שבעת ימים
פרק ראשון
יומא
ח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה
ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. תימה לי ליפרך מה לציץ שכן
אחד זה ואחד זה. דיוה"כ ופרה: שלישי ושביעי. לפרישתו:
כהן
יז א
א)
ב)
השורף כו'. לקמיה מפרש טעמיה: דרבי מאיר סבר דחויה
היא
השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור ואין לתרץ
יח ב
ג)
בציבור. ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה וכל יומא איכא
דה"נ כתיב שדי בתפילין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא
לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים ובשלשה
שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני אבל ד' י' לא ועוד בציץ איכא שם
יט ג
ד)
❖
ה)
האחרונים כל יומא ויומא איכא
המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי
כ ד ה
לספוקי מספיקא שהוא שביעי: ור'
ונ"ל דאינו ק"ו גמור דאורייתא אלא
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה
❖
יוסי סבר היתר היא בציבור. דלא
מדרבנן וה"ק נהי נמי דאיכא חומרא
תורה 1על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו
תורה אור השלם
מחמרי בה אלא למעלה בעלמא
טפי בציץ כדמפרש מ"מ כיון דאיכא
תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת
1. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן
דילפינן ממלואים (ב): הזאה כלל למה
בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש
כמה וכמה ולר"ש דאמר תמיד מרצה והא
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן
מוסף רש"י
לי. בתורת שלישי ושביעי: טבילה
בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן
הַקּ¢ דָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ
כתיב על מצחו ונשא ההוא לקבוע לו מקום
על מצחו תמיד.
(א)
בזמנה מצוה. דכתי' וחטאו
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת
הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן
כל שעה: ורבי יוסי סבר טומאה
קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ
הוא דאתא ורבי יהודה לקבוע לו מקום
ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא
תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי
❖
מנא ליה נפקא ליה מעל מצחו ור"ש נמי
היתר היא בציבור. תימה לי א"כ גבי
זה אלא ללמד על הטבילה שתהא
(שבת
שמות כח לח
יְיָ:
יב.) שלא יסיח דעתו
תיפוק ליה מעל מצחו אין ה"נ אלא על
ביום השביעי והזאה נמי מקשינן
פרה אמאי סגי בג' ובשביעי הא לאו
ממנו.
לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך
קרבן ציבור היא לדחות שבת וטומאה
מצחו ונשא מאי עביד ליה אמר לך ראוי
(שמות כח לח)
הגהות הב"ח
אחד זה ואחד זה.
כל יומא מזינן עליה שמא היום
וי"ל דכיון דטבול יום כשר בפרה
למצח מרצה שאינו ראוי למצח אינו מרצה
(א) גמרא מצח
זמנה: לא אמרינן טבילה בזמנה
דכתיב והזה הטהור
לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה ולר' יהודה
(ב) רש"י
מצוה. והאי וחטאו דרשינן ליה
דאמרת טהור כל דהו אם כן מהתם
נשבר הציץ מנא ליה נפקא ליה ממצח
(ג) שם
(פסחים עח.)
נמי נכשיר כהן השורף הפרה בלא
במסכת קדושין בפ"ג :
מצחו ור"ש מצח מצחו לא משמע ליה
כל שבעה.
מפני
לא ירחץ. שלא ימחקנו ואזהרה
הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא
❖
נימא הני תנאי כהני תנאי דתניא אחד
והוא הדין דאפילו שלישי ושביעי לא
למוחק את השם ואבדתם את שמם
זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל
וסמיך ליה לא תעשון כן
בעי אלא מעלה בעלמא:
אי סבר רבי יוסי טומאה היתר
תוס' ישנים
וגו': טבילה של מצוה. טבילת טהרה
חטאות שהיו שם דברי רבי מאיר רבי
היא בציבור הזאה כלל למה
שהטילה הכתוב עליו: כורך עליו
יוסי אומר אין מזין עליו אלא שלישי
.
לי. גבי יוה"כ תימה לי לימא
גמי. להגין עליו (ג) חוזק שטף המים:
ושביעי בלבד ר' חנינא סגן הכהנים אומר
וקיימא לן. במסכת שבת
דאיצטריך הזאה משום אילו של
(פסחים
א כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה
אהרן הקרב ביוה"כ דכיון דיחיד הוא
דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ר'
עח.) מכל חטאות שהיו
כה"ג ביוה"כ אין מזין עליו אלא שלישי
שם.
ב
מהדרינן אטהרה וי"ל דהנ"מ היכא
יוסי סבר מצוה הלכך דלמא לא
ושביעי מאי לאו בהא קא מיפלגי ר"מ
סבר
דנטמא בידו טומאה ודאית כדלעיל
משכח גמי וישהה טבילתו ליום אחר:
(שם)
טומאה דחויה היא בציבור ור' יוסי סבר
לא מקשינן. הזאה בזמנה לאו מצוה
אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי
הזאה כלל למה לי.
ה)
טומאה היתר היא בציבור ותסברא אי
סבר
היא וכי כתיב שלישי ושביעי ד) שלא
למאן דמיקל ואמר היתר היא בציבור
יקדים וישהה בין הזאה להזאה
לא הוה מצרכי' מידי אפילו בדיחיד
רבי יוסי היתר היא בציבור הזאה כלל
.
(שם) דת"ק סבר לא
אמרינן טבילה בזמנה
ארבעה ימים אבל אם השהה
כגון אילו של אהרן כיון דחשיב כקרבן
למה לי אלא דכולי עלמא הני תנאי סברי
מצוה.
הזאתו לזמן מרובה לית לן בה:
ציבור לדחות שבת וטומאה:
טומאה דחויה היא בציבור והכא בהא
וסבר
❖
רבי יוסי לא אמרינן טבילה
שזה
(לקמן פח.)
קמיפלגי ר"מ סבר אמרינן טבילה בזמנה
בזמנה מצוה כו'. לא הוה
מצוה ורבי יוסי סבר ג לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה וסבר רבי יוסי
מצי לשנויי ההיא דלעיל רבי יוסי
"
תוס' ישנים (המשך)
לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה והתניא הרי שהיה שם כתוב על
בר' יהודה היא דסבירא ליה בפרק
ד
.
בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה
המפלת לאו מצוה היא
ה
וכה"ג משני לקמן שילהי מכילתין
לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל רבי יוסי אומר יורד
וי"ל דכיון דפליג בהדיה
וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף וקיימא לן דבטבילה בזמנה מצוה
ר"מ שמע מינה דרבי יוסי בר חלפתא
קא מיפלגי דתנא קמא סבר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה ורבי יוסי
הוא שהיה חבירו בר פלוגתיה:
סבר אמרינן טבילה בזמנה מצוה אלא דכולי עלמא להני תנאי אמרינן
דכולי
עלמא להני תנאי אמרינן
טבילה בזמנה מצוה והכא בהא קמיפלגי רבי מאיר סבר מקשינן הזאה
טבילה בזמנה מצוה.
לטבילה ור' יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה ורבי חנינא סגן
ר"ת פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה
הכהנים אי מקיש הזאה לטבילה אפילו כהן ביוה"כ נמי אי לא
היא אע"ג דאמר בפרק המפלת
מקיש הזאה לטבילה אפי' כהן השורף את הפרה נמי לא לעולם לא
שמע מינה תלת
שמע מינה טבילה בזמנה מצוה אין
מקיש וכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא כמאן אזלא הא דתנו רבנן
הלכה כן אלא כרבי יוסי בר' יהודה
אין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים אלא
דאמר התם דיה טבילה באחרונה
שזה
שהרי מעשים בכל יום שאין לך
טובלת בזמנה טבילה של נדה ושל זבה ושל שומרת יום ובפרק בתרא דנדה אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו
רבנן ליטבלינהו ביממא דשבעה משמע
שלא היו טובלות ביום בשום פעם ור"ח פסק כב"ש וב"ה דפרק המפלת דסברי
טבילה בזמנה מצוה ולאו ראייה היא מדסברי ב"ש וב"ה הכי שיהא הלכה כן דודאי ר' יוסי בר' יהודה לא פליג עלייהו אלא ס"ל
לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה א"כ מצי למימר דהלכתא כר' יוסי ברבי יהודה ומה שעשה רבינו אליהו הזקן זכרונו לברכה
באזהרות שלו טבילה בזמנה ועל ארבע גדילים יתד על אזניך תכסה הגדולים מנהגן היה שלא היה מקפיד לכתוב כהלכתן כמו
שיסד על סתם נסקלים דנתם ונתחייב תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו והיינו כר"א דפרק נגמר הדין כל הנסקלין
נתלין ודלא כרבנן דאמרי אין נתלה אלא מגדף ועובד עבודת כוכבים ומהא דאמר בשמעתא דכולי עלמא אמרינן טבילה בזמנה
מצוה אין להביא ראיה דלא הוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דא"כ מאי טעמא דר"מ ועוד ר' יוסי
נמי על כרחך סבר טבילה בזמנה מצוה כדשמעינן ליה גבי מי שהיה שם כתוב על בשרו:
מקשינן הזאה לטבילה. תימה אמאי פשיט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה יש לומר משום דכתיב והזה
הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ועל כרחך
הא דהדר כתיב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא
כתיב כבר ואי משום לאשמועינן הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה
דג' כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ איצטריך
לאשמועינן דתכף להזאה טבילה ושמע מינה דטבילה בזמנה מצוה
ולמאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה איכא למימר דדריש להאי קרא כדקא דריש ליה בפרק האומר בקידושין דקאמר
וחטאו ביום השביעי למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא
הני מילי לקדשים אבל בתרומה בחד נמי סגי קא משמע לן
.
והא
.