. וצ"ע (ו)אם היו בפר ושעירי ע"ז שמונה או שבע א) . נתערבו לו דמים בדמים. פי' היינו [קודם] שיזה מתנות שבהיכל
זה את זה ולא מין במינו [לא] בטל אלא מקראי אחריני וקאמר התם דאינהו (לא) סבירא להו דאין מערבין לקרנות ולא מצו ילפי מיניה
דאי קודם מתנות שבפנים והא אמר עולא לקמן שעיר ששחטו קודם מתנות שבפר שבפנים לא עשה ולא כלום, ומסתמא לא פליג אדעולא.
(ד)אע"ג דעל טהרו של מזבח מערבין התם היינו טעמא משום דלא כתיב ומדם השעיר. ריב"א. אך צ"ע (אלא) [מנא לן] דמערבין
והתורה אמרה וכלה מכפר את הקדש כו'. ה"ר יוסף ל"ג ליה וכילה מכפר את הקדש דלקמן דרשי ליה ר' עקיבא ורבי יהודה
לטהרו של מזבח. שאני התם דכתיב אחת. בפ"ק דשבועות [יד, א] דריש כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה מוכפר על קרנותיו
לדרשא אחריתי, ותירוץ משובש הוא בספרים לפי שראו והתורה אמרה כו', אלא ודאי גרסינן והתורה אמרה כלה דם הפר ואחר כלה
(פעם) אחת ומאחת בשנה מפיק כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, הנהו דרשות דריש מדסמכינהו לוכפר אבל הכא דריש
דם השעיר דאיכא מאן דאמר לקמן [ד]כסידרן מעכב, ואפילו למאן דאמר לא מעכב מצוה מיהא איכא, והוי כי ההיא דבסמוך והתורה
ממשמעות דאחת. ע"כ לעמוד קודם
אמרה כן למעלה ואחר כך למטה. כלה דם הפר כו'. משמע דלא קפיד אלא במה שמקדים שעיר לפר, אבל במה שנותן של שניהם
אחת ולא שתים מדם הפר. וא"ת (וכי) [והיכי] ס"ד שיתן שתים על כל קרן. וי"ל דמיירי כגון שנשפך דם הפר והביא אחר שלא יתחיל
ביחד אינו מקפיד, וכן לקמן גבי נותן שבע למטה לשם פר ולשם שעיר וגמגום קצת אמאי לא קפיד בהכי. נותן אחת למעלה ושבע
אלא ממקום שפסק כדאמרי ר' אליעזר ור' שמעון בפרקין, ואמרינן נמי לקמן דטעמא משום דכתיב חטאת אחת ולא שני חטוין. מ"ר.
למטה לשם פר. ואע"ג (שמצות) [שמעורב] דם השעיר [ב]הני הזאות, בטל הוא ואינו מתכוין להזאות מדם השעיר ואפילו למאן דאמר
וסתמא כרבי יאשיה. ואחת משמע לאפוקי דלא תימא שצריך להפסיק (ד)משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר אבל בעלמא אע"ג
מצות אין צריכות כונה היינו כשהגיע זמנו, אבל כאן לא הגיע עדיין זמן הזאת דם השעיר. ומשום בל תוסיף ליכא שלא נאמר בל תוסיף
דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי. מין במינו חוצץ. וא"ת למה לי חציצה, והא הוה ליה לקיחה על ידי דבר אחר [ד]שמה לקיחה, ואע"ג
אלא כשהוא בעצמו כדאמרינן בראש השנה [כח, ב] לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, ועוד דספיקא הוא. ע"כ לדף נז ע"א