הוציאו לו פרק
חמישי יומא
ס.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
משום
דהוי להו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. ובמעילה פרק
ובגדי כהונה. ארבעה בגדי לבן דכ"ג ביום הכפורים דכתיב בהו
פז א ב
א)
ב)
והניחם שם : ראוין הן לכהן הדיוט. וקיימא לן בגדי
ולד חטאת קאמר משום דהוו תרומת הדשן
ט)
כהונה אין בהן מעילה מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו
ואיברי שעיר המשתלח וכו' ופריך הניחא למאן דאמר אין נהנין
פח ג
ג)
פט ד
זריזין לפושטן מיד: עגלה ערופה. כתיב בה שם שם תהא גניזתה:
אלא למאן דאמר
נהנין מאי איכא למימר:
ד)
אלא למאן דאמר מלמדין מאי
ה)
הערופה. זו ולא אחרת: תלתא קראי
צ ה
ו) ז)
איכא למימר. הוה מצי
כתיבי. לכם לכפר הוא: חד למעוטי
❖
משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני
צא ו
ח)
מנותר. שאם אכל דם נותר בשוגג
לשנויי דמאן דאמר מלמדין סבר לה
ט)
כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין
י)
אינו חייב אלא אחת משום דם וכן
כרבנן דרבי דוסא דהוו להו השתא
כאחד אין מלמדין הניחא לרבנן דאמרי
רבינו חננאל
אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף
שלשה כתובין אלא בעי לשנויי אפי'
1 והניחם שם מלמד שטעונין גניזה אלא
שהיא בכרת בכולן אינו חייב אלא
אם תמצא לומר דסבר כרבי דוסא:
ושנינן שני תרומת הדשן
תרי מיעוטי כתיבי. בחד הוה
לרבי דוסא דאמר בגדי כהונה ראוין הן
משום דהויא היא ובגדי
אחת משום דם וכן אם שגג בדם
כהונה שני כתובים הבאים
לכהן הדיוט מאי איכא למימר משום דהוי
❖
סגי וכן בסוף פרק כל הבשר
כ) והזיד באחת מאלו פטור מכרת:
כאחד. פי' הכא כתיב ושמו
תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין
אבל מפיגול לא צריך למעוטי. שאם
גבי עזים העזים ונ"ל
אצל המזבח, ובבגדי כהונה
כתיב והניחם שם. וכיון
אכל דם מקרבן פיגול ממילתא אחריתי
הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד
דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא ה"א
דאשכחנן בתרווייהו כתוב
תורה אור השלם
נפקא לן דפטור מכרת דפיגול: בין
נהי דאי לא כתיב מיעוטא לא
אין מלמדין הניחא למ"ד אין מלמדין אלא
גניזה, לא גמרינן מינייהו,
1. וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל
לאדם בין למזבח. שאחרים מתירין
דקיימא לן דכל שני כתובין
ממעטינן מידי דשני כתובין הבאין
למ"ד מלמדין מאי איכא למימר תרי מיעוטי
הבאין כאחד אין מלמדין,
מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד
כאחד מלמדין מכל מקום השתא
אותן או לאכילת אדם כגון בשר
כתיבי 2 ושמו 3 הערופה והני תלתי קראי
שהיה לו לכתוב באחד
אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ
דכתיב מיעוטא בחד מינייהו הוו
קדשים הנאכל שתלוי בזריקת הדם
וללמד השיני ממנו, שכן
וְהִנִּיחָם שָׁם: ויקרא טז כג
בדם ל"ל חד למעוטי מנותר וחד למעוטי
א
2. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד
התורה נדרשת, וכיון שכתיב
להו שלשה כתובין הבאין כאחד
שכל זמן שלא נזרק אסור באכילה
ממעילה וחד למעוטי במטומאה אבל מפיגול
עוד פעם אחרת, גילה לנו
וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ
ונהי דשלשה כתובין אין מלמדין הני
כדכתיב ודם זבחיך ישפך
שזה הדין באילו בלבד ולא
וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר
לא צריך למעוטי קרא דתנן כל שיש לו
מילי כי לא כתיבי בחד דוכתא אבל
והדר והבשר תאכל או מתירין למזבח
ג
בזולתם. ודחינן כי בגדי
תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל
כהונה לר' דוסא אין טעונין
מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו
הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל
הכא דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא
כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן
גניזה. ואוקימנא עגלה ערופה
ויקרא ו ג
הַמִּזְבֵּחַ:
הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין
למזבח כדכתיב וזרק
משום פיגול ודם עצמו מתיר הוא:
3. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא
במקומם, שנאמר וערפו שם
מתני' כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר
מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות להכי
הכהן את הדם על מזבח ה' והדר
את העגלה וגו'. ולמאן
הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ
דאמר מלמדין מאי איכא
אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה
איצטריך אידך מיעוטא ואין להקשות
והקטיר החלב לריח ניחוח חייבין
אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום
למימר. כלומר קשיא לר'
הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:
היכי הוה ס"ד לומר אין מיעוט אחר
עליו משום פיגול אם אכל מהן
יוחנן. ופריק [תרי] מעוטי
דברים כא ו
$ ד הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה
מקרבן מפוגל חייב כרת דכתיב (שם ז)
4. וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת
מיעוט אלא לרבות דא"כ לישתוק
כתיבי, ואינך יכול ללמד
מדם השעיר לאחר דם הפר ואם עד שלא
מהם. בתרומת הדשן כתיב
ה
עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי
והנפש האוכלת ממנו עונה תשא
ושמו, זו אפי' נעשית מצוותה
מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה
גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם יביא
דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות
אבל מתיר את אחרים כגון הדם
בקדושתה קיימא ומועלין בה
וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת
❖
דם אחר ויחזור בתחילה מבפנים וכן בהיכל
י"ל הא לא קשיא דבכל דוכתא
והקומץ אין חייבין עליו משום פיגול
ולא זולתה, וכן הערופה
ויקרא טז לד
מֹשֶׁה:
כמותה, זו ולא זולתה. והני ג'
וכן במזבח הזהב שכולן כפרה בפני עצמן
דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט מקשה
דגמרינן משלמים דפיגול בשלמים
קראי בדם, לכם ולכפר והוא,
רבינו שמואל כך ומתרץ דשמא הוה
כתיב ושלמים יש להן מתירין למזבח
רבי אלעזר ור"ש אומרים ממקום שפסק
חד למעוטי מנותר שאין דין
גליון הש"ס
גמ'
נותר בדם, ולא דין מעילה,
ממעטי' מכח שום דרשה או ק"ו או
ומתירין לאדם שהדם מתיר את
משם הוא מתחיל: ת"ר כל מעשה
מתני' הקדים דם השעיר.
ולא דין טומאה, כמו בשר
בנין אב להכי איצטריך מיעוט אחר
אימוריהן למזבח ובשרם לאכילה:
יוה"כ האמור על הסדר $ אם הקדים מעשה
קדשים וחלבם. אבל שאין
מתני'
האמורין על הסדר.
מיעוט לרבות כן יש לתרץ כמו כן
בו דין פיגול אין צריך קרא
לחבירו לא עשה כלום א"ר יהודה אימתי
ו
גמ' אם הקדים מעשה
למעוטי דהא תנן כל שיש לו
במשנתנו: וכן בהיכל. נתן מקצת
בכאן וזה אין להקשות אי דרשי ליה
לחבירו.
מתירין בין לאדם בין למזבח
בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים אבל
למיעוט אחר מיעוט אידך קרא שלישי
מתנות על הפרוכת ונשפך הדם יביא
❖
חייבין עליו משום פיגול.
דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים
למאי אתא די"ל כמו פרשה שנאמרה
פר אחר ויתחיל מתנות הפרוכת ואין
פי' מתירין, בשר הקדש
לאדם והחלב למזבח, כי אין
מעשה לחבירו מה שעשה עשוי רבי נחמיה
צריך לחזור ולהתחיל בכפורת: שכולן
ונשנית תדע דלדידהו כיון דסבירא
מותרין הבשר ולא החלב עד
מוסף רש"י
כפרה בפני עצמן. לפיכך כפרה
להו שני כתובין הבאין כאחד מלמדין
אומר בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן בין
שיזרק הדם. אבל הדם הוא
❖
שנגמרה נגמרה: ממקום שפסק.
היכא דליכא אלא שני כתובים כתוב
מתיר ואין אחרים מתירין
מבפנים בין מבחוץ אבל בדברים הנעשים
הובא בסוף המסכת
אותו. מתני' כל מעשה
שני למאי איצטריך אלא ע"כ י"ל
ואפילו לא נגמרה אותה כפרה אין
בבגדי זהב מבחוץ מה שעשה עשוי אמר
יום הכפורים כו'. ת"ר כל
כדפרישית אי נמי אי לא כתיב שלישי
צריך לחזור וליתן מה שנתן:
מעשה יום הכפורים האמור
ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו 4 והיתה
תוס' ישנים
גמ' מבפנים. לפני ולפנים: בבגדי
לא הוה דרשינן להו הנך תרי למיעוט
על הסדר אם הקדים מעשה
זאת לכם לחוקת
עולם אחת בשנה
לחבירו לא עשה כלום. פי'
לבן מבחוץ. כגון הגרלה וידוי ושפיכת
אחר מיעוט דאי לא כתיב אלא תרומת
'.
אם שינה מן הסדר שכתוב
רבי
הדשן ומיעוט שלה תרומת הדשן לאו
שירים וכל מתנות הפרוכת ומזבח
בתורה והקדים המאוחר לא
עשה כלום. אמר ר' יהודה
מיעוטא הוא אבל השתא מכח דכתיב עגלה ערופה דהשתא הוו להו
הזהב אם הקדים להן דבר מאוחר אין אלו מעכבין עליו לפוסלו
במה דברים אמורים בדברים
שלשה כתובין הוה ליה כל חד כמו מיעוט והוה ליה תרומת
אבל בשחיטה ובחפינה מודה הוא דצורך פנים כפנים דמי:
הנעשין בבגדי לבן לפני
חד
הדשן ומיעוט שלה כמו מיעוט אחר מיעוט י): למעוטי מנותר
בבגדי זהב מבחוץ. כגון אילו ואיל העם שהקדים להן
ולפנים, אבל דברין הנעשים
בבגדי לבן בחוץ כגון שחיטה
וחד למעוטי מטומאה. תימה דבחד קרא סגי למעוטי תרוייהו דכיון
הוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול: אחת בשנה.
והגרלה וכיוצא בהן ואפי'
אלמא כי כתיב חוקה לעיכובא אאחת בשנה כתיב:
דאימעיט חד מינייהו ילפינן אידך מיניה בג"ש דחילול כדילפינן
בהיכל מה שעשה עשוי. א"ר
להו מהדדי בפרק בית שמאי גבי קדשי נכרים
רבי
נחמיה במה דברים אמורים
בדברים הנעשים בבגדי לבן
ולי קשה דלא הוה צריך קרא לא לנותר ולא לטומאה דכיון דפיגול לא צריך קרא דהוה ליה דבר שאין לו מתירין ניתו בק"ו ומה פיגול
בין בחוץ בין בפנים. אבל
שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב עליו טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות דוקא והותר מכללו לא כל שכן
הנעשין בבגדי זהב אם
וכיון דנפקא לן טומאה בקל וחומר מפיגול הדר ילפינן נותר בחילול חילול דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בג"ש כדאיתא בפרק
הקדים מעשה לחברו מה
שעשה עשוי. א"ר יוחנן
איזהו מקומן ונראה לי דאע"ג דעביד גמרא קל וחומר זה לפטור בדבר שאין לו מתירין משום טומאה קל וחומר פריכא הוא דאיכא
.
ושניהן מקרא אחד דרשו
למיפרך מה לפיגול שאינו נוהג לאחר זריקה ושאין פסולו בגופו אלא במחשבה בעלמא ושאינו מטמא תאמר בטומאה דשייכא אפילו לאחר זריקה
והיתה זאת לכם לחוקת
ופסולו בגופו ושכן מטמאה והא דעביד התם האי קל וחומר עיקרו אג"ש סמיך דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול והא
עולם לכפר על בני ישראל
❖
אחת בשנה.
דיליף לה מק"ו ולא קאמר בהדיא מג"ש י"ל משום דס"ד למילף בע"א מהיקישא דאיתקשו אכילת קודש בטומאה לשימוש בטומאה בקרא דוינזרו
כמו שפירש ר"י שם בריש פ"ב דזבחים וסד"א כי היכי דעיקר שימוש בטומאה הוי אף בדבר שאין לו מתירין הכי נמי אכילת
קודש בטומאה ואע"ג דג"ש עדיפא שאני הכא כיון דהיקש לא איצטריך למילי אחריני וג"ש איצטריך למילי אחריני היקישא עדיפא ולהכי
תוס' ישנים (המשך)
קאמר קל וחומר דכיון דפיגול חמור בכמה ענינים ואינו חייב אלא בדברים שיש לו מתירין א"כ מיסתברא למיגמר טומאה מיניה בג"ש
ולא נידרוש היקישא כלל דאינו כל כך היקש גמור כיון שלא הוזכרו בהדיא בקרא דוינזרו אכילה ושימוש אבל הא קשיא לי מאי איצטריך
למימר אבל פיגול לא צריך קרא משום דהוה ליה דבר שאין לו מתירין לימא דלא צריך קרא משום דגמר עון עון מנותר אלא [י"ל]
כ)
דגזירה שוה דעון עון וחילול חילול לא ניתנה אלא למאי דכתיב בהדיא אבל הני דרשות דלכם והוא לכפר לא משמע אלא לאפוקינהו ממעילה
והא דדרשינן מינייהו נותר וטומאה היינו באם אינו ענין למעילה וכיון דלא נפקי אלא באם אינו ענין לא גמרינן מינייהו בגזירה שוה:
תנא
[] '.
'.
.
( ) [] .