שני שעירי פרק שישי יומא
סד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבא אמר. מחוסר זמן דאיצטריך קרא לשעיר המשתלח כגון שהיה
ולא נהירא ליה דהא בעיא היא בפ' כל הקרבנות אי לקי
טו א ב
א) ב)
ג)
לו למי שמוכרן לציבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום
משום בעל מום על יין הפסול לנסכים ועלתה בתיקו מיהו יש לומר
טז ג
הכפורים ושחט את אמו של שעיר שנעשה מחוסר זמן משום אותו
מנסך מים יוכיח דחייב בחוץ אף על גב דלא אשכחן שילקה
יז ד
ואת בנו לאחר שהגריל עליו: מי אסיר. להוליכו לצוק משום אותו
עליהם משום בעל מום ולי
הוקשה היכי קאמר דאתיא מבינייהו
ד)
ה)
ואת בנו: אין נדחין. אם אירעה
משחיטת חוץ ומהעלאה וממנסך
יח ה
ו) ז)
להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן
ניפרוך שחייבין בע"ז ויש לומר
❖
רבא אמר כגון שהיה לו חולה בתוך
א
כשיזדווג לו אחר ולא אמרי' הואיל
דלאו דוקא נקט לגלויי אקבלה דלא
ח) ט)
ביתו
ושחט אמו ביום הכפורים וכי האי
י) כ)
ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת
תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא
גוונא מי אסיר לא תשחטו אמר רחמנא
ל)
1
תורה אור השלם
המשתלח ישפך הדם: הא על ידי
לגלויי אקמיצה דלא תיתי דבקמיצה
❖
מ)
והא לאו שחיטה היא הא אמרי במערבא
תערובת ירצו. כרבי אליעזר:
ליכא למיפרך כדפרכינן דהא חייבין
1. וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת
דחייתו לצוק זו היא שחיטתו: אם של
ב
בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
איברים. של עולה תמימה שנתערבו
עליה בע"ז כמו שחייבין על
ויקרא כב כח
שם מת זה שעלה עליו וכו': אמר רב
גליון הש"ס
בהן איברי בעלת מום אחת: אם
השחיטה דקמיצה דמנחה במקום
2. וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ
שני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג
גמ' מי דמי התם לא
קרב הראש של אחד מהן. קודם
שחיטה דזבח לכל מילי וא"ת בקמיצה
ג
אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל
איתחזי.
אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם
שהרגישו בדבר: יקריבו כל הראשין
שני ירעה רבי יוחנן אמר שני שבזוג
נמי איכא למיפרך מה להנך שכן
בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:
❖
כולן. ותולין האיסור באותו שקרב
חייבין על החמץ תאמר בקמיצה
תוס' ד"ה
ראשון ירעה שני שבזוג שני יקרב במאי
ויקרא כב כה
דחייתו וכו'
כדמשמע בפ' תמיד נשחט
כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו
קא מיפלגי רב סבר בעלי חיים אינן
ד
יש לומר מנסך יוכיח דפטור על
אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל
❖
נידחין ורבי יוחנן סבר בעלי חיים נידחין
רבינו חננאל
החמץ וחייב בחוץ וא"ת כיון דסוף
לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן
מאי טעמא דרב דיליף ממחוסר זמן
רבינא אמ' פחות מבן שמונת
סוף לא אתיא מבינייהו אלא אם כן
אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי
מחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר
ימים לא איצטריך קרא, דהא
מוסף רש"י
נימא מנסך יוכיח מאי אצטריך
משחתם בהם מום
בם כי איתנהו
פשיטא היא דלא קדוש, כי
מיחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא $ מי דמי
בעינייהו: מבם בהם. מדמצי
למימר תיתי מבינייהו הא ממנסך
רב סבר בעלי חיים אינן
איצטריך קרא כגון שהיה לו
נידחין.
חולה מסוכן ושחט לו שעירה
התם לא איתחזי כלל הכא נראה ונדחה אלא
למיכתב בם וכתב בהם: בעידנא
לחודיה אתו דליכא למיפרך מידי
ביום הכפורים, ויש לו בן
דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי
י"ל איכא למיפרך מה למנסך שכן
היינו טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר
ראוי לקרבן לאותה השעירה,
בתרייתא. אבל האי לא איתחזי
קבע לו ראשו של מזבח תאמר
והיה מזומן עם שעיר אחר
בעל מום עובר לאו אע"ג דלא חזי השתא כי
והגריל עליהן מקודם
בקמיצה ותאמר בזריקה שעומד
קמא עד דאיתחזי בתרא שאף על
הדר מיחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא
שתישחט אמו ועלה עליו
על הרצפה וזורק דמים למטה מחוט
פי שהגריל עליו אינו ראוי לישחט
הגורל לעזאזל, והוא אסור
והתם מנא לן דכתיב 2 כי משחתם בהם מום
דחייתו
לצוק זו היא
הסיקרא:
עד לאחר מתן דם הפר ובתוך כך
לשחטו ביום אחד עם אמו
בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן
כמחוסר זמן, סד"א כבר
שחיטתו. הקשה הרב רבי משה
מת חבירו והביאו שנים והגרילו
(תמורה כג.) ור' יוחנן סבר
נקדש וישתלח, קמ"ל דלא.
ירצו ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם הם הוא
מפונטייז' זצ"ל דבפרק אותו ואת בנו
עליהן וכשהגיע זמן שחיטת השעיר
בעלי חיים נידחין.
ואקשינן עליה וכי האי גוונא
דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל
כבר זה האחרון עומד: אלא רבי
$ תנן השוחט עגלה
אסיר, אותו ואת בנו לא
תשחטו אמר רחמנא ושעיר
יוסי דפסח. דהא הכא לא איתחזאי
ונדחו נדחו ורב ההוא בהם בעינייהו הוא
ערופה ושור הנסקל וכו' חייב
המשתלח אינו נשחט. ודחי
קמא עד דאתחזאי בתרא שהרי
ור"ש פוטר פירוש דה"ל שחיטה
דלא מירצו הא ע"י תערובות מירצו כדתנן
הכי דחייתו לצוק היא
(תמורה כב.) תורמין.
שחיטתו. ויאמר אם של שם
אין זמן שחיטת פסח אלא לאחר
שאינה ראוייה ופריך בגמרא
איברים תמימים באיברים בעלי מומין ר"א
את הלשכה.
מת כו'. פי' כגון שהגריל על
חצות וקודם לכן אבד ראשון והופרש
והתנן נמצא ההורג עד שלא
אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו
שני השעירים ומת אחד
שני ונמצא ראשון והרי שניהן
נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר
והביא (שם) [שני] אחרים
כל הראשין כולן כרעיו של אחד מהן יקריבו
והגריל עליהן. יאמר אם של
עומדים כשהגיע זמן שחיטה ואפילו
אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי
שם מת זה שעלה עליו הגורל
כל הכרעיים כולן וחכ"א ה אפילו קרבו כולן
הכי קאמר רבי יוסי מצוה בראשון:
פוטר ר' שמעון ומשום הכי קאמר
לשם יתקיים תחתיו. ואם של
חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ואידך
עלה עגלה ערופה אינה משנה
יתקיים
עזאזל מת זה שעלה עליו
(לעיל
הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו
נפקא ליה מבם בהם ואידך בם בהם לא דריש ולרב נהי נמי דבעלי חיים
ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין
סב.) דבעידנא דאתחזי
והוא העומד במקום המת.
היינו עורף ורבי שמעון פוטר משום
אינן נדחין אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב אמר רבא רב סבר
קמייתא.
נשארו שנים האחד הראשון
דלא חזיא לאכילה וחייב לרבנן
לא אתחזי
שמת חבירו, והאחד שעמד
לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון הי רבי יוסי אי נימא רבי יוסי
בתרייתא.
חבירו במקום המת. וחלקו
דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרי'
דקופות דתנן שלש קופות של שלש שלש סאין שבהן תורמין את
בהן רב [ור' יוחנן, רב] אמר
הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו
שיני שבזוג ראשון שמת
הלשכה וכתוב עליהן אלף בית גימל ותניא אמר רבי יוסי למה כתוב
ובפרק חטאת העוף בזבחים
חבירו הוא יקרב, דבעלי חיים
עליהן אלף בית גימל לידע איזה מהן נתרמה ראשון להביא הימנה
אין נידחין, ויליף לה מבעל
אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה
(לעיל סב.) ואחר
מום עובר, התם (לאו) אע"ג
ראשון שמצוה בראשון דילמא שאני התם דבעידנא דאתחזי
ותירץ ר"ת דלא הוה ליה למיתני
כך נמצא הראשון.
דהאינא לא חזי להקרבה דהא
קמייתא לא
אתחזי בתרייתא אלא רבי יוסי דפסח (דתנן) המפריש
אית ביה מום, כי עבר ליה
השוחט אלא העורף ודוחק הוא
מומא והדר חזי, שפיר דמי,
פסחו ואבד
והפריש אחר תחתיו ואחר כך נמצא הראשון והרי שניהן
דדילמא תנא שוחט משום פרת
הכא נמי לא שנא. וסבר לה
חטאת ושור הנסקל דמיתנו בהדה
עומדין איזה
מהן שירצה יקרב דברי חכמים רבי יוסי אומר מצוה בראשון
רב נמי כר' יוסי דאמר מצוה
בראשון לפיכך אמר שני
כדאשכחן ריש פרק השוחט
ואם
שבזוג ראשון יקרב. ור' יוחנן
דקאמר סיפא בקדשים ודקאמר
אמר שיני שבזוג שיני יקרב,
❖
שחיטתן כשרה מליקתן כשירה מיבעי ליה איידי דסליק מבהמה תנא שחיטתן כשירה וכן הא דקתני התם י)השוחט כ)חיה ועוף ולא יצא מהם דם
(שם)
אבל שיני שבזוג ראשון
ירעה, כי כבר נדחה. והא
וכו' וקאמרינן בגמרא אי סלקא דעתך בקדשים חיה בקדשים מי איכא אבל לא פריך אי בקדשים שחיטה בעוף מי איכא אלא משום בהמה
וחיה נקט השוחט: התם לא איתחזאי כלל הכא נראה ונדחה הוא. ואפילו לרבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דקידושין ובפ"ק
דיליף רב מבעל מום עובר
שאני התם דכתיב כי משחתם
תוס' ישנים
דזבחים דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים גבי בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה
בהם מום בם. ודייקינן
משחתם בהם לא ירצו,
קריבה ולא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואף על גב דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה
.
כלומר, כל זמן שבהן מום
אלמא אף ע"ג דבעידנא דאקדשיה לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב ליה ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו
פסול הא עבר המום שבהן
ביום ועבר עליה לילה אחת שלא הקריבו תו לא לקרביה דהוה ליה נראה ונדחה ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה
כשר. וילפינן מינה דכל
הדחויין אע"ג דהדר חזו
דהא הכא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומיה וי"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ועוד דלילה לא חזיא להקרבת
פסולין מדכתיב הכא בהם,
שום קרבנות אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי
באלו זה הדין ולא בכיוצא
לאקרוביה הלכך חשיב דיחוי: הא על ידי תערובת מרצו כדתנן כו'. וסבירא ליה כרבי אליעזר א"נ אפילו כרבנן אע"ג
בהם כי האי גוונא פסול והדר
חזו. ורב אמר לך האי בהם
דפליגי עליה רבנן התם בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתניתין דלא אסרו אלא אבר הנשאר אבל אותם
לא אתא אלא ללמד כל זמן
שקרבו ועלו למערכה לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחילה כדמשמע לישנא דמתניתין אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית
שהמום בהם לא ירצו אי אית
השריפה: ואידך נפקא ליה מבם בהם. והשתא איכא שלשה דרשות הא עבר מומם ירצו ואידך הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו
להו אינהו בעינייהו, אבל אם
נתערבו מירצו, כדתנן
ואידך הא על ידי תערובת מירצו והא דלא מייתי התם בפ' התערובת דרשא דרבי ל) (יוחנן) משום דלא בעי לאתויי אלא
בזבחים פרק ח' נתערבו
הנך שתי דרשות דאפי' רב מודה בהו והא דמשמע התם דדרשא מ)דר' יוחנן מה"א דבהם אין לחוש בזה דלא נחת גמרא לדקדק בזה:
אברים באיברים בעלי מומין,
ר' אליעזר אומר אם קרב
ואם
הראש של אחד מהן יקרבו
כל הראשים, כרעיו של אחד מהן יקרבו כל הכרעיים. וחכמים אומרים אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה.
ומפרש בגמ' דהא מתניתין דר' אליעזר אית ליה האי סברא דרב דאמר על ידי תערובת מרצו.
.
.
'.
'.